גמד

הבוקר היו לי חלומות נהדרים. היו שם צדק חברתי ועפרה שטראוס בלי בגדים וגלעד שליט השגריר של כולנו באירן ושרה נתניהו עושה לי את הפאנלים. באמת , אחד החלומות הנעימים. ואז, בתוך כל הטוב הזה, אני קולט שעומד לי גמד על החזה וצורח עלי שהגיע הזמן שהילדים הלא מחונכים שלי יפסיקו לקפוץ, כי הוא גר למטה וזה דופק לו במוח.

פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט. בעצם היה אז היום בבוקר. ורציתי לצעוק עליו שהוא דורך לי על הקלביקולה ומי נתן לו להיכנס ושלא יעיר את אשתי, אבל יש לי ניסיון עם החארות האלה. הם אף פעם לא עונים לעניין.

"אתה לא גר מתחתי", אמרתי לו במקום כל זה. "מתחתי גרה דפינקה, שהיא גם בחורה טובה וגם לא גמדה וגם כן לא אכפת לה מהקפיצות של הילדים". וגם מזה שלפעמים הם מדביקים מוחטה על המעקה לא אכפת לה, אבל את זה לא אמרתי לו. בכל זאת, מוניטין.

"זה לא משנה", הוא אומר לי. "כל הפאסון ההיפסטרי שלך בא לי לא טוב בשבת בבוקר. ואתה מפריע לי לחלום את החלומות שלי, על ג'יפ מרצדס ועל לפתוח סניף של ארומה בזכיינות בצומת הטייסים".

"כבר יש סניף של ארומה בצומת הטייסים", אמרתי לו.

"וואלה, באמת?" הוא שאל והעביר אצבע על השפיצים של השיער שלו שהיה מסודר בג'ל ככה באמצע של הפדחת. "תגיד, נראה לך שכדאי לפתוח שם סניף של ללין?"

"איפה?"

"בצומת הטייסים".

"לא יודע", אמרתי לו. "אין לי מושג איפה זה צומת הטייסים".

"אל תשנה נושא, יה אפס", הוא צרח וקפץ וסדק לי את בית החזה. כלומר, לא בדיוק. בכל זאת, כולה 22 סנטים גמד. וגם עם הלסת המוצקה והסנטר הכפול לא היו עליו יותר משלושה-ארבעה קילו.

"אתה יודע מה כדאי לך לפתוח?", שאלתי אותו אחרי שתפסתי את הנשימה שלי ושמתי אותה בצד.

"מה?"

"רשת של מגפי גברים, בן אדם. כזאת עם פלאנלים של אל.אל.בין ומגפי בוקרים מדרום אפריקה. וגם כן נעליים של קולומביה וקאטרפילר וטימברלנד. בגדים של גברים גברים".

"וואלה", אמר לי. "מעניין. יש לך משהו מהבגדים האשכנזים האלה בבית, שאני אבין את הקו האופנתי של החארות מהעשירון העליון?"

"בטח, אמרתי לו. זוז רגע ואני אראה לך מה לובשים גברים בלי בעיית מטראז'". ירדתי מהמיטה, נעלתי את הטימברלנד ודרכתי עליו ככה שהוא נמרח כמו שועל על כביש הצפון.

אתם בטח חושבים שזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, אבל אני לא מאמין שאפשר לפתור ככה סכסוכים, והידיעה שרצחתי יצור חי בדם קר לא עושה לי להרגיש בנוח כשאני משתמט משירות בשטחים. זה והידיעה שיבוא עוד אחד. תמיד בא עוד אחד.

אבל הדבר שהכי העציב אותי כשניקיתי אותו מהרצפה והלכתי להוריד אותו באסלה ולצחצח שיניים, זה ששכחתי איך עפרה שטראוס נראית בלי בגדים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי  On 17 במרץ 2012 at 19:42

    אתה כותב טוב. ומצחיק. ומעניין.
    אבל את זה, עוזי וייל עושה יותר טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: