ליבר

ישבתי עכשיו בשמש והפשלתי שרוולים עד מתחת למרפק. זו אחת מהמחוות האוטומטיות האלה שאני עושה, בלי לחשוב. כמעט כמו מצמוץ: זרוע ימין, זרוע שמאל – והנה האמות חשופות, משתזפות להן בחמימות דצמבר לרגע או שניים, עד שהשרוולים העקשנים יעשו את דרכם העצמאית בחזרה מטה.

האמת היא שהתנועה הזו בכלל לא שלי. היא של ילד אחר. קראו לו אורן ליברמן, אבל כשהגעתי לעומר בגיל עשר כולם קראו לו ליבר.

הילדים בעומר היו גבוהים ויפים. מין זן אדונים שאולי כבר אין, ואולי עדיין יש במקומות יוקרתיים במיוחד. ואורן ליברמן היה אפילו יותר כזה מכל היתר. היו לו תלתלים בהירים ונינוחים ואינטליגנציה טבעית ובהירה ופשוטה והוא שיחק כדורגל כמו אל. הכל בא לו בטבעיות על-טבעית: הטיפול בכדור, המסירה, בעיטות הפצצה המדויקות שהיו מרעידות את רשת הברזל בשערים של המגרש הישן, החיוך הספק-צנוע ספק-שחצני אחרי שהבקיע עוד אחד. וההפשלה הזו של השרוולים. עד מתחת למרפק.

לא ממש הבנתי את זה. אם מפשילים שרוולים, הרי עדיף לעשות את זה עד מעל למרפק. זה יותר נוח. אפשר גם לקפל אותם בסדר מופתי ולהושיב אותם על הקיבורות, והם נשארים שם עד הודעה חדשה. למה לעזאזל להפשיל את השרוולים עד מתחת למרפק.

אבל ליבר עשה את זה עם כל הטבעיות של אל שדורך על האדמה, וכולם כל כך אהבו אותו: בנים, בנות, מבוגרים, מורות. ואני רק ניסיתי למצוא את מקומי בין זרע המלכים הזה. עם הפוני על העיניים והמשקפיים והרגליים הארוכות מדי שמתבלבלות סביב הכדור, והבעיטות שלא הרבו להגיע ליעדן והגב הכפוף מעט. אולי לא יראו אותי.

אז אימצתי. והתחלתי להפשיל גם אני עד המרפק. זה היה לא נוח. השרוולים סירבו להתמקם שם על האמות הדקות והארוכות שלי, ושבו והשתלשלו להם מטה, ואני נלחמתי בהם באדיקות, חושש כל הזמן שמישהו יראה שבעצם, אני רוצה להיות קצת כמו ליבר.

היום השרוולים כבר קצת מצייתים וממתינים שם במקום, ואני כבר קצת יותר בטוח בעצמי. ומה שנשאר מהילד הכל כך כריזמטי ההוא זה בעיקר זיכרון התלתלים והמחווה קטנה הזו, שעדיין מזכירה לי אותו.

ודומה, שלא משנה כמה אתה גבוה או אהוד או אהוב או בטוח בעצמך, את הילד המבולבל ההוא שרק הגיע לעומר אי אפשר להשקיט באמת. הוא עדיין מסתכל פנימה והחוצה ותוהה על הנכון והלא נכון, ורוצה קצת יותר מהאחד וקצת פחות מהאחר. וכשהוא מפשיל שרוולים הוא מסתכל לצדדים בחיוך לוודא שליבר לא רואה, ומביט במראה ועדיין תוהה: כמה מזה זה אני וכמה מזה הוא מה שרציתי שיחשבו שאני?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avigailg  On 20 בדצמבר 2011 at 21:03

    הי צפריר. תודה. אני גם זוכרת אותו, למרות שהייתם כמה שכבות מעליי. מעניינת אותי החירות של הכתיבה על אנשים. על מקומות. כמו שאחותך כתבה ברומן הנהדר שלה וקראה ליישוב בשמו- עומר. ברומן שלי שכנראה ייצא לאור בקרוב לא קראתי ליישוב בשם, אבל ברור לי ויהיה ברור לכותבים שמדובר בעומר.
    ועוד מעניינת אותי החירות בכלל. בדיוק בגלל התחושות וההרגלים שהתקבעו בי בעומר הגעתי לעולם הדהרמה שבוודאי מוכר לך דרך תומר ודוד שלך איתמר. אולי יום אחד נעשה פאנל על אומנות ודהרמה ומקומות ואנשים שמצלקים אותנו או משאירים בנו חותם ואנו יכולים בכל מיני דרכים לשחרר את עצמנו ולהמשיך ולהשתנות, להסיר. בחופשיות כמובן. תודה.

    • tsoof  On 21 בדצמבר 2011 at 9:25

      אביגיל,

      אני לא יודע כלום על דהארמה, למרות אחי ואיתמר, ואני בספק אם אני מבין גדול בחופש.

      אבל זו שאלה מעניינת, איך אתה מתייחס לכתיבה שלך בצורה חופשית. אני לא לוקח את האמת ברצינות רבה מדי, וגם לא את הפנטזיה. הם חומרים שונים באיכות דומה. לפעמים באמת משתרבבים אנשים אמיתיים, אבל בשבילי, כשהם מגיעים לכאן, הם מפסיקים להיות הם והופכים להיות חומרים. ויותר משאני "חופשי", אני "אחראי" על מה שקורה כאן. אני "נותן את הדין" כשמישהו נפגע, למשל. וזה קרה.

      מה שעלול להיראות כמו חופש לאחדים, בסופו של דבר, זה חוסר הנכונות שלי לקחת את החיים ואת עצמי ברצינות גדולה מדי. זה לא נכון בכל ההיסטים, כי יש לי ילדים שצריכים לאכול ומשפחה שצריכה להיות מרוצה, אבל במקומות שבהם שאפשר להישאר קצת פחות רציני, אני מנסה.

      • avigailg  On 24 בדצמבר 2011 at 21:46

        הי צפריר, אתה אומר שאתה לא יודע כלום על דהרמה אבל נראה שהרבה רגעים יש לך את זה, לפחות בראייה ובכתיבה אותה. חופש זה כמובן מורכב, אבל גם כל-כך פשוט ושם. ופה. מאחלת לך שתטעם ממנו כמה שיותר, כאמור במשפחה שלך לא חסר מי שיצביע לך לכיוון.
        אני גם לא חסידה של אמת וזו אכן שאלה מעניינת, כמו בפתיח של ספרים שיש הצהרה אווילית משהו בנוגע למציאות ולבדיון. גם זה חופש, אבל האנשים האמיתיים שמשתרבבים, הם תמיד גם אמיתיים במובן שהם מוציאים מאיתנו הכותבים משהו אמיתי גם אם השתחררנו ממנו.
        כמובן שלאחוז את הכל ביתר קלות זה תמיד טוב. ולכן תמשיך להנות מהמשחק, תודה על פרוייקט הכתיבה שלך, אביגיל

  • avigailg  On 20 בדצמבר 2011 at 21:07

    ועוד דבר שנתנה לי הדהרמה, הידיעה שבכל אחד, נערץ ככל שיהיה יש את אותן תחושות כמונו. וגם לאותו ליבר היו נקודות השוואה וקנאות, וטוב, אתה בטח יודע את כל זה, אבל לחוות את זה באמת, עוזר להעצים את אותו ילד שהיינו, וזה כנראה גם מה שגרם לי לכתוב עוד קצת.

  • orit golan  On 4 בינואר 2012 at 11:35

    התגלגלתי פתאום חזרה לכיתה ה…זוכרת אותך ממש ככה, עם הפוני והמשקפיים, הרגליים הארוכות, השנינות וניסיון החיים, שהיו גדולים על כולם מסביב.
    הרבה חן והחלטה אמיצה להתברג לתוך הרקמה האנושית שהיתה שם, שנוצרה מתוך החיים המורכבים של כל אחד מאיתנו….והמורכבות של המקום…
    עכשיו זה כבר בא עם ערך מוסף של מה עובר על הילדים שלנו, מה הם לוקחים מהתמודדיות של החיים שלהם, הלאה קדימה –
    אורית גולן, ה2 (אולי) עומרים….
    איך קוראים לספר של אחותך?

    • tsoof  On 5 בינואר 2012 at 11:11

      היי אורית 🙂

      אין לך מושג כמה מרגשות אותי תגובות של ילדים מהכיתה. הלב שלי פשוט עוצר מלכת. העניין הזה שמישהו מקשיב אחרי כל השנים, ושאני יכול להגיד מה שמתחשק לי – הרגעים האלה מצדיקים את הבלוג הזה כל פעם מחדש.

      המון תודה שקראת ושבחרת להגיב. אני זוכר ואת הנמשים בחיוך רחב. שימחת אותי עד השמיים. תבורכי.

      • orit golan  On 7 בינואר 2012 at 21:58

        לפי מיטב זכרוני…גם אז אמרת את מה שהתחשק לך…זוכרת כמה זה הדהים אותי….
        גם אני מתרגשת…תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: