עוד כמה מילים על טוויטר

אני אשים את זה מאחורי כאן ועכשיו: אני שונא את הכתבה של רענן שקד (היום בידיעות אחרונות. הנושא: טוויטר) כי אני לא מוזכר בה. חוץ מזה, כהרגלם של עיתונאים שנקלעו להר המלל המכונה טוויטר, גם הוא ראה גרביל ורץ לדווח לציבור בציון על טיגריס. ועוד טיגריס מצייץ.

יש לי גם מה להגיד על הדרך שבה הוגשה הכתבה הזו, על רמת הטקסט ועל התבונה שהושקעה בה והתובנה שבתוצר, אבל אני אחסוך את זה מכם. אסכם רק בשורה או שתיים: לכותב אין מושג על מה הוא מדבר, ואם יש לו מושג וזה מה שהוא ראה אחרי שבוע או שבועיים בטוויטר, הרי שהכותב דביל. דביל אינטליגנטי ורהוט, נכון, אבל עדיין דביל.

סתם. הוא בסדר גמור. פשוט נעלבתי כי האפס לא עוקב אחרי. אחרי!

מישהו אמר לי פעם משפט יפה על טוויטר: טוויטר הוא חלון, וכל אחד רואה מהחלון שלו את הנוף שלו. שוב, חשוב לי להסביר שזה לא משפט שלי, כי אני לא קוקסינל ואין מצב שאמציא משפטים על חלונות, אבל בכל זאת, משפט מוצלח. אז בואו ואספר לכם לרגע מה רואים מהחלון שלי.

מהחלון שלי רואים המון המון אנשים שנורא רוצים שיאהבו אותם. אנשים שיוצאים מהבית ועולים על האוטובוס והרכבת, שנכנסים למשרד או שנשארים מתחת לשמיכה, שמגדלים ילדים וחתולים ועציצים ולפעמים אפילו גידולים, ונורא רוצים שמישהו ישים לב אליהם. כמו אנה, הקטנה שלי, שטוחנת אותי במשך שעות כדי שאביע דעה על הבובות שלה ועל הציורים שלה ועל החברות בגן ועל פיות ובגדים ופרחים.

הפיד שלי הוא בדיוק כמו אנה, רק לא יפה כמוה, וגם לא עוצר ל-11 שעות ביממה. מעבר לזה גם הוא מלל אינסופי שכל מהותו "תראו אותי!", "תסתכלו עלי" ו"בבקשה בבקשה בבקשה! אני כאן! כאן! מתחת לערימות התסכול והפחד והפאסון והדאווין. רואים?"

טוויטר שלי הוא איזשהו המשך רהוט ואינטליגנטי יותר לפייסבוק ולתרבות הכל כך ג'ובסית ששמה אותי במרכז. i i i אייאייאיי. אייחרטא.קום. זה מביך רוב הזמן, אבל זה חינני במיוחד בימים שיש איזה מהפכה בסביבה, או מחאה, או איזו מהומה חברתית, כי אז כל ה"אני אני אני" הזה מתכוונן לרופאים או לעובדים הסוציליים או למעמד הביניים, והכל בתיבול אותו אני שאין בלתו: אני תומך במאבק הרופאים בכל לבי, אבל שימו לב כמה אני שנון כשאני אומר את זה!

ולא חשוב כמה עוקבים יש לך: חמישה או עשרה או עשרת אלפים. ולא משנה אם אתה בר רפאלי או יוסי בניון או מוחמד טוויטו מנצרת עלית, אתה תמיד תביט אחורה כדי לראות מה אנשים חושבים על מה שצייצת. כי למרות הפאסון הטוויטרי, של אנשים שמדברים מחד ואנשים שעוקבים אחריהם מאידך, כולם רק רוצים קצת אהבה והכרה, אפילו אם יש להם מאה אלף עוקבים.

נכון? נכון שזה ככה? בבקשה תאהבו את זה!

(או שלא. אתם לא חייבים. הבלוג הוזנח לשבועיים ודרש פוסט, אז האכלתי את החיה. חוץ מזה ספרינגסטין לא עושה סימנים שהוא בא לארץ, אז אני נוסע לראות אותו בפאריז ביולי, ועד כאן מינהלות וחדשות מרגשות בטירוף. שיהיה דצמבר משובח)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רקרוי  On 2 בדצמבר 2011 at 21:10

    תענוג לקרוא אותך. חכם וצודק. תנסה טיפש וצודק ואולי יבקשו שתכתוב לעיתון.

  • דורית  On 3 בדצמבר 2011 at 8:48

    ראשית, אני אוהבת את זה! בדגש על האני כמובן.
    שנית, אני שמעתי שהבוס מגיע הקיץ לארץ ואני חיכיתי יפה בסבלנות ועכשיו אני מאוכזבת. האם אני לא אזכה לראות אותו על אדמת הקודש? (בדגש על האני כמובן)

    • tsoof  On 3 בדצמבר 2011 at 13:34

      אבא שלי היה אומר: הרוצה את הרב יבוא אליו. הוא גם היה אומר שמגרד לו בפרוסטטה, אבל אני לא בטוח שזה קשור.

  • stupidalarm  On 9 בדצמבר 2011 at 23:42

    דווקא בטורים של רענן שקד שלא פרוסים על העמוד האמצעי על שני צדדיו,
    מצאתי אותכם קצת דומים .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: