יומולדת

הנה משהו קצת מוזר להגיד, אבל מהילדות שלי אני לא זוכר כלום. כלומר, אני זוכר שהיא היתה מחורבנת למעט הכדורגל, ואני זוכר חבר או שניים ואיפה גרתי ואת הדרכים לרוב בתי הספר, אבל אפילו את הבנות שהתאהבתי בהן, והייתי מתאהב פעם בשבוע-עשרה ימים, אני כבר לא כל כך זוכר.

אבל את יומולדת 13 אני זוכר. אבא העיר אותי כשעוד היה חושך. בטח חמש וחצי או שש. הוא תמיד היה מהמשכימים, ותמיד חשש לאחר. תמיד הגיע לפני הזמן. הוא היה טוען שימות לפני גיל 60, וגם בעניין הזה הוא הקדים בשבע שנים. אחד שאפשר לסמוך עליו.

היה קר בעומר, אבל בתוך האולדסמוביל הגדולה בדרך לתל אביב היה קר הרבה פחות ונעים ומנומנם, והרבה לפני הפקקים כבר היינו בבית של שמחה הולצברג, מוכנים ומזומנים להתחיל את יום הכיף שלי עם שקשוקה.

למי שלא ידע את יוסף, שמחה הולצברג כונה "אבי הפצועים". הוא היה מסתובב במחלקות של הילדים שנפצעו בצבא, מחלק ממתקים וטרנזיסטורים, דואג להחליף טלוויזיה לנכה שנתקע, לפעמים אפילו לוקח את הפצועים הצעירים מתל השומר לתל ברוך, לוודא שהאזורים הקריטיים עדיין עובדים. צדיק.

נכון ל-1984, שנאתי שקשוקה. הוא עמד שם על הכיריים איזה שעה וטיגן ובישל, ועל השולחן שלו נאספו עוד ועוד מתנדבים ופצועים, פורקים מכשירים אלקטרוניים ומעמיסים אחרים ויושבים לאכול שקשוקה עם אבא. בסוף אחרי שיצאה לי הנשה מרוב השעמום, קיבלתי ביצת עין עם פלפל. ולא אהבתי פלפל.

מתי אתה עולה לתורה, הוא שאל אותי, והחמיץ פנים כשאמרתי שאני לא. שמחה היה ניצול שואה והיהדות זרמה לו חזק בדם, בימים שהיא עוד לא היתה מלוכלכת בפגאנים ואפגנים. אבא ניחם אותו ואמר שהילד הולך עוד מעט לפנימיה צבאית, היחיד שהתקבל מתוך 200 מועמדים! וששם בטח יעשו ממנו בן אדם.

משם המשכנו לבית הלוחם באפקה, לשחות קצת בבריכה המחוממת. אבא שכח את בגד היום כמו שאני שוכח את בגד הים של הבן שלי, וקנה לי חדש, ממש כמו שאני קונה ליונתן. במלתחות גיליתי שלא כל הגדמים הם עגולים, ויש גם זקנים קטועים, עם גדמים עייפים ומכוערים שלא נעימים בעין, אפילו למי שמאומן כבר בקטועים. הייתי נורא גאה באבא על הגדמים העגולים שלו.

בקפיטריה הזמנתי קפה הפוך כי לא היה נס קפה. ילדים עם אמא מברזיל שותים קפה מגיל שנתיים, אבל אף פעם לא שתיתי קפה הפוך. הקצף היה נהדר, אבל מתחת הקפה היה רותח וחזק חזק, אז רק ישבתי ונשפתי עליו וחיכיתי לאיזה אגוזי. בסוף הגיע.

אחר הצהרים הלכנו לככר דיזנגוף, לראות את מכסחי השדים, שהיו בפוסטרים בכל הארץ והשתמשו בטכנולוגיה הכי חדשה אז, כי אחרת באמת קשה לכסח שדים. וכל פעם שסיגורני וויבר הופיעה על המסך נעתי באי נחת בכסא, כדי שאבא לא יבחין במה שגדל לי במכנסיים. זה היה לפני הנוסע השמיני והיא עוד היתה פחות מפחידה, אבל רק קצת.

בערב אבא לקח אותי לראות את מכבי תל אביב של לי ג'ונסון מארחת את ריאל מדריד המפחידה של חואן אנטוניו קורבלאן. הוא ישב למטה על הקווים ביחד עם יתר כסאות הגלגלים, ואני במעלה ההיכל. התרגשתי כמו שרק ילד ישראלי מהפריפריה יכול להתרגש כשהוא רואה את הגיבורים של יום חמישי במו עיניו, וכשמכבי גם הצליחה לנצח, הייתי בשמיים.

את הדרך החשוכה חזרה אני לא זוכר, וגם לא את המתנות שקיבלתי. אני גם לא זוכר אם אמרתי לאבא שזה היה היום הכי טוב בחיים שלי, אבל אני נורא מקווה שהוא יכול לקרוא את זה מהמקום שלו. כי זה באמת היה היום הכי טוב בחיים. הנה, אני אפילו זוכר אותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 12 בדצמבר 2011 at 21:19

    לא זוכרת את זה, אבל כמה התרגשתי לקרוא.
    יום הולדת שמח אהובי, אחי, חברי המופלא והטוב. אין בעולם מישהו שמרגש אותי במילים כמוך.

    • tsoof  On 12 בדצמבר 2011 at 21:27

      נשיקות מותק. מת עלייך ואין כמוך בכל העולם.

  • תומר  On 12 בדצמבר 2011 at 21:50

    אני דווקא זוכר את זה מעולה
    כאילו הייתי שם
    מיתולוגיה יוונית, לא פחות!
    יום הולדת שמח אהוב יקר

    • tsoof  On 12 בדצמבר 2011 at 21:51

      תודה נסיך. מחכה לראות אותך!

  • דרול  On 12 בדצמבר 2011 at 22:25

    הקטע עם הגדמים באמת סוריאליסטי.

  • firebladejunky  On 13 בדצמבר 2011 at 8:47

    צוף, כרגיל או בעצם יותר מהרגיל. נוגע ועוד איך. ואני חייב לך תודה על הכנות וחוסר הזיוף.
    קולה כבוד.

    יום הולדת שמח !

    ותומר, שמח להתקל בך פה. עדיין מנגן ? מטפל ?

  • מירי  On 13 בדצמבר 2011 at 10:15

    you break my heart, man.
    יומהולדת שמח ורק דברים טובים.

  • לירן אלעל  On 13 בדצמבר 2011 at 10:36

    מזל טוב. החזרת אותי ללילות מורטי עצבים עם לי גו׳נסון וקוין מגי(עד היום יש למכבי כשרון להתעלל בצופה עד השניות האחרונות)..את שמחה אני מכיר, היות ונסע לפולין עם חמי והבימאי איציק רובין לפולין לצלם סרט לפני כשנתיים..

    נהנה לקרוא

  • בן אשכנזי  On 13 בדצמבר 2011 at 10:52

    מקסים

  • רובי  On 13 בדצמבר 2011 at 13:30

    כל פעם מחדש מרגש נוגע ויפהפה, מזל טוב גם כאן איש יקר, אבא שלך בטוח מתגאה בך.

  • חו  On 13 בדצמבר 2011 at 14:26

    מקסים..יום הולדת שמח!

  • אמיליה  On 13 בדצמבר 2011 at 18:51

    מזל טוב גדול, מקסים!

  • טראומה  On 13 בדצמבר 2011 at 22:52

    מזל טוב. גם אני מעומר, פחות או יותר מאותו מחזור (1975). עליתי לתורה אצל הרפורמים ברחוב עדעד (?), ליד המכולת של אלברט. ראיתי את מכבי מביסים את יוגופלסטקיה ספליט של קוקוץ'. היה מדהים, אני חושב.

  • avigailg  On 14 בדצמבר 2011 at 6:17

    תודה רבה צפריר והמון מזל-טוב. אני דווקא זוכרת כמעט הכל מהילדות. גם את אבא שלך. ואת האוטו הגדול שהכיל את כסא הגלגלים. ודווקא את ימי ההולדת שלי אני זוכרת מרוחים ב"לא מספיק תשומת לב" מההורים. אני כן זוכרת את ימי החנוכה שבגלל שהיו ימים חילוניים, אבא שלי, היה לוקח אותי לתל-אביב לדיזנגוף סנטר לאכול סברינה בקפולסקי ולהסתכל על הפרה הירוקה שהייתה שם מחוץ לאיזה קפה. ובכלל את תחושת הנידחות של עומר, ואת הביחד העצום המשפחתי שהיה אל מול מכבי. תודה על כל הזכרונות. ומקווה שזה מגיע אל אבא שלך.

    • tsoof  On 14 בדצמבר 2011 at 15:58

      תודה רבה לכולכם. אני כל כך לא רגיל לתגובות, שלא הסתכלתי על העמוד הנכון 🙂 חוץ מזה עניתי לאיזה 300 איש בפייסבוק. מרגש שכזה. המון אדרנלין!

      בכל מקרה, אני נורא שמצא חן בעיניכם. כרגיל, אני כל פעם מופתע מחדש מהקטעים שמוצאים חן בעיני האנשים שקוראים את הבלוג שלי. זה תמיד הפוך לחלוטין ממה שאני מצפה.

      שימחתם אותי עד מאוד מאוד. תבורכו.

    • tsoof  On 14 בדצמבר 2011 at 16:02

      אני כל כך אוהב שאנשים זוכרים את אבא שלי! אני זוכר כל כך מעט בעצמי, שכל זיכרון כזה הוא כמו דג זהב קטן שנשאר אתי לתמיד.

      תרשי לי להתנצל עמוקות ולשאול אם אנחנו מכירים? היתה אתי אביגיל בכיתה בעומר, אבל זאת בטח לא את, נכון?

      • רוני  On 17 בדצמבר 2011 at 19:43

        צופי, זו הבת של הרב גרץ.

  • avigailg  On 20 בדצמבר 2011 at 20:58

    הי צפריר, כן, כפי שכתבה אחותך, זו אני. הבת של הרב. אני הייתי במחזור של תומר אחיך שדווקא עשה בר-מצווה אצל הקונסרבטיבים (ולא אצל הרפרומים) ברחוב עדעד. ולמה הכינוי הזה רפרומים או קונסרבטיבים, למה זה נשמע, אפילו שאני בטוחה שזו לא קללה מבחינת מתן שכתב את ההערה, למה זה איכשהו נשמע כמו קללה? ואני מכירה את אותה אביגיל מהמחזור שלך, שחורת שיער, אבל ברח לי שם משפחתה. בכל אופן, המשך זכרונות נעימים ותהנה מגיל ארבעים וממתנת החיים.

    • tsoof  On 21 בדצמבר 2011 at 9:19

      אהלן 🙂 אנ גם למדתי לבר מצוה בעדעד אבל נמאס לי אחרי שבועיים או שלושה. כל הרעיון של לקום בשבת בבוקר כדי להתפלל שמע ל מופרך מכדי להיות הגיוני. אני עדיין חושב ככה.

      תודה על המזל טוב, ולאביגל מהכיתה שלי קראו אביגיל רובין.

  • avigailg  On 24 בדצמבר 2011 at 21:49

    אני גם חשבתי וחושבת שלקום בשבת בבוקר להתפלל זה סוג של עיוות למעט למי שבוחר בזה ונהנה מזה.
    פישפשתי בזכרוני, ומכיוון שעברתי הרבה פאזות עם השם שלי ותמיד הייתי רגישה כלפיו אני לא חושבת שזה היה השם של אביגיל מהשכבה שלך, יכול להיות ששם המשפחה היה דווקא פרייזר? תנגן את זה על השפתיים ותבדוק. חג שמח, אביגיל

    • tsoof  On 25 בדצמבר 2011 at 15:25

      יכול להיות מאוד שאת צודקת.

  • Tamar Hareven  On 28 בינואר 2012 at 19:50

    רובין זה חנן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: