אחרי שלושה מיליון מילים. או: פוסט הגיקים הגדול

אנחנו, האנשים המוזרים  שמחכים עשר או חמש עשרה שנה עד שיגיע הספר האחרון בסדרת הפנטזיה החביבה עלינו. אנחנו, הגיקים הפסיכוטיים שמזמינים ספרים של 1,500 עמודים בכריכה קשה בהזמנה מוקדמת מאמאזון, ארבעה חודשים לפני שהספר יוצא. אנחנו, החננות עולם שנקרעים מהתלהבות כל פעם שמישהו בוורלד אוף וורקראפט או עכבר העיר מביא איזה רפרנס לפנטזיה עלומה, לא כל שכן כשלד זפלין שרים על גולום. אחנו, האומללים שנשדדו כשמשחקי הכס הגיעו לטלוויזיה, ושמפזרים ספויילרים רק כדי  שהציבור הרחב לא יגזים עם חיבתו לג'ורג' ר.ר. מרטין.

בשבילי, כל זה התחיל לפני 15 שנה. מיכאל הנדלזלץ, שערך אז את מוסף ספרים בהארץ, היה משליך מעת לעת ערימת ספרים שלאיש אין חפץ בה. בדרך כלל הוא היה מניח אותם באיזה פינת עישון, כדי שהעורכים והכתבים ישדדו את מה שמתחשק להם.

וככה נפלו לידי הכרכים הראשונים של Wheel of Time. ובעברית! וואו, איזה חרא של ספרים! שני הספרים הראשונים היו שם, כל אחד מהם בשני כרכים, צבעוניים ומבטיחים. הדמויות היו מוגזמות, הסיפור היה שבלוני לחלוטין, הקצב היה איטי להחריד, העריכה היתה קטסטרופלית והספרים היו הרבה, אבל הרבה, יותר מדי ארוכים.

בלעתי אותם תוך יומיים.

והלכתי לאינטרנט, לבדוק אם יש המשך לחרא הזה. הסתבר לי שנכתבו כבר שבעה ספרים. הזמנתי את כל ההמשכים מאמאזון, וככה התחלתי לקרוא אנגלית. פשוט כי לא היתה לי סבלנות לחכות לתרגום. אבל לא על הספרים של רוברט ג'ורדן באתי לכתוב כאן, למרות שעוד אשוב לעניין. התכוונתי לכתוב על סופר משמעותי הרבה יותר.

אתמול סיימתי לקרוא את הסדרה של סטיבן אריקסון. אריקסון כתב 3.3 מיליון מילה ב-12 שנה. עשרה ספרים, שמוכרים כ-Malazan book of the fallen. אני חושב שקוראים לזה "ספר החללים המאלאזני", אבל אל תתפסו אותי במילה. אני לא יכול לחשוב על זה בעברית. בקיצור, גם לי זה לקח קרוב ל-12 שנה, עד שאריקסון הוציא את האחרון, ועכשיו זה מאחורי. וזה מוזר להחריד כי בדרך כלל, הסדרות האלה פשוט לא נגמרות. זה לא קורה.

אני לא מתכוון לכתוב כאן ביקורת. מספיק שאומר שאם פנטזיה ממילא מרסקת את הגבולות  המוכרים, ואם ג'ורג' מרטין שובר את חוקי הפנטזיה ב-Ice and Fire, אז אריקסון לוקח את האין חוקים שחרגו מהז'אנר שללא חוקים, וחורג מהם עד אין סוף. או, כמו שאני אומר לא פעם לגיסי ורעי שחולק אתי את המחלה הזו: הבן אדם קרוע מהתחת.

אריקסון גם כותב נהדר. נכון, הוא לא מרטין ולא טולקין, אבל לעומתו רוברט ג'ורדן נשמע כמו תלמיד ביסודי (בעצם, ג'ורדן נשמע כמו תלמיד ביסודי בכל מקרה, אבל על זה: אחר כך). בעולמות נטולי החוקים שלו אפילו אל השאול נרצח. אצל אריקסון מתים חוזרים לחיים ולפעמים גם מתים שוב אחרי מותם, בעולמות שלו אין מיתות מלוכלכות מדי, סיפורי אונס מחרידים מדי, או כל טאבו אחר שלא נופץ לחתיכות. אריקסון שוחט פרות קדושות, אונס אותן, עושה להן ניתוח לשינוי מין – ואז שוב אונס אותן(ם). אבל הוא כותב את זה נהדר.

ותמיד, מתחת לכל הרעש והקרבות והמוות והסבל אין קץ, יש לו את הקווים החתרניים האלה, שסובבים סביב נפלאות החמלה, אבל זוכרים גם את חוסר התוחלת שלה. הוא חוגג את רוח האדם ומחרבן עליה. הוא מבקר את הקפיטליזם, מנאץ רודנים, מתעב קומוניזם, סקפטי לגבי ליברלים וסוציאליסטים, ובקיצור: האיש חי על קו מוזר ומטריד ורוקד בין ניהיליזם לאנרכיזם, אבל גם בין חוש הומור לאמונה ברוח האדם.

אריקסון הוא חגיגה מיוחדת במינה. אני לא בטוח שכל המנות שהוא הגיש לי בארוחה הגדולה של העשור האחרון היו טעימות, אבל אי אפשר לקחת את זה ממנו: זו היתה אחת הארוחות המשמעותיות ביותר שאכלתי.

עכשיו תתארו לכם כמה זמן לוקח לקרוא את החרא הזה. את חמשת הספרים של אריקסון קראתי פעמיים. את חמשת האחרונים רק פעם אחת. שבועיים וחצי לספר ממוצע (בערך 50 עמודים ביום). ובסך הכל קרוב לתשעה חודשים של קריאה יומיומית. תוסיפו לזה את מרטין, שההמתנה לספרי ice and fire שלו כבר הפכה לסאגה גלובלית. עוד 12 שנים של קריאה (ורק חמישה ספרים מזוינים. את כולם למעט האחרון כבר קראתי כמה פעמים). ותתארו לכם כמה זמן זה משאיר לי ביד, עכשיו, כשסדרה כזו – שפשוט לא אמורה להיגמר – נגמרת פתאום. מה שמחזיר אותי לרוברט ג'ורדן.

כשקראתי שרוברט ג'ורדן מת, לפני חמש שנים, קיבלתי התקפת צחוק. אתם כבר מכירים את חוש ההומור המוזר שלי, אז אולי תסלחו לי. פשוט הערכתי את האירוניה.

זה היה אחרי שקראתי תשעה ספרים שלו, בחלק ניכר מהם קיללתי אותו. הבן אדם יותר פומפוזי מ"התקווה" והכתיבה שלו הזכירה לי את גלילה רון-פדר הרבה יותר מפעם אחת. אם היה לו עורך נורמאלי וקצת חוש כיוון, הוא היה גומר את הסדרה הזו הרבה קודם. והיא עדיין היתה חרא של סדרה.

אז צחקתי. וגם החלטתי שדי, אני לא חוזר לקרוא אותו. היה ברור לי שמישהו יחליף אותו ויסיים את הסדרה, אבל לי זה הספיק. עד אתמול. אתמול חזרתי לזבל הזה.

את אריקסון סיימתי, למרטין אני מחכה בסבלנות של לברדור על קוקטייל של ואליום וציפרלקס, ואני קורא גם סדרות אחרות. אבל משהו אפי באמת אין לי כרגע על השולחן. אז חזרתי לג'ורדן, כי יש לו את מאות הדמויות ללכת בהן לאיבוד, את המפות המפורטות לצלול אליהן, את העולם הפרוע והקרוע והשפות המוזרות והדמיון ללא סוף. נכון, חרא של אפוס, אבל ממתי זו סיבה להפסיק?

וככה התחלתי מחדש, בספר העשירי (והלפני אחרון שהוא כתב בעצמו. ספרים מספר 12 ו-13 נכתבו כבר על ידי הסופר שעליו נגזר לסיים את הסדרה). עם כל הזכרונות על הלילות הארוכים-ארוכים של קריאה עד שהשמש מצייצת והציפורים זורחות, בשנים של לפני הילדים. עם כל כאבי הגב שהביאו איתם הספרים הכבדים ותנוחות הקריאה המוזרות שלי (עכשיו הכל כבר בקינדל, מוחזק בשתי אצבעות, אבל הגב עדיין כואב). עם כל הקללות על דמויות שטוחות כמו ציצים של בת 10 ואינטליגנטיות כמו שיחת בנים.

כי אני אחד מהם. אחד מחננות העל השוגים בחלומות, אחד מהגיקים נושאי השריון והחרב של השנוזל המחוצ'קן, אחד מהנרקומנים של ספרים עבים מדי ונוסחאות לעוסות עד דק. הנה, תראו, יצא לי פוסט של כמעט 1,000 מילה. אני אף פעם לא כותב כל כך הרבה, אבל אין ברירה: חיילי הז'אנר עושים מה שצריך. כולל אפילוג.

אפילוג(ים):

  • וויסקיג'ק, פידלר, קאלאם, קוויק-בן, פאראן, תהול בדיקט ומאהל (באג) הם כמה מהדמויות הנפלאות ביותר שנכתבו אי פעם.
  • אזהרה מס' 1: מי שידפוק לי פה ספויילרים לרוברט ג'ורדן יעוף מהאינטרנט. ואני מזהיר רק פעם אחת. אני אין לי אלוהים.
  • אזהרה שנייה וסופית: היפסטרים מעצבנים יוכו שוק על ירך בספויילרים מ-song of ice and fire.
  • ואחד אחרון: Hodor!!

(הפוסט הזה מוקדש ליואב, שהוא לא רק המבוגר האחראי והאיש המקסים ביותר במשפחה שלי ובכלל, אלא גם אלוף העולם והמייבין הגדול ביותר שאני מכיר בפנטזיה ומד"ב. הוא גם אחראי לספק לי את רוב הסמים הוורבליים שאני צורך מזה יותר מ-16 שנה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עופר  On 21 בפברואר 2012 at 23:22

    יו הד מי את "הודור!"
    פוסט נפלא. אפילו בתור גיק אני כזה סחי שלא קראתי אף אחד מהספרים שציינת. מלבד, יו נואו, הודור.

  • ארז הוכמן  On 21 בפברואר 2012 at 23:25

    סנייפ הורג את דמלבדור!

  • ארז הוכמן  On 21 בפברואר 2012 at 23:27

    ואם זה מנחם אותך, ברנדון סנדרסון (שכתב גם את "האימפריה האחרונה" שהוא די טוב, אבל ההמשכים שלו נוראים) דווקא סוגר יפה מאד את הקצוות שג'ורדן השאיר פתוחים ובלי הפטיש לבחורות קשורות של ג'ורדן.

    • tsoof  On 21 בפברואר 2012 at 23:30

      כן נו, ארז, אבל אני צריך לעבור דרך שני ספרים של ג'ורדן על הדרך.

      וכמו כן: חן חן על תגובותיך המרנינות!

  • רוני  On 22 בפברואר 2012 at 8:25

    בתור מי שערכה עכשיו ספר של סנדרסון שיתורגם לעברית, אני יכולה להעיד שהוא דביל אינטיליגנטי עם הומור של ילד בן 12. להערכתי לא תרגיש שום הבדל בינו לבין ג'ורדן.
    כמו כן, זה הפוסט הכי כיפי שכתבת אי פעם. מיד אשלח את הגיס שלך לכאן. הוא ימות על זה.

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 8:43

      אה, שכחתי להוסיף את הההקדשה בסוף. חרא. מיד מסדר את העניין הזה. נשיקות מותק

  • רועי רוטמן  On 22 בפברואר 2012 at 9:01

    איזה פוסט מגניב.

  • avivamishmari  On 22 בפברואר 2012 at 9:49

    נהדר. ואני לא סובלת פנטזיה (זה נורא מעייף כל המסעות והקרבות האלה! את "ההוביט" הפסקתי לקרוא אחרי שנגמרה מסיבת התה והם יצאו לדרך. מעדיפה מד"ב קשה עם שכפולים גנטיים, או לחלופין מד"ב פסיכדלי מבית היוצר של פיליפ ק. דיק). אבל עדיין כתבת נהדר, וכל עוד אתה כותב בקצב שאתה קורא הכל בסדר.

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 10:07

      תודה מותק. איזה כיף שאתם נהנים מהפוסט הזה. כתבתי אותו עם חיוך שנראה כמו ג'ריקן קרוע.

    • יואב  On 22 בפברואר 2012 at 16:26

      כל מה שיש לי להגיד לך זה: פיטר המילטון (http://www.peterfhamilton.co.uk/)

      לא תתאכזבי

  • גיא  On 22 בפברואר 2012 at 10:39

    תקרא את feist

    סדרה ארוכה, אבל טובה יחסית, והוא עוד כותב 🙂

  • Nurit Gazit  On 22 בפברואר 2012 at 12:47

    Hodor Hodor Hodor

  • יואב  On 22 בפברואר 2012 at 13:17

    אני מסמיק פה לגמרי מול המחשב 🙂

    אני זוכר היטב את ההתחלה, שנינו בלסנו את ארבעת הכרכים הראשונים תוך שבוע אני חושב.

    ותודה לאל, כמו שארז אמר, סנדרסון עושה את זה יותר טוב מג'ורדן. אה, והכרך האחרון יוצא בעוד פחות משנה (השמיני לינואר) ונאמר חאלאס!

  • Nurit Gazit  On 22 בפברואר 2012 at 13:36

    ועכשיו עם קצת יותר מלים: הרבה זמן לא הרגשתי הזדהות כזאת. מאז שגמרתי את החמישי של fire and Ice חיי אינם חיים

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 13:41

      לומדים לחיות עם זה. הציפייה לרביעי היתה הרבה יותר מייאשת. מאז זה כבר צפוי. וכשהוא ימות לפני שהוא מסיים, זה לא יצחיק אותי בכלל, אבל בכל זאת אפטיר את ה"אמרתי לכם".

  • יעל  On 22 בפברואר 2012 at 14:25

    את אריקסון אני לא מכירה, אבל על ג'ורדן יש לי אנקדוטה:
    לפני כמה שנים התארחתי, יחד עם הבנזוג, אצל ידידה טובה. בחדר שבו התארחנו היתה ספרייה מפוארת, אבל לפני השינה הבנזוג התמקד על ספר עב-כרס אחד, שלף אותו מהמדף, והניח אותו מחוץ לדלת. 'אני מצטער, אני לא מוכן לישון באותו חדר עם רוברט ג'ורדן', הסביר למארחת. היא הבינה אותו לחלוטין.

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 14:35

      נהדר. חוץ מזה שהספרים האלה מחזיקים דלתות נהדר.

      אני נפטרתי מכל הג'ורדנים, מהרובין הובים ולפחות עוד שתיים או שלוש סדרות. זה היה לפני שש או שבע שנים. מצאתי גנן בגן ילדים שמטורף על ספרי פנטזיה, והבאתי לו בגאז' שלם. הוא אשכרה בכה מרוב אושר. וגם אשתי בכתה מאושר, שסוף סוף פיניתי לה קצת את הספריה.

  • יוסי  On 22 בפברואר 2012 at 14:30

    אני חושב שזה תיאור די מדוייק של החיים הספרותיים שלי בתחום המדב והפנטזיה 🙂 מסכים איתך לגמרי בנוגע לגורדן – פלצן פומפוזי וטרחן. סנדרסון עושה עבודה לא רעה בכלל – דברים אשכרה מתקדמים בסיפור! וזה הולך להגמר בקרוב, תודה לאל

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 14:40

      ככה אנחנו הגיקים. למרות השמועות המרושעות, אנחנו שעתוקים מדויקים של אותו דבר מביך.

  • ELDAD MISCHARI  On 22 בפברואר 2012 at 15:41

    אני לא בעניין. אין לי סבלנות לספרים של אלפי עמודים, שאחרי 3 עמודים אני מאבד בהם את הצפון. אבל יש לי בן שבולע אותם בכמויות. מפוזרים בכל הבית, וקבוע 2 מהם בשרותים. לשמחתי הוא מחליף אותם בקצב בספריה, כך שהם לא נערמים, פרט ל 4 של רובין הוב (3 על משהו עם ספינות חיות ועוד אחד על איזה ליצן???) שעל המדף. אני קצת לא מבין: יש כל כך הרבה פנטזיות במדינה ההזויה ובעולם האמיתי שאנחנו חיים בהם, אז מה יש לחפש בעולמות שאינם קיימים?
    וכמו תמיד- אוהב אוהב את הכתיבה שלך.

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 16:11

      תודה אלדד. רובין הוב נחשבת למדי. קראתי את הספרים שהזכרת. את אחת מהטרילוגיות האלה אפילו אהבתי.. ושוב תודה.

  • אכמו  On 22 בפברואר 2012 at 16:39

    כמישהי שכרגע בלב הספר השמיני אחרי קריאה רצופה של כמעט שנה, כיף להיתקל בעוד אוהבי מאלאזן 🙂 רק מעניין אותי לדעת איך היתה החוויה של הקריאה בזמן אמת – לא יכולה להעלות בדעתי המתנה של שנה בין ספר לספר, איך זוכרים משהו? O_o

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 16:58

      התחלתי מההתחלה. לא היתה ברירה.

  • נינג'ה  On 22 בפברואר 2012 at 17:33

    אני דווקא אהבתי את ג'ורדן. עם הדמויות השטוחות שלו והכל. אני אוהבת דווקא את העניין עם העמים שונים. איאלים וכו.

    אבל תקרא את היפריון. דן סימונס איז דה שיט. לפחות ברמה של מרטין.

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 17:38

      קראתי פעם את הספר הראשון ולא התלהבתי. יואב מת עליו. אולי אנסה שוב. מזל טוב!

      • נינג'ה  On 22 בפברואר 2012 at 17:39

        תודה!

  • אילה  On 22 בפברואר 2012 at 19:07

    צפריר, אני מאוד אוהבת את הכתיבה , יש לך כשרון.
    בנוגע לפנטזיה ומד"ב. חולית!!! למה אין התייחסות לחולית? וגם, אורסולה לה גווין והקוסם מארץ ים? והארי פוטר (כן כן). טוב לא משנה, אי אפשר לכסות הכל. כמו שאמרת פה, הספרים האלה הם אכן מחזיקי דלתות מעולים. כתוב עוד על מד"ב ופנטזיה פליזזז…
    🙂

    • tsoof  On 22 בפברואר 2012 at 20:13

      תודה, אילה. כתבתי על מה שאני קורא עכשיו ופחות על מה שקראתי לפני 20 שנה. ולגבי העתיד: מי ישורנו?

  • Eden Kupermintz  On 23 בפברואר 2012 at 2:06

    אז הפוסט התחיל טוב. ואז הוא המשיך מצוין. ואז כבר חייכתי, עוד מישהו שקורא את אריקסון! אדיר. אבל אז, אז, נתת באפילוג את רשימת השמות ופשוט התחלתי לצחוק.

    • Eden Kupermintz  On 23 בפברואר 2012 at 2:07

      (המחשב החליט להזין את התגובה שלי לפני שסיימתי לכתוב :P) לצחוק מכיף אדיר. השורה הזאת החזירה אותי חזרה ללילות שלי בעצמי בעודי אוכל את אריקסון בזריזות. דרך אגב, השותף של אסלמונט גם לא רע, למרות שהאחרון לא משהו. תודה על הפוסט האדיר!

    • tsoof  On 23 בפברואר 2012 at 8:49

      תודה על התגובה המקסימה. את אסלמונט אקרא בעוד כמה חודשים. אני צריך הפסקה מהחבר'ה האלה.

  • עדיגי  On 26 בפברואר 2012 at 23:02

    אחרי שסיימתי עם חמשת הספרים של מרטין, אני באמת מרגישה קצת חסרת כיוון בחיים. אז אתה אומר שאריקסון הוא תחליף הולם עד שהחורף יגיע?

    • tsoof  On 26 בפברואר 2012 at 23:33

      לא. לא ממש. זה הרבה פחות ריאליטי והרבה יותר פנטטי. מרטין יותר מתאים לקהל הרחב מאריקסון.

  • NK  On 4 באוקטובר 2012 at 13:55

    אני חדשה. גיליתי אותך בטעות ואיזה כיף לי! פוסט מדוייק, פשוט תענוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: