געגוע קטן של לילה

אבא שלי היה משוגע על גאדג'טים. תמיד היה לו איזה צעצוע אלחוטי בהפעלה קולית מדור שלישי. כזה שמסתנכרן עם המחשב דרך הרשת ועל הדרך מכין את הקפה שרצית בשעה שרצית. באמת, כבר באייטיז היו לו כאלה. אולי עוד קודם, ופשוט שכחתי.

וככה, כל פעם שאני מנסה להפעיל את הסמארטפון החדש, במגושמות טכנולוגית של אחד שנקלע למאה לא לו, אני נזכר באבא שלי בחיוך. אני נזכר בקמטים מסביב לעיניים שלו כשהוא חייך, ובהתלהבות הילדותית שאחזה אותו כל פעם שאחז את מגושי האלקטרוניקה הקטנים האלה בידיים. ואני מקשיב לו מסביר לי מה הדברים המופלאים האלה יכולים לעשות בשבילי, וגם היום, אחרי יותר מ-12 שנה, אין לי מושג על מה הוא מדבר.

גם כשאני שומע מוזיקה אני נזכר בו. ברגעים הכי לא הולמים: כשהגששים מתחילים לשיר את מים לדוד המלך וכשאורה זיטנר שרה את שיר ארץ של נתן יונתן וסשה ארגוב. וכשמריאן פיית'פול פוצה פה. בכל פעם. היתה לו אוזן מוזיקלית של דלמטי חירש. והוא ידע מספיק כדי להבין שמוטב לו לא לשיר. אף פעם. אפילו כשהוא לבד. ועדיין, אני משייך אליו את היופי הזה.

אני נזכר בו הרבה. כשאני מתכנן נסיעה בנאלית בראש, אני נזכר איך הוא היה מצליח לתת לי את הוראות הדרך הפשוטות ביותר כדי שלא אלך לאיבוד. וכשאני מחליף נורה או מרכיב משהו מאיקאה, אני עוד זוכר אותו – איש בלי שתי רגליים – בא לקדוח חור בקיר של הבן שלו, שזה עתה הגיע לגיל 27.

מי שמשכיל למות מספיק מוקדם מקבל את כל הזכרונות הטובים. גם אם לא מגיע לו. למי שמצליח להיות נעדר באופן גורף כל כך בבגרותך, נמחקות הנקודות הרעות של ההיעדרות בילדותך ובנעוריך. בחוצפה אובדנית האיש הצליח לגזול את כל הזכרונות הטובים, ולהשאיר את מי שנותרה מאחור עם כל החרא.

אבל גם על זה סולחים לו, למת, כי על מי יש כבר לכעוס? וגעגועים הם עסק מתעתע. הם בוחרים את עצמם, ולא משאירים לך זכות בחירה. הם מסתובבים באדנות בין כתלי ראשך וקובעים לך סדר יום משלהם. והם בוחרים את החוכמה והחיוך והקמטים מסביב לעיניים ואת חוש ההומור הנורא. ואם הם מקנים לו איזה תכונה רעה על הדרך, זה חוסר הכישרון המוזיקלי בקושי. מקסימום גם הנחירות האיומות. זה הכל.

למות מוקדם זה טוב לעור הפנים וליחסי ציבור. אין גבול למה שאנשים יעשו בשביל שני אלה. פשוט אין גבול.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • yuvalrahamim  On 4 בפברואר 2012 at 0:48

    קח מריאן פיית'פול

  • אורן כהן  On 4 בפברואר 2012 at 3:32

    אכן געגועים הם עסק מתעתע. הם קובעים לך סדר יום משלהם. יפה כתבת

  • chellig חלי גולדנברג  On 4 בפברואר 2012 at 8:29

    הילד של אבא שלך הוא ילד מתוק עם לב רך

  • נעמה  On 4 בפברואר 2012 at 10:13

    אוף אתה קורע אותי במילים כל פעם מחדש…
    אבא שלי נהרג כשהייתי בת שנתיים. לא הכרתי, לא זוכרת לא מתגעגעת. כל כך רוצה להתגעגע ולא מצליחה. לא מצליחה גם להצטער על אובדנו. לפעמים מתווכחת ביני לבין עצמי מה יותר גרוע. אבל כמו שהיטבת לבטא: אנחנו לא בוחרים את זה. הם משאירים אותנו עם הכאב, השאלות והגעגועים. גם געגועים לאין, הם געגוע מסתבר…
    אתה כותב נורא יפה (בכוונה משתמשת במילה נורא). מתחברת לכל מילה שלך. לכאב ולהומור.
    שבת שלום

  • מיקי גוריון  On 4 בפברואר 2012 at 12:37

    מה שחלי אמרה ועוד…

  • tsoof  On 4 בפברואר 2012 at 13:30

    התגובות שלכם כל כך משמחות אותי, שאני לכתוב על זה פוסט.

  • ניר  On 4 בפברואר 2012 at 13:58

    נהדר!

  • avigailg  On 4 בפברואר 2012 at 15:37

    מוזר שאני כל-כך אוהבת לקרוא על אבא שלך. אולי בגלל שהכרתי. מרחוק כמובן. איש עם כסא גלגלים בעומר היה משהו מיוחד. גם אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים, מאוד מאוד אוהב גאדג'טים ובשנות השמונים היינו בין הראשונים ביישוב עם אטארי. תודה על ניסוחי הגעגוע.

  • תומר  On 4 בפברואר 2012 at 17:30

    כתבת מקסים אהובי. לגבי התוכן – שווה להיפגש על זה לקפה בהזדמנות. חלמתי עליו הלילה

    • tsoof  On 4 בפברואר 2012 at 17:45

      לא ראית כלום. לך תקרא את אחותך.

      ותבוא כבר תל אביבה. אני אזיז את כל מה שאפשר להזיז. נשיקות ושבוע טוב חמוד.

  • הילי  On 4 בפברואר 2012 at 23:16

    געגוע קטן של לילה, געגוע גדול של החיים.
    היטבת לתאר את חדוות היותו, את עצבות חסרונו, אותו. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: