צומי

אני זונה של תשומת לב. הנה אמרתי את זה. אתם בטח כבר יודעים, אבל לא בטוח שאני מכיר בזה על בסיס יומיומי בקול רם. אז הנה, זה כאן בחוץ. אפשר למשש את זה.

זו תכונה מביכה. באמת, אני מתבונן בה כל הזמן במבט מוטרד וטיפה מבויש, אבל זה לא עוצר אותי מלרצות עוד ועוד תשומת לב. אני צריך שאשתי תגיד לי שהיא אוהבת אותי איזה פעם-פעמיים ביום. אני צריך שהילדים יגידו לי שהאוכל טעים להם ושאני אבא נהדר. לעזאזל, לא מספיק לי שהבלונדינית שמוציאה את הכלב מסובבת אחרי את הראש. אני צריך שהכלב יבוא וילקק לי את היד.

והכי גרוע זה באינטרנטים. אני סופר לייקים אובססיבי. וגם ריטוויטים ופייבוריטס (שני האחרונים זה מטוויטר, למי שלא שם). וכניסות לבלוג. ותגובות. ואימיילים שאני מקבל. ולא משנה מה אני עושה כאן באינטרנט, כמה זה טוב או לא טוב, מצחיק או מצער, מרגש או בנאלי, בסוף זה תמיד אני והקאונטר, שסופר כניסות, שמהוון תשומי. סופר חברים בפיסבוק, עוקבים בטוויטר. גם בסוף הפוסט הזה זה בטח יקרה.

אני יודע שזה נורמלי. אל תטעו. הרי כולם מדברים עכשיו על ההנפקה של פייסבוק, והנה לכם חברה ששווה 100 מיליארד דולר, שבנתה מודל עסקי ששינה את העולם, והכל על בסיס הצורך שלנו בתשומת לב. זו אחת מהתכונות הכי אנושיות והכי בסיסיות בעולם. באמצע המשפט הזה עצרתי ועצמתי עיניים כדי שאנה, הקטנה שלי, תראה לי את הציור שהיא ציירה עכשיו (מקסים!)

אני מסביר למיה, האמצעית שלי, שכולם חושבים שהיא מבריקה וטובה בחשבון ויפה וטובה בספורט וגוש של נפלאות באופן כללי, ושהיא לא צריכה להשוויץ בזה. אבל גם שם זה בסך הכל צורך בהכרה. אז נכון שאני לא משוויץ, אבל זה רק כי למדתי להתאפק. ובמקום זה אני צריך לשמוע כל הזמן מבחוץ את הפיד בק הזה: כמה אתה חכם וכמה אתה מצחיק וכמה המילים שלך נוגעות וכמה זה גאוני. וכשאין תגובות אני סופר לייקים וכניסות. ועוד לייקים ועוד כניסות.

אז לא כתבתי פה איזה תקופה, וגם כשכתבתי, כמעט לא היו תגובות. כבר הרבה זמן. מה שאולי הרחיק אותי טיפה מהבלוג הזה, שבינינו, ממילא היה פעיל מדי בכמעט שנתיים האחרונות. ואז, אתמול כתבתי כמה מילים. הסתכלתי עליהם שוב ושוב לפני שהעליתי לבלוג. אני כותב עשרות קטעים כל חודש. רובם לפרנסה. עשרות אלפי מילים. ספר בחודש, אם תרצו. ואני אמון על לקרוא עוד ועוד פעם, ולראות שאין שגיאות כתיב (כי יש לי שגיאות איומות) ושהטקסט בסדר והוא עובד ועונה על המטרה ועל הצורך של הלקוח. וישבתי והסתכלתי עוד פעם ועוד פעם על הקטע הזה מאתמול.

ולא הרגשתי כלום. "זה הכל?" חשבתי לעצמי. "זה כל מה שיש לך להגיד? זה כל כך בנאלי. כאילו הוציאו ממך את כל אוצר המילים שלך וסחטו והשאירו 400 מילים שתסדר לפי סדר אקראי". ובכל זאת העליתי, כי תמיד אני בכל זאת מעלה. גם בגלל האובססיה הזאת לתשומת לב וגם כי זו המטרה של הבלוג הזה, לזרוק לחלל את כל הניסויים הקטנים שלי, משמעותיים יותר ופחות.

וכשקמתי בבוקר ומצאתי תגובות ופרגון והערכה, לא ידעתי את נפשי. כבר קיבלתי בעבר את כל זה. הם תמיד משמחים אותי הפידבקים, וכבר אמרתי שאני צריך אותם כמו נרקומן. אבל לפעמים הם יותר מזה. לפעמים התגובות האלה הן אישור לזה שהכל כן בסדר. וכן צריך להמשיך. וכן צריך להתאמץ, גם כשאתה מסתכל על הטקסט שלך ומרגיש שמשהו מת לך בפנים ולא יקום יותר לתחייה.

אני אמשיך להתמודד עם הצורך הזה בתשומת לב. אמשיך להתבייש בו ולנסות לרסן אותו. ואמשיך לשאול את עצמי אם כל הטוויטרים והפייסבוקים האלה טובים לנשמה. האם הם לא מסתירים ממני את כל מה שחשוב באמת שאומר. אבל בינתיים, בזמן שאני מתחבט פה כמו אומן צעיר ופאתטי מנובלה קלאסית, אני יכול לעצור לפעמים ולהגיד תודה. לפעמים, בזכות כמה מילים טובות, הדרך הזאת הופכת להרבה יותר נעימה.

לא פחות פאתטית, לצערי. אבל הרבה הרבה יותר נעימה.

(רגע של תשומת לב למישהו אחר: בועז כהן השמיע את השיר השני בפוסט הזה השבוע בתוכנית שלו. בשבילי, לשמוע את ספרינגסטין ברדיו הישראלי זו תמיד שמחה קטנה גדולה, אבל לשמוע שיר לא צפוי של ספרינגסטין, זה אותו ממתק, רק טעים שבעתיים. אז לא סימסתי לו, ואפילו לא אמרתי את זה בפייסבוק או בטוויטר. אבל הנה, נזכרתי. תודה בועז. תמיד הכי כיף להקשיב לתוכנית שלך, ולפעמים אפילו יותר.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית לוי  On 4 בפברואר 2012 at 16:41

    מזדהה לחלוטין. רק שאצלי העצלנות גוברת על הכול, בסופו של דבר.
    מבטיחה לפתוח את הבלוג שלך עוד כמה פעמים בלי שתדע:)

  • גלית, פלורידה  On 4 בפברואר 2012 at 17:51

    הבלוגים האלה כמו של אתמול הן בדיוק הסיבה שאני קוראת כל מה שאתה כותב. צומי או לא הומור שנוגע או מחטיא כל אלה מייצרים טקסטים כל כך חשופים שגורמים לי לעצור, לכאוב, להשתתף, לחייך וגם להגיד ״הוא כותב נפלא״. תודה ואל תפסיק.

  • בועז כהן  On 4 בפברואר 2012 at 19:34

    תודה על המילים הטובות.

    ולגבי השיר של ספרינגסטין, "WHEN YOU ARE ALONE" – השיר הוא מ-1987, ולא מ-1996 כפי שנכתב בטעות על הקטע שהבאת מיוטיוב

    • tsoof  On 4 בפברואר 2012 at 19:45

      כמובן, מתוך tunnel of love. זה ביצוע חי, אז יכול להיות שהוא כן מ-96.

      (וגם כדאני לא כותב, אני מתפעל בשקט מהתוכנית שלך)

  • tsoof  On 4 בפברואר 2012 at 20:08

    שלומית, גלית, תודה שהגבתן ותודה על הפרגון. מוזר, איך הטקסטים האלה לפעמים מכריחים אותי לכתוב אותם. כאילו אין לי ברירה של ממש בעניין. וכל פעם שהם נוגעים למישהו באיזה קצה של משהו, זה מצליח לרגש אותי מחדש.

  • שביט אנוש  On 5 בפברואר 2012 at 12:01

    כולנו זונות כאלה למרות שחלקינו סרסורים. קורא אותך הרבה אבל לא תמיד מגיב או מלייקק, אולי עכשיו אנסה יותר.
    אה כן, ויותם מוסר למיה הנפלאה ד"ש חם

    • tsoof  On 5 בפברואר 2012 at 13:22

      לעזאזל. השבוע אמרתי לאלה שאני חייב להתקשר אליכם להגיד מזל טוב. תודה חמוד, ומזל טוב גדול. ואל תתאמץ עם הלייקים. לקרוא זה יופי טופי. איי גט מיי סטאף אראונד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: