למה מי אני?

לפעמים אני תוהה איך הפכתי לכזה, ואם זה אני בכלל. מה עוטף את הגוש האחור והאפל הזה? ומה אני? הגוש השחור או העטיפה? מה היה שם לפני הגוש השחור? ובכלל, האם אני סך כל מה שעברתי עד עכשיו, או שאולי בכלל בתוך העטיפה והליבה השחורה מתחבא איזה תינוק ומחפש שד לינוק ממנו? מחפש איזו תאורה נכונה, התחלה חדשה?

אולי אני סך כל הדברים שהייתי. אולי אני סטירת לחי במעלית. אולי אני הילד שהולך על קצות האצבעות ובכל זאת מעיר את אמא, למרבה האימה. אולי אני הילד שנמלט בג'יפ הירוק שלו, ואולי אני הילד שרץ רחוק רחוק, אל לב הוילות החדשות שנבנות במזרח היישוב, אל הבטון המחוספס והיתדות שפורחים ממנו, להיות למשענת לאיזה מה, לאיזה מי. אולי היתדות האלה בתוכי, עטופים בטון ושיש.

אולי אני הילד מהדרך לרמב"ם. אולי אני ההומור השחור של קטועי גפיים, ואולי ההומור השחור רק היה שם, חיכה לקטיעה וידע שתבוא. אולי הכל היה כתוב כבר אז. אולי אני חייל ששומר על חבית במעלה איזה פיסטין ברמות מנשה וצועק "קב"ן". אולי אני שוב לובש את המדים של הפועל באר שבע ומחכה שימסרו לי את הכדור הנכון, עושה תנועה למסירה שלא תגיע אל הילד הבלונדיני המוזר הזה.

אולי נולדתי זקן ומתגעגע. מתגעגע לפלמ"ח ולפעולות התגמול ולג'ון לנון ולגיב פיס א צ'אנס. אולי אני רוצה שיהיה שלום אבל גם רוצה להשתתף במלחמה כמו אבא. אולי אני רוצה לקפוץ על רימון או להיות החייל הכי גבוה בצה"ל. אולי אני הנסיך הקטן מפלוגה א'. אולי אני סתם הליצן של הכיתה שלא יכול לגמור את המסע הזה.

אולי אני כל החרוזים שתמיד היו שם. מילים תמיד התחברו לי זו לזו, ועשו צלילים נכונים. יחד עם לוין קיפניס ונתן אלתרמן, ואפילו לפני מאיר אריאל, המילים צלצלו לי כמו פעמונים. מיוחדות ויפות ומתחרזות, צודקות שכאלה. אולי אני הערגה העדינה והפשוטה הזו לשירה, זו שאף פעם לא דיברה אתי. לקרן הבלונדינית הפרועה מהריאלי, או לבלונד הארי-אקזוטי של אביגיל. אולי אני רק רוצה שירצו אותי כדי לא לרצות בחזרה. אולי אני עדיין חושב שהייתי צריך לעזוב את הבלונדינית ההיא, ואולי אני בכלל מחכה לה שתחזור, למרות שכבר יש לה שני ילדים.

אולי אני מלא אהבה או שאני בכלל בור שחור של תיעוב וכאב ואכזבה. אולי אני האבא שמחבר ומשתולל ומלטף ומנשק עד שכואבות הלחיים, ואולי אני האיש הזה, שרק רוצה שיניחו לו לכתוב בשקט את המילים האלה. אולי אני עשוי מאהבה, ואולי כל זה עוד בדיחה שחוקה וסרקסטית על כל מה שיכולתי להיות.

יש לי כל כך הרבה מילים לכתוב. אני רק רוצה לדעת לרגע, פעם אחת, מי יכתוב את כל המילים האלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: