לזכר יום השואה

היום, אחרי שסיפרתי בדיחת שואה דלוחה למדי, הואשמתי שוב, כמדי זמן, בזילות השואה. וזה גרם לי להרהר בעניין הזה מעט. גם אפרופו בדיחות שואה, וגם אפרופו דברים אחרים.

יש לי מה להגיד על בדיחות שואה ועל זילות השואה, אבל אני אשאיר את זה לסוף, כי אני חושב שזה פחות חשוב. אני חושש שהשואה נדרסת על ידי מגפיים גסות הרבה יותר. כל יום.

אני חושב שיציע שלם שצועק "מוות לערבים" שבוע אחרי שבוע הוא זילות השואה. אני חושב שחברי כנסת שמנהלים דיונים על התופעה של ערבים שחוטפים נערות יהודיות רכות זה זילות השואה. אני חושב שרבנות צבאית שמתירה את דמם ואת כבודם של לא יהודים היא זילות השואה.

השואה לא פצחה לה ביום סתו בהיר וצח, ב-1939. היא היתה רק שלב נוסף בגזענות ממוסדת. השלב שבו שלטון מחליט לעשות מעשה. אני כותב כאן בזהירות כי איני היסטוריון. ואני גם לא חושב שאפשר לעשות בנאליזציה למדרגה שבה גזענות ממוסדת הופכת לטבח ממוסד. זה לא צעד מובן מאליו ואי אפשר להתייחס אליו ככזה. מאידך, מובן מאליו שיש מדרגות לטפס בהן, לפני שמגיעים לתהום הפעורה של רצח שיטתי. ובמדרגות האלה צעדו לא מעט עמים.

אנטישמיות עממית, לטעמי, היא בסך הכל אדמת הבוצה שבתחתית המדרגות האלה. היא טבע אנושי של שנאה לזר ומוזר. לגיטימציה של השנאה הזו היא כבר מדרגה בדרך לתהום. אני חושש שהמדרגה הזו כבר מזמן מאחורינו. "בחיים אני לא נותנת לרופא ערבי לטפל בי". יכול להיות שמישהו לא שמע שיח כזה בכל עיר בישראל?

מדרגה נוספת היא גזענות ממוסדת. כזו שבאה מהשלטון ומחלחלת למטה: זה מתחיל, קרוב לוודאי, בדה-לגיטימציה של האחר, בעלילות דם. כמו דם של ילדים נוצרים במצות. כמו נערות עבריות שערבים בגליל מפתים אותן בפחיות קולה וסיגריות.

הדה-לגיטימציה של האחר כוללת גם דה-לגיטימציה של הסבל שלו. של נכבה, למשל. וגם דה-לגיטימציה של טענות על קיפוח שיטתי בן עשרות שנים. וכל זה, כמה משעשע, נעשה לא פעם מאחורי משפטים על סבלו של העם היהודי ועל זה שלא ניתן לשואה לחזור על עצמה.

ויש עוד מדרגות. שוב, איני מלומד במיוחד. אני לא חוקר ולא אינטלקטואל, לא סוציולוג ואפילו לא אקטיביסט מי יודע כמה. אבל אני לא מצליח להיפטר מהריח. תקציבים של לימודי אזרחות שעוברים ללימודי יהדות? תיקון של לימודי אזרחות כך שלא יביעו אפילו שבב של ביקורת על המדינה? נזיפות במורים ערבים שלוקחים את תלמידיהם למצעדי זכויות אדם? לא יודע. הקו בין פטריוטיות יתר לפשיזם תמיד היה דק, ולי נראה שכבר הרבה מאוד זמן אנחנו רוקדים משני צידיו. כמו כמה מדינות אירופיות בשנות השלושים.

בינינו, יש יותר מדי דוגמאות. גם לגזענות שלנו (לזכותנו ייאמר שאנחנו מצליחים להיות גזענים גם כלפי השחורים שלנו), וגם לזילות שואה אחרת. ילד חרדי עם טלאי צהוב הוא מובן מאליו. מתנחלות שצועקות לחיילים ולשוטרים "נאצים" כבר לא מרעישות איש. וגם חיילים ושוטרים שנועצים קתות בפעילי שלום או באקטיביסטים על הגדר (ובכיכר מלכי ישראל, לצורך העניין) הם לא בדיוק פוסטר תדמית לדמוקרטיה. ולמען הסדר הטוב, גם השמאלנים לא נקיים, גם הם משתמשים במילת הגנאי הזו באיזו חדווה מטומטמת ואטומה ושוכחת. אולי גם אני.

אני חושב שהשתקת האחר ודריסת הדמוקרטיה וההשחתה השיטתית של ערכי יסוד אוניברסליים הן הן ביזוי השואה. הרבה יותר מבדיחות על מוזלמנים באושוויץ.

תסלחו לי בבקשה אם אדלג על בנימין נתניהו ועדת כלביו השוטים, על אביגדור ליברמן ונאמניו. על כל ממשיכי דרכו של כהנא לגווניהם האפלים. כל האנשים האלה, שמנפנפים תחת כל דגל רענן עם הלא נלך כצאן לטבח שלהם כדי להשיג מטרות אלקטורליות, פוליטיות או מדיניות. אלה אנשים שיורקים כל בוקר על זכר השואה, ומצחצחים איתו את מגפיהם. לפני שאתם מצקצקים על בדיחת גטו, תסתכלו טוב טוב באנשים ששלחנו לנהל אותנו.



וכמה מילים על הומור, ברשותכם:

אני חושב שבדיחות שואה הן לגיטימיות. אולי החינוך שלי הוא ליברלי מדי. במחלקת השיקום של קטועי הגפיים ממלחמת לבנון שמעתי את ההומור השחור ביותר שתעלו על דעתכם המזועזעת. וזה קרה כל הזמן. אני חושב שהומור וסאטירה הם כלים טובים ובריאים להתמודדות ולשיקום.

ובכלל הצחוק יפה לבריאות. פרות קדושות מעידות בדרך כלל על קהות חושים: כשאתה זוכר את כל ששת המיליון או את כל הנופלים במערכות ישראל, אתה בעצם לא זוכר אף אחד. אף אחד לא צוחק על זיכרון פרטי. זה סר טעם. אבל לצחוק על טקס היטהרות סיסטמטי, שהוא בכלל כלי שלטוני לאינדוקטרינציה של ההמון? הלו! לא לצחוק על השואה זה זילות השואה.

ואחרי שאמרתי את זה, אעיר ביני לביני שאני חושב שבדיחות שואה הן מחורבנות, כי הן מובנות מאליהן. הן לעוסות, הן שחוקות, הן משומשות, הן חוזרות על עצמן. אוהד אשכנזי שמנהל את ערוץ הקומדי סנטרל אמר לפני שנתיים בראיון, שכשקומיקאי בא אליו עם בדיחת שואה, הוא חושב שזה קומיקאי עצלן. אני מסכים איתו.

מאידך, בדיחות על טקסי שואה, על הגרירה ליד ושם של כל גוי שנקלע לכאן שלא בטובתו, על מצעד החיים, על הממלכתי והמאורגן והמטיף – אלה בדיחות שלא רק טוב לספר. לדעתי אלה בדיחות שחשוב לספר. אלה בדיחות שמציבות מראה מול שביעות הרצון של הממסד, שמבלבל את המוח עם ימי זיכרון והפחדות על שואה אטומית, אבל יורק בפרצופם של 200 אלף ניצולים ובהיסטוריה של העם היהודי. אלה אולי בדיחות מצחיקות, אבל הן עצובות עצובות. אולי, בעצם, הן אלה שמזכירות את השואה והגבורה באמת. וגם עוד דברים שלא ראויים לשכחה וסליחה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב אבני  On 17 באפריל 2012 at 12:52

    מסכים עם רוב מה שכתבת.
    שתי הערות:
    1. אביגדור ליברמן לא יזכה בקול שלי באף מערכת בחירות, אבל גם השימוש ב"קלגס" תורם לדעתי לאותה זילות שהתייחסת אליה. לא כל פולטיקאי כוחני הוא קלגס, ולא כל חייל הוא נאצי.

    2. לאחר שנבחרת הסופרים בכדורגל נוצחה 4:2 על ידי נבחרת סופרי גרמניה על מגרש האימונים של הרטה-ברלין, התלווה כל סופר ישראלי לעמית גרמני למפגש באחד מבתי הספר המקומיים והקראת קטעים מספריו. במהלך אותו יום מעניין שאלתי בזהירות את יוכן שמידט האם הוא מכיר בדיחת שואה גרמנית. לאחר שהתפתל, הודה שהוא מכיר כזו וכך סיפר באנגלית עם מבטא:
    "סבא שלי נהרג בשואה. הוא נפל ממגדל השמירה ושבר את המפרקת."

    נזכור ולא נשכח.

    • tsoof  On 17 באפריל 2012 at 13:00

      תודה יואב. יש בזה משהו. תיקנתי.

      וחוץ מזה, הם באמת הרבה יותר טובים מאיתנו בכדורגל, אבל בבדיחות שואה אנחנו אוכלים אותם לארוחת בוקר.

      • Shay  On 17 באפריל 2012 at 14:10

        גרמניה אחת אמרה לי פעם שכשהיהודים עזבו את גרמניה, הם לקחו איתם את חוש ההומור.
        לא טרחתי לתקן אותה.

  • yuvalrahamim  On 17 באפריל 2012 at 12:59

    מסכים לכל מילה שכתבת בכשרון. רוצה להוסיף שהחינוך שילדינו המתבגרים מקבלים במסע החיים לפולין מופנה להעצמת תחושת הקרבנות, ההשרדות, המסכנות וה"בכל דור ודור" שמשרתת בסופו של דבר את אותה גזענות מוסדית נרכשת ומונחלת. פספסנו בגדול את המסר האוניברסלי של השואה אותו יכולנו להנחיל לעולם: לא רק הסכנה להיות מושמד צריכה להיות נר לרגלי האומות, הסכנה להפוך מעם נאור לחיית טרף מוחשית הרבה יותר. ללמוד וללמד.

    • tsoof  On 17 באפריל 2012 at 13:00

      נכון. כתבת יפה.

    • חוה  On 18 באפריל 2012 at 11:18

      נכון מאד. כבוגרת בתי ספר חרדיים, מוכרחה לציין שבדיוק את זה היו מדגישות לנו המורות פעם אחר פעם…

    • הומניסט  On 18 באפריל 2012 at 23:14

      יפה אמרת

  • henrykmax  On 17 באפריל 2012 at 13:13

    כל מילה – אמת, גם אם אמת כואבת.

  • Razi Ben-Ezzer  On 17 באפריל 2012 at 19:03

    כתוב מעולה. וחשוב. מזמן לא הסכמתי בצורה גורפת כל כך עם פוסט.

  • Shay Galor  On 17 באפריל 2012 at 19:38

    מסכים איתך באומרך ש"לא לצחוק על השואה זה זילות השואה".
    ואף אוסיף, בהתאם לאנקדוטה שהעלית של אוהד אשכנזי – בדיחות שואה הן זילות הקומדיה.

    • tsoof  On 17 באפריל 2012 at 19:39

      כן, זו דרך טובה להגיד את זה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 באפריל 2012 at 10:01

    וואוו, איזה מתוסבכים, כמו אבק ברוח, חארטה בארטה חסר משמעות ועקרונות

  • Netta  On 18 באפריל 2012 at 10:42

    יפה מאוד. תודה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 באפריל 2012 at 14:16

    תודה צפריר. יופי של פוסט. מעבירה הלאה.

  • בועז כהן  On 18 באפריל 2012 at 14:38

    שתי קטנות.

    1
    "אני חושש שהשואה נדרסת על ידי מגפיים גסות הרבה יותר. כל יום". צ"ל: מגפיים גסים. מגף אחד. מגפיים ברבים.

    2
    "על כל ממשיכי דרכו של כהנה לגווניהם האפלים. .." – אני מניח שהתכוונת לכל ממשיכי דרכו של מאיר כהנא. אני צודק?

    =========

    חוץ מזה, אתה צודק מאוד. הגזענות בקרב ישראלים יהודים היא קשה וחמורה. אנחנו נתקלים בזה יום יום ובאמת נדמה כבר שאיש אינו מתרגש מזה במיוחד.

    בשנות השישים המוקדמות אמר לני ברוס, שהכי גרוע זה להיות אישה שחורה עניה באמריקה. על דרך ההיפוך אפשר לומר שהיום הכי טוב, בישראל, זה להיות גבר לבן עשיר.

    • tsoof  On 18 באפריל 2012 at 18:12

      תודה בועז. הנה אני מתקן. ולגבי הלהיות גבר לבן ועשיר, אני חושב שלואיס סי קיי אומר את זה היום.

  • עלית  On 18 באפריל 2012 at 18:19

    כל מילה בסלע. יישר כח.

  • ליעד  On 18 באפריל 2012 at 20:09

    כל מילה בול. כרגיל.

  • ציונה  On 18 באפריל 2012 at 20:51

    אף כי אינך הסטוריון הצלחת להבחין במה שמרבית הציבור, לצערנו כבר לא מבחין. השואה לא פצחה ביום אחד ב-39. זרעים שנזרעו במשך 50 שנה, ותומרצו במהלך שנות ה-30, אפשרו את הדה הומניזציה שאפיינה עם שלם ולאחריה לגיטימציה של הרע מכל. אצלנו השואה משמשת הצדקה לכל פעולה אלימה ובלתי מוסרית דוגמא אחרונה ראה להקת המגינים על סא"ל שלום אייזנר. מי שמצליח להתייחס לעיוות הזה בסאטירה יעשה עבודה חשובה.

  • אמיר  On 18 באפריל 2012 at 21:17

    מסכים עם כל מילה. טוב עוד לדעת שיש אנשים שפויים במדינה הזו. אני יכול רק להוסיף ועם זה לא כולם יסכימו אבל אני נגד המסעות לפולין המטומטמים בעיני….הם צבועים בגוון לאומני וזאת גם מילה שהיתה חסרה אצלך בטקסט… לאומנות או לאומנות יתר, זה הכח שעלה כאן ב15 שנה האחרונות בצורה מזעזעת. זה התחיל עם שירת הההמנון והדגל בבתי ספר בתקופת ליבנת כשרת חינוך, עבר לתפישה שרק יוצאי צבא ידעו לנהל ולחנך בבי״ס, שזו היתה פשיטת רגל לדעתי אבל מהלכים אלו בחינוך בהחלט סימנו את הבאות. זה המשיך בהחלפה של דור חיילים בשטחים שלא הכיר את התקופות בהם ערבים נסעו ועבדו חופשי אצלנו עם הפיגו 404 שלהם…
    הרבה השתנה לרעה. הלאומנות שמנהיגינו טיפחו ומטפחים במכוון עליה בכלל אין מה לדבר…אכן כתבת יפה. אני קצת לא משתגע מההשוואה של יחסנו לערבים כדוגמא אבל יש בעקרונות שציינת דמיון ועם זה אי אפשר להתווכח אפילו שמערכת היחסים שלנו עם הערבים היא הרבה יותר מורכבת מהשוואה זו. אסיים רק במשפט שאותו אני תמיד אומר והוא נכון להמון סיטואציות, בעצם זה חצי משפט את השאר תמיד אפשר להשלים בהתאם ; ״ עם שעבר שואה לא יכול להרשות לעצמו ל….השלם את החסר״

    • tsoof  On 18 באפריל 2012 at 21:39

      אמן להכל, כולל הסייגים.

  • אמיר  On 18 באפריל 2012 at 21:28

    חוצמזה אם מישהו עוד פעם יעיר לך על בדיחות שואה תגיד לו שאף אחד לא יגיד לך מה לעשות בחג שלנו

  • ayelet  On 18 באפריל 2012 at 23:35

    נאה דרשת.
    אל לנו לשכוח את הרדיפות, והרצח השיטתי.
    אך אל לנו לשכוח כיצד הם החלו: שנאה, גזענות, בורות.

  • זאביק  On 19 באפריל 2012 at 0:09

    אותי לא שכנעת… להיפך. זה שאינך "חוקר או היסטוריון" בעיני לא מצדיק את ההשוואות הבלתי נתפסות שאתה עורך במאמר שלך. להשוות בין גזענות בחברה הישראלית (מצערת ככל שתהיה) לבין השואה – רצח מתוכנן ושיטתי של העם היהודי – זו בעיניי הזילות בהתגלמותה. כאשר אתה עורך השוואות שכאלה, נראה כי אתה פשוט נותן מס שפתיים לאמירות כמו "איני חוקר או היסטוריון". כאשר אתה משווה בין ה"נכבה" הפלסטינית לבין הסבל של העם היהודי – זוהי טקטיקה מוכרת, אך היא בעייתית ולא מוסרית. נכון, אין להתעלם מהסבל שנגרם לפלסטינים במלחמת 1948 ובשנים שאחרי קום המדינה. אך חשוב לזכור כי החלק הארי של סבל זה הינו תוצאה ישירה של החלטות של מנהיגים ערבים אשר סרבו לקבל פשרה, פתחו במלחמה כנגד ישראל, ואף היום (רבים מהם) מסרבים לקבל את קיומה של מדינת ישראל. הסבל של הפלסטינים אמיתי, אפשר להזדהות, להביע אמפטיה, אך אל לנו לקחת על עצמינו אשמה על עגמת נפש מתמשכת, שאת רובה לא אנחנו יצרנו. אותה עוגמת נפש שהייתה יכולה להסתיים ברגע שהייתה מחוייבות אמיתית מצד מנהיגי הפלסטינים לשלום ולהכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אפשר לספר בדיחות שואה, אפשר גם לצחוק מהן. אבל חשוב גם לדעת להסתכל באוטנטיות על העבר שלנו, להפיק ממנו לקחים אמיתיים בהווה, ולהתייחס ברצינות לאיומים רציניים שצפויים לנו בעתיד.

    • tsoof  On 19 באפריל 2012 at 0:44

      תודה על התגובה זאביק. לא ניסיתי לשכנע. ובטח גם לא הייתי מצליח. אנחנו אנשים מאוד משוכנעים כאן בישראל, לא משנה באיזה צד של המפה.

      אני מסכים אתך שאי אפשר להשוות בין יהודי אירופה לפלסטינים. אני מסכים לגמרי שהם, כקורבנות "נקיים" הרבה פחות מיהודי אירופה. אני חושב כמוך שאי אפשר לעשות השוואה שלמה ומוחלטת.

      ולמרות זאת, סבל אנושי הוא לא יחסי. הוא אישי ומוחלט. ולנו, במסגרת הלא נשכח ולא נסלח (ואני מדבר על דעתי בלבד) יש חובה מוסרית להיות תזכורת חיה לאיך אומה כן צריכה להתנהג. לדעתי אנחנו נכשלים בעניין הזה כשלון מהדהד. והאיומים עלינו הם בדרך כלל תוצרים של הבריונות שלנו.

      אפשר להמשיך ולהתווכח על זה, אבל אני אעצור ברשותך כאן. אני יודע שאתה לא מסכים, אבל תודה שטרחת להתייחס.

  • מיכל דביר  On 19 באפריל 2012 at 7:43

    מאוד מסכימה עם כל מה שנכתב.
    הערב אני מעלה עבודת תיאטרון שלי "סביב חומר אפל" שעוסקת בדיוק בנושאים האלוץ
    תיאטרון תמונע, 19 אפריל 20:00
    http://www.tmu-na.org.il
    יהיה בועט.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19 באפריל 2012 at 15:50

    זה יפה יפה 🙂

  • Sigal Bar  On 23 באפריל 2012 at 15:11

    מלים כדרבנות.
    זהו הרעיון המרכזי שעומד גם בבסיסו של המכתב שכתבתי ושלחתי אל בני כאשר יצא כתלמיד תיכון אל המסע לפולין.
    אנחנו מפספסים את העיקר, גם כמדינה, גם כפרטים. וזה עצוב.

  • יובל הלפרין  On 7 באפריל 2013 at 19:08

    כל מה שאמרת עד ה"בדיחות שואה" נכון. בדיחות שואה הופכות כל גזענות למשהו נחמד ומוסיפות עוד נדבך בלגיטימציה של רצח השונה והמיעוט והזר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: