פצעים ושתיקות

הניסיון הארוך שלי עם עצמי הביא אותי להחליט ערב השנה החדשה שהשנה לא אחליט החלטות לשנה החדשה. הייתי מרוצה מעצמי באופן החלטי למשך כמה שניות, עד שהבנתי שלא רק ששוב הגעתי להחלטה לקראת השנה החדשה, הפעם לא עמדתי בה מעצם החלטתה. במילים אחרות, לא רק שלא עמדתי בהחלטה, אלא שהפעם גם לא עמדתי בהחלטה. התיישבתי לפיכך, סחרחר משהו, וחככתי בדעתי, עד שהיא גרגרה.

זה לא היה זמן רגיל ולא מקום רגיל: עמדתי בצומת גורלי (פנקס פינת וייצמן, למדקדקים), וניסיתי להבין אנה אני בא עכשיו, מה צופן לי המחר ולמה השאלה המתבקשת הבאה היא מה יש לארוחת צהרים. ניסיתי גם להיזכר מה יש לארוחת צהריים, ובאבחת החלטה שיגרתי את עצמי למסעדה יוקרתית ברחוב הארבעה ונחתי על שיפוד. זה קורה לי הרבה. גם כשאני לא מאוהב. ובזמן האחרון אני כן.

לא היתה ברירה, ושיגרתי את עצמי למשרדי הקטן, רגע לפני שרב המלצרים יראה ששוב חירבתי לו את הצ'ורסקו ויתחיל לצרוח עלי ברוסית. אני לא מסוגל לסבול את הדיסוננס הזה אף פעם, במיוחד כשתקוע לי שיפוד בטחול.

האסיסטנטית שלי ידעה שאני מגיע. תמיד היא יודעת. היא הביאה את ערכת הריפוי המיידי שפיתחתי נגד שיפודים נגטיביים וכוס קפה מהבילה. הקפה היה קר ומגעיל, אבל הכוס אהבילה ואהבילה באהבלות משועשעת.

היא גיחכה, אז צרחתי עליה שהיא חתיכת קלישאה והבדיחות שלה אידיוטיות, ולמה היא לא יכולה להיות זכר לאיזה שבוע-שבועיים או לפחות לכמה הרגעים שבהם אני מנסה לכתוב את הנייר הזה, כדי להוציא אותי תקין פוליטית ומרוחק ומסתורי ובלתי נגיש. היא התנצלה, הראתה לי את הציצים ותיקנה לי את הטחול. וגם אני התנצלתי שהייתי זבל כי אני רעב וכי אני עושה את כל זה רק כדי לקבל ממנה קצת תשומת לב. וכמה זה עצוב, אמרתי לה, שבן אדם מנסה לקבל תשומת לב מהאסיסטנטית שלו. ועוד בצרחות. בעצם, חשבתי לעצמי תוך כדי, הייתי נורא שמח להזמין אותה לשיפוד פעם. אבל רק חשבתי. לא אמרתי מילה.

היא הביטה בי מתחת לריסים הארוכים האלה ולא אמרה דבר. ניסיתי ליפול על צווארה אבל היא זזה, אז נפלתי על הצד ושברתי את האגן. גם את זה היא סידרה. אני יודע, לא תקין פוליטית, אבל עדיף אגן תקין מתקינות פוליטית.

הגעתי להחלטה שזהו, אני מפסיק עם זה, בשנה הקרובה לא אנסה יותר לשגר את עצמי למסעדות, אבל אז קיללתי כי שוב אני מגיע להחלטות שאי אפשר לעמוד בהן, במיוחד אם כרגע שברת את האגן, ושיגרתי את עצמי כמו כל יום לפלאפל ניצחון, כי שמה לא אכפת להם שאני נוחת בטחינה. וממילא, חשבתי לעצמי, עדיף להשפיל את עצמך עם סיר טחינה מאשר להישאר רעב ולהסתכל בשקט שלה ולהריח את כל היופי הזה כאן, ב-14 המטרים הרבועים שאנחנו חולקים.

אחרי שהקאתי את הפלאפל שבתי והתכנסתי בתוך עצמי כי איפה יש לבן אדם להתכנס באחת בצהריים בלי להזמין מקום התכנסות מראש. ואחרי שהזאתי ניגבה ממני את הטחינה עם צמר פלדה, הבנתי שחשוב שאגיע למסקנות בתום ההרפתקה הזאת, חשוב שתצא כאן איזה אמירה לגבי המצב בכלל ומצבי בפרט. אמירה על אנשים בודדים בחללים קטנים.  אחרי שהרהרתי בכל זה הסכמתי עם עצמי, ויצאתי לצוד את אנטילופת הגבעות האכזרית שהפריעה את שנתם של דיירי כהנשטם 12, כי מישהו צריך לעשות את זה.

בדלת התנגשתי בה בפעם האחרונה להיום. היתה צריכה להוציא את הילד מהגן ולקחת אותו לקופת חולים. בעלה בחו"ל והכל נופל עליה. היא לבשה את המעיל השחור הארוך וצעיף שעטף לה את הראש כמו מטפחת. ורציתי לעזור רק לרגע. אולי לשגר אותה לגן, או אותה ואת הילד לקופת החולים, או להגיד שאני מבין שקשה לה. רציתי שוב לבקש סליחה.

אבל שתקתי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: