רעש ושקט

כשרץ לבדו בין הבתים הנבנים והולכים בשולי היישוב, רגע נתקל בפיסת אשפה חשופה ורגע מדלג מעל ערימת כלים, חשב לעצמו שזהו. לבית הזה הוא לא חוזר יותר. מספיק ודי. עכשיו הוא בורח. תמיד רצה לברוח. כל יום שבו לא חזר הביתה ונשאר לשחק במגרש עד רדת החשיכה חשב לעצמו שבעצם היום זה היום. היום הוא בורח. היום זה הסוף. אבל כל יום, כשכבר אי אפשר היה לראות את הכדור והילדים האחרים היו נוטשים אט אט וחוזרים נער נער אל ביתו, היה נאנח לבסוף ואוסף את הילקוט וצועד את הדרך הארוכה הביתה.

וכשהיה נכנס אל הדממה מקפיאת הדם של ביתו, ברגל חרישית ובלב נרעד, רק קיווה שדבר לא יפר את הרגע.

יש כל מני דממות. יש שקט של אין ויש חרש של עצב. יש דומם של הבית כולו ישן, ויש הס שמושלך בהמתנה למשהו טוב שתיכף יתחיל. ויש גם שקט לפני הסערה. השקט של ביתו היה הקולני מכל הדממות כולן. זעקה שמחכה להתפרץ, זעם עצור שמוסרותיו הולכים וכלים והנה הנה הם ניתקים וניתרים. כמו הרגע הקצר שבין הטעינת ללחיצה על ההדק. שקט שכל כולו אסון שהולך ונרקם, מתרגש והולך.

וכשהיה מניח את ילקוטו באנחה עייפה וחרישית חרישית, היה שומע את השקט מתגלגל כמו רעם, כמו מפולת שלגים שנאספת אל תוך תוכה רגע אחרי שהקרחון נסדק. והוא היה עוצר את נשימתו ומחכה לבאות שישטפו ממנו את צהלת המשחק ואת תקוות הבריחה ואת מעט התוחלת שאסף היום, גרגר לגרגר, ברגעים קצרים ונדירים של חסד. וכל הזעם שנאצר בדממת הבית היה שב וממתפרץ עליו. כמו אתמול. כמו מחר.

אז הוא רץ בחשיכה היורדת. הפעם זה נגמר. הפעם לא ישוב עוד. הנה הנה פאתי היישוב וקו החשיכה של הכרמים שמחכים לו. ורק יגיע לשם ויסתנן בין הגפנים וייתן לקור המדברי ללטף ממנו את הזיעה. ורק עוד כמה צעדים והמולת המדבר תחכה לו. יללות הכלבים וטרטורי המכוניות הישנות של הבדואים. צעקות הרועים ונשימתם השקטה של התנים ולחישת הנחשים והעקרבים. כל ההמולה השקטה של מדבר בלילה, שאין בו לא כעס ולא טינה. לא תסכול ההיום ולא אימת המחר.

נשימתו הכבדה שרה לו, וריאותיו מנגנות ורגליו טופפות-תופפות לו את הקצב. והוא רץ, קדמה ונגבה, הנה הוא בא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 14 בפברואר 2012 at 18:20

    ישבתי באוטו ועקבתי אחריו, בנשימה עצורה, אז וגם היום.

  • תומר  On 15 בפברואר 2012 at 0:38

    אני יצאתי לרוץ אחריו

  • בתיה אטינגר-מבורך  On 15 בפברואר 2012 at 1:05

    החוויה הזאת היא כפי הנראה אוניברסלית. רוב המתבגרים נתקפים בצורך לברוח מהבית מתישהו. אצל רובם המכריע מדובר במשבר רגעי, שחולף, אבל יש כאלה שבאמת חייבים. הם נסים ממנו כדי להציל את נפשם או את גופם. אבל אז הם הופכים טרף קל בידי סביבתם. "נוער בסיכון", כך מגדירים אותם והמספרים באמת מזעזעים. עצוב!

  • stupidalarm  On 16 בפברואר 2012 at 21:00

    איך כיף לקרוא , תענוג של תיאורים. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: