המנכ"ל והסוציאליסט הקטן

בזמן האחרון חזרתי לשוחח עם אנשים מהמגזר העסקי. ככה זה במקומותינו, אתה יכול לרצות להיות יוצר בכל ליבך ובכל מאודך, אבל המציאות שבה ועושה בך שפטים. בכלל, המציאות היא לא מישהי שאפשר לסמוך עליה יתר על המידה. מישהו צריך לשלם שכירות, להאכיל את הילדים, לשלם את החשבונות. אתם מכירים את זה. וכמה בן אדם יכול לשתות את דמה של זוגתו? גם היא לא יכולה לעבוד יותר מ-24 עות ביממה, הבטלנית. אז חזרתי לעניין הזה של לעשות כסף.

ואתם מכירים אותי קצת. מה לי ולמגזר העסקי? אני הרי פרא אדם בוטה ולא תרבותי בעליל. השבוע חשבתי שלבן שלי מגיע לפעמים אבא מבוגר, רציני, אחראי ושקט – שיביט לו עמוק בעיניים ויספק לו סלע מציאות להיאחז בו או להתנפץ אליו. ואז צקצקתי מעט בלשוני (טוב, לא באמת צקצקתי. זה פיגורטיבי, אתם יודעים), יודע שלעולם לא יהיה לו אבא כזה. הוא תקוע אתי.

ועדיין, נפלאות הן דרכי העולם, ועשרים שנה של כתיבה בתוך המגזר העסקי שמו אותי מול לא מעט אנשים "חשובים". כאלה שממון בכיסם ושררה בקצות אצבעותיהם. כאלה שרגילים שהאנשים מסביבם עושים מה שאומרים להם, וגם מספרים להם איזה אנשים ומנהלים נהדרים הם.

אני, כמו שבטח שמתם לב, לא בנוי לעניין הזה של להיות לוחך פנכה. אין לי את זה בסל הכישורים שלי. מה שכן, אני יודע דבר או שניים על איך לכתוב (ולהגיד) דברים, וגם מה כדאי לכתוב ולמה, ואני מספיק שחצן ולא מודע לעצמי כדי להגיד לאנשים את האמת בפרצוף. נתקלתי במעט אנשים שהעריכו את זה. היו גם כאלה שפיטרו אותי כי יש לי יותר מדי אופי. אני עדיין מופתע שאשתי אינה אחת מהם.

בכל אופן, הנה משהו שמכה אותי בפנים בזמן האחרון כמו סערה של מאה קמ"ש. זה אולי בנאלי לחלוטין, אבל אין מנוס מלומר את זה. המון מנהלים לא באמת מבינים מה הציבור מרגיש. הם לא יודעים כמה כעס מבעבע בשכבות הבינוניות. כמה בוז וזעם ולא פעם אפילו שנאה, חש הציבור המשכיל מול מנהלים, תאגידים ואפילו ארגונים ציבוריים. מדברים המון על הניתוק הזה, בין "מקבלי ההחלטות" לבין העם, אבל כשאתה יושב עם האנשים האלה, אתה מגלה כל פעם מחדש כמה עבים הקירות שחוצצים ביננו ובינם.

החכמים שבהם יודעים על הניתוק הזה. אבל רוב היועצים שלהם לא יספרו להם שהציבור מתעב אותם. זה לא משהו שאתה אומר למי שמשלם לך. היועץ הסטנדרטי ינסה להלך בין הטיפות, להסביר בעדינות, להשתמש במילים קצת פחות מזעזעות. הוא מהמעמד הבינוני. הוא יודע את האמת. אבל הרצון שלו להמשיך לנשום אוויר פסגות – ואולי גם המשכנתא והחשש לאבד את פרנסתו – לא מאפשרים לו להסביר למנכ"ל או לשר כמה גבוהה ערימת החרא וכמה היא מסוכנת.

ועזבו אתכם מסכנה של אלימות. לא על זה אני מדבר. אני לא סוציולוג ולא היסטוריון. אין לי מושג אם אי פעם יהיו פה מהומות אלימות של ממש – ואני בטח לא רוצה כאלה. אני מדבר על הסכנה שהמנכ"ל מכיר: סכנה של הפסדים, של איבוד נתח שוק, של חרמות. סכנה כזאת הוא יכול להבין.

אז מה שאני מנסה להסביר להם בימים אלה, שכדאי להם להחזיק סוציאליסט קטן בכיס או ליד השולחן. כזה שמדבר בשפה שהם לא מכירים בכלל. כזה שמדבר על קהילה. כזה שמדבר על צדק. כזה שמביא את תחושות הציבור כפי שהן נשמעות בשיחה בפאב או בסלון, בלי פילטרים של מילים יפות, שבעצם מכסים את האמת בשמיכה. שבעצם משקרים.

סוציאליסט קטן שידפוק על השולחן וייטול קורה מבין עיניו של המנכ"ל. לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שההשקעה תרד לטמיון. לפני שההצבעה ברגליים של הציבור תהפוך למפולת בדוחות הכספיים. ויש לא מעט חברות גדולות בישראל שאיחרו כמה וכמה רכבות בכיוון הזה. תשאלו את עפרה שטראוס.

המגזר העסקי חייב להתנער מהזחיחות שאפיינה אותו כל כך הרבה זמן. היום יש כבר הרבה פחות אנשים שמעריצים מיליונרים, והרבה יותר שמעדיפים לשאול אותם שאלות קשות ואפילו להטיח בהם האשמות. שנות הטפלון, שבהן דבר לא נדבק לאלפיון ולשלוחיו, היו ואינן. אנחנו נמצאים בעידן חדש ומוזר, שבו הציבור מעניש, אפילו אם הממשל מתעלם.

ולכן הסוציאליסט הקטן שמדבר בשפה שהמנכ"ל סירב לשמוע במשך עשורים, חשוב היום במיוחד לתאגיד ולמשרד הממשלתי. ובמקומות שבהם לא יישבו הסוציאליסטים הקטנים האלה ויגידו אמת מתריסה וחד-משמעית, רכבות צפויות לרדת מהמסלול.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מני  On 29 במרץ 2012 at 15:10

    "רכבות צפויות לרדת מהמסלול??" דימוי קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהחברה הכי שנוא על במדינה זה רכבת ישראל ועדיין כלום לא נראה כעומד להשתנות שם.

  • Itamar Bashan  On 30 במרץ 2012 at 19:57

    תודה, תודה, תודה! יפה וכואב. בכל פעם שאני מעלעלת בעיתונים ורואה את שכרם החזירי של המנכ"לים, אני חייבת להודות שלמרות תרגולי מדיטציה ומודיטה רבי-שנים עדיין עולה בי כעס. אני שואלת מה הם עשו כדי להעז ולגרוף לכיסם כל כך הרבה מעמלינו? הביאו מישהו להבנה מלאה? עזרו באופן ממשי לפתח נאורות חברתית? אוי, שנינו משחיתים מלותינו לריק.
    ד"ר תור גונן

    • tsoof  On 30 במרץ 2012 at 22:27

      לנשום רותינקה, לנשום. 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: