11 בדצמבר 2011, כיכר מילאנו

בשולחן שממול יושבת אישה במראה דנה מודני, מנהלת שיחה דנה מודנית מאנפפת בציפורניים כחולות. היא לוחשת אל תוך הסמארטפון שלה ומכסה את פיה, כאילו הכל קשובים לשיחה המרתקת שלה.

רק תסיים את השיחה, ומייד תשעין את הנייד על הגרביונים, מעל פס המגף, ותקליד במרץ איזשהי הודעה דנה מודנית. ודאי לאיזה מוסכניק או חברה מעודכנת. משקפי שמש שלה מכהים את המסך ואת שמש הצהריים העולצת של דצמבר, אבל לא בטוח שהיא יודעת שהשמש שם.

אפילו הקפה שמגיע מסיח אותה מהנייד אך לרגע. המסטיק עובר מחיכה למאפרה, אחריו לגימה – ובחזרה לסמארטפון. עד שתבוא דנה מודנית נוספית לחיבוק ונישוק וצחקוק, וביחד יביטו הן כל אחת אל הסלולרי שלה, כמו שתי סולווגות שטוות אל תוך הטלפון ומצפות שאהוביהן ישובו ויתפרצו מתוכו.

לידי יושבת צעירה יפה ושאטנית, ומקלידה במהירות מטרידה אותיות קטנות ומתוחכמות באנגלית. רק דפי הקורס שלה ומנוע החיפוש מסיטים אותה מהקלדתה הנמרצת. יש לה זרועות דקות ושיער גולש ומארקר כחול ששב ומסמן באיזו נמרצות סטודנטיאלית, ואם תקחו לה את הדפים מהיד בוודאי תקרוס אל תוך עצמה ותתאדה כלא היתה.

לידה יושבים שני בני חמישים ומשהו, הוא והיא, זה לצד זה, יושבים ומנמיכים את שפתיהם אל הקפה שלהם שיושב על השולחן. הוא להפוך והיא לאספרסו, ומדי פעם הם מטים ראשיהם זה אל זה ומחייכים באינטימיות וטועמים מן הקפה בכפית.

להקת חייכניות עם עגלות תינוק נוהרות גם הן פנימה, מתנגשות בכיסאות ומצחקקות להן איזה הבל אימהי צעיר, על יונקים ועל מטרנות ועל קוצ'י פוצ'י. הן מפלבלות עיניים בסתר אל ילדי האחרות המצעקים, באיזה תיעוב ששמור אך ורק לכל תינוקות העולם מלבד זה שלהן, שישן שנת מלאכים כאילו לא יצטרף ויצרח עם כל היתר אך בעוד רגע אחד.

מנגד שלושה אנשי עסקים חולקים שולחן עגול, לועסים איזו פסטה בין-משרדית של צהרים בחולצות מפוספסות. כל אחד ופסיו. זה כחול ולבן וזה סגול ולבן וזה אדם וכחול. כולם מיוחדים. מצוידים בזיפים שהונדסו אצל רונית רפאל, שיניים לבנות וידיעה שוק ההונית שהנה הנה הם עושים את המכה ועפים מארוחות הצהרים הארוכות האלה.

המלצריות נעות להן אנה ואנה, כמו כדורי מולקולה בניסוי בשיעור כימיה, רוטנות ומחייכות חליפין, "לפנות לך את זה" ו"אתה רוצה עוד משהו". מדי פעם הן נתקלות זו בזו ופונות בכיוונים מנוגדים כמו עכברי מעבדה צבעוניים ברגליים ארוכות ומחשופים מבטיחים ומבט עייף וכתפיים שחוחות.

הברמן שואל לקוח על הבר מי המקעקע שלו ומכין עוד אמריקנו כפול עם מים קרים על יד, בתנועות מהוקצעות ובמבט אטום. הוא זורק איזו שורה לעובד השחור שמעבר לתריס ושב ומחייך אל המקועקע. זה מרים עיניים מהעיתון, וכאילו שואל את עצמו מה משעמם יותר, חדשות היום או הברמן המהוקצע.

אריק סיני יושב על הבאר בחוץ, יפה כמו הוליווד, עם ג'ינס משופשף וכפכפים וכרס, בין שתי נשים שהיו יפות פעם ועכשיו כבר אינן. הם מעשנים, מרפקיהם אל השולחן ועיניהם אל הרחוב, והרחוב מביט אליהם בחזרה לפעמים. ובדרך כלל כבר לא.

והכל שוקק וקולני ומהוסה ומואר, והרוח התל אביבית מלטפת כמו המאהב שכל הנשים הצעירות עדיין מייחלות אליו, והנה הנה השמש כבר פונה מערבה.

ואני עוד כותב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On 11 בדצמבר 2011 at 15:27

    מעולם לא נקראה שכונתנו יותר ספרותית. יפה.

  • שרון רז  On 11 בדצמבר 2011 at 15:29

    טוב! נהניתי מכל מילה

  • Keren  On 11 בדצמבר 2011 at 15:45

    תיארת במילים יפות ונפלאות את הסיבות שאני לא יושבת בשכונה.

  • Itamar Bashan  On 11 בדצמבר 2011 at 15:47

    אני מקווה שאף אחד לא קורא את זה, כבר עכשיו אני בקושי מוצא חניה ליד הבית.

  • chellig חלי גולדנברג  On 11 בדצמבר 2011 at 15:55

    כמעט, כמעט נפגשנו אם היית שם היום…

  • ELDAD MISCHARI  On 11 בדצמבר 2011 at 16:05

    קראתי ונהניתי. מאד.
    אבל לא אודה בכך כדי שלא תחשוב שהמכונית שלי היא זו שתפסה את החניה האחרונה ליד ביתך, זו שהתפנתה רק אחרי עשרים דקות של סיבובים סביב השכונה.

  • שלומית  On 11 בדצמבר 2011 at 16:10

    אהבתי (אבל בשביל לסמן לייק הייתי צריכה לעבור משוכה של הרשמה.) אז הרווחת תגובה

  • guy  On 11 בדצמבר 2011 at 17:09

    תיארת יפה את הנוף הנשקף בחלון חדר השינה שלי, סתם סצינה נורמלית כמו בכל מקום נורמלי בעולם.
    ואח"כ קוראים לנו אסקפיסטים.

  • tsoof  On 11 בדצמבר 2011 at 21:11

    מירי – מדויק במידה.
    שרון – תודה.
    קרן – חבל.
    איתמר – מיזנטרופ! אני עלול לחשוד שאנחנו קרובים.
    חלי – כל יום אני כמעט נוגע בתהילה. היום יותר.
    אלדד – תודה, יש חניה בבודנהיימר.
    שלומית – אני שמח בתגובתך!
    גיא – אסקפיזם הוא חלק אינטגרלי מהדברים שאנחנו רוצים לברוח מהם.

    תודה שקראתם – ותודה רבה שהגבתם.

  • תמי  On 12 בדצמבר 2011 at 17:31

    מעניין אם מי מהנוכחים הכניס אותך לסיפור שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: