בן ואבא – שירים ליום הזיכרון

הימים ימי זיכרון, ואני נזכר באבי. כמו איזה עכבר פבלובי שמחכה למנת העצב שלו, ככה אני ערב יום הזיכרון.

איזה עולם מרושע וחסר הגינות מינימלית הוא העולם הזה? קחו את העניין של חינוך מוזיקלי, למשל. אמא שלי אשמה בהכל: מתי כספי ושלום חנוך מהעריסה, דון מקלין וסיימון וגרפונקל, הגבעתרון ואסתר עופרים, חוה אלברשטיין ואריק אינשטיין. הכל הכל מאמא שלי. באמת, אפשר להגיד על אבא שלי הרבה דברים טובים, טעם מוזיקלי וחוש הומור מעולם לא היו לא. וזה לא אומר שהוא לא ניסה. יש אנשים שפשוט אין להם את זה.

ועדיין, תראו את הכותרת של הפוסט הזה. (ואם תואילו, גם המשיכו לקרוא.) אמא צודקת כשהיא אומרת שההורה שנשאר בחיים הוא תמיד ההורה הלא נכון. לדעתי היא מכוונת לדברי גדולים. עוד דבר אחד לזכותה של אמא לפני שעוברים הלאה: היא גם זאת האחראית לזה שאני יודע מי כתב והלחין את השירים האלה. הרבה לפני גוגל ויוטיוב.

בכל אופן, הימים האלה הם הימים הכי נהדרים של המוזיקה הישראלית. והם גם ימים של זיכרון. ואני, יתום צה"ל בלאי ככל שאהיה, עדיין נזכר קצת באבא בכל הבלגן הזה. ויש שירים שמזכירים לי אותו יותר. אז הנה פוסט שאני לא מעלה בדרך כלל: פוסט שהא כולו שירים עבריים שמזכירים את אבא:

 

זה אולי השיר שאבא שלי הכי אהב בעולם. וזה מפתיע למדי, כי הוא שיר לא מובן מאליו לאנשים שהם לא מוזיקליים. הלחן של סשה הוא בלתי אפשרי, בטח בשביל בן אדם שמזייף ביונתן הקטן ברמות כאלה שלא הייתם מזהים אותו. אבל אבא שלי היה משוגע עליו, אולי בגלל המילים הנתן יונתניות הכל כך מדכדכות ויפות. אבא שלי היה חסיד גדול של אבל, וזה חתיכת שיר בית קברות שאין שני לו.

 

וזה השיר שהכי מזכיר לי אותו, גם בגלל השורה הראשונה שלנו. "בבגוד באדם דרכו". ואולי גם בגלל "רגליו יוליכוהו שולל". שיר של טבנקין על אובדן דרך, שיר שהוא כולו רק אפר. מתי, הזמר (והמלחין העברי) הראשון והאחרון שלי, שאני הכי הכי אוהב מכולם, הלחין ומעביר את כל העצב הזה, כאילו שב ונוסך בפני את כל מה שהתקלקל בחייו של אבי, מה שאני יודע וגם מה שלא.

גם הוא וגם אני פשוט סאקרים של השיר הזה. וזה מעניין, כי יש בו את כל הרע שיכול להיות בשירי הלהקות העבריים: כל האינדוקטרינציה המיליטריסטית, כל הפומפוזיות מהתחת, כל מה שהפך לסמל הרע של הצבאיות העברית. אבל עדיין, בטח בגלל הלחן (ובטח גם העיבוד המופלא) של יאיר רוזנבלום ובמיוחד בזכות משחקי המילים הנהדרים של שוש פלדי (מי זו לעזאזל שוש פלדי?) – "שבת צוות גם יחד", "בין אדם לאדם, בין אדם ומכונה" (לבכות ולהקיא! יום זיכרון כמו שאני אוהב אותו.)

נו, טוב. מה לעשות? אבא שלי אהב שירה עברית. גם אני ככה. ובעניין של מי המשורר העברי האולטימטיבי לא היו לנו הרבה מחלוקות. המדף של כל כתבי אלתרמן שיש לי בבית הוא ירושה ממנו, וזו הזדמנות טובה להודות לאחים שלי שנתנו לי לקחת אותם. והשיר הזה עבורי הוא הכתר. הוא הרגע בו השירה העברית והמוזיקה הישראלית הגיעו לקתרזיס, לשיא המופלא ביותר של הקשר ביניהן. תגידו שרוזנבלום לא הבין, ובכלל אין בו את הפחד והחרדה והוא מלא פומפוזיות. יש לי רק דבר אחד לענות על זה: אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה / של השירה, אבל אומר בקול גדול / בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול. כלומר, אלתרמן הבין את רוזנבלום עוד לפני שרוזנבלום הבין את רוזנבלום. וגם ענה לחכמים, המלעיגים והמלעיזים.

(וחוץ מזה, מכאן ואילך זה רק שירים של אלתרמן. ככה יצא. לא חושב שזה מקרה.)

שוב אלתרמן ורוזנבלום. אבא שלי ואני, כמו סוסים, אנשים רפטטיביים וחסרי מעוף משהו. מרגע שמצאנו את הדרך, אנחנו לא מרבים לחפש דרכים אחרות. זה שיר שנכתב ב-1948, ביום ההולדת השביעי של הפלמ"ח, "על סיפו של הדרור". מה שאני אוהב בו זה כמה חמלה היתה בנו פעם. כמה אהבת חינם. וזה מעניין, כי זה שיר שבונה מיתולוגיה שעוד תמשיך ותיבנה: "זהו טיב הפלמ"ח, הוא איננו משאיר כל מלאכה לשלא משלנו". (מישהו אמר הדרה?) אבל שימו לב כמה נוסטלגיה יש בשיר הזה, כמה געגוע לתום ולנעורים. בפאקינג 48, ערב הקמת המדינה.

עוד דבר שצריך להגיד על אבא שלי ועלי, זה שאנחנו טיפוסים ורבליים להחריד. והשיר הזה, שנכתב איפשהו בסוף שנות החמישים, הוא מופת ורבלי של מלך המלל. באמת, אם הייתי מונה את הכלים הליריים בשיר הזה, הפוסט הזה – שגם ככה הוא ארוך מדי – לא היה נגמר עד מחר בבוקר. זה גם שיר מופלא של סשה ארגוב, שרואה גם את הצער והחמלה, אבל גם את הפאתום והמיתוס. זה שיר שכמו רוב השירים כאן הוא בכלל כלי שלטוני לאינדוקטרינציה, אבל אבא שלי היה מתחיל לדמוע עוד לפני השורה הראשונה. וגם אני. עליו, ולא רק עליו. כי ככה זה, דומה שככל שעיניך פקוחות יותר, כך הן גם דומעות יותר.

אתם יודעים ודאי שאת שיר משמר כתב אלתרמן לבתו, תרצה אתר. (אגב, את אליפלט הוא כתב ללהקת גייסות השריון, הלהקה שבו תרצה שרתה באותה עת, כדי שלילדה יהיה סולו משלה). אתם יודעים בוודאי שהיא התאבדה (כנראה), ובטח שמתם לב לעניין שיש לי עם מתאבדים. אני יכול גם להבין את הדאגה הזו, של בן משפחה אחד למשנהו. את ההבנה שמשהו לא בסדר וממש עלול להשתבש. או אפילו צפוי להשתבש. אז השיר הזה, למרות שהוא מאב לבת, הוא עבורי דווקא שיר מבן לאב. וכרגיל, השילוב האלתרמני-ארגובי, אין שני לו.

אני לא יודע מתי אלתרמן כתב את מכתב מאמא. הביצוע של חוה אלבשטיין הוא ודאי לא הראשון. אני אוהב במיוחד את "סרטים לך שולחת אמא". אני מכיר הרבה אנשים שיחייכו כשישמעו את השורה הזו. הלחין אותו שמואל פרשקו, שהלחין גם את באב אל ואד. ולמה הוא מזכיר לי את אבא? לא יודע. תהפוכות הגורל. אמא שלי היא שבאמת אהבה את השיר הזה, אבל, אם לצטט את אנה, בתי בת הכמעט חמש: "בחיים לא הכל הופר."

זה שוב רוזנבלום, שעשה פה עבודה נפלאה על בלדה אלתרמנית במבנה שהוא גם מסורתי וגם מהפכני. שיר שכל אחד מבתיו הוא שיר עוצר נשימה בפני עצמו, ומלא הפתעות וממתקים כרימון. חבר שלי, עודד חרמוני, סיפר לי פעם שאביו עמד מאחורי ההקלטה של השיר הזה. הוא היה קצין חינוך בפיקוד דרום, ונהרג ב-73. עודד קרוי על שמו. למה השיר הזה מזכיר לי את אבא שלי רק אלוהים יודע, אבל אמא שלי בטח שוב מהנהנת איזה אמרתי לך אחרון לדרך. בעצם, כמעט אחרון.

רועי רוטמן כתב פעם פוסט שלם על השיר הזה. אני אוהב במיוחד את הביצוע הנהדר הזה, לפי הלחן של יוני רכטר. והוא מזכיר לי את אבא שלי כי זה של פרידה. וככה אנחנו ומתינו, כאילו נגזר עלינו להיפרד לעד, שוב ושוב, עד שניפרד גם אנחנו.

 וסיום מוטרד. או שמא מתנצל?

יש לי בעיה איומה עם השירים האלה. עצוב לי שהם יוצקים בגרונם של דורות על דורות עוד ועוד פאתוס ומיתוסים על גבורה ואומץ ומלחמה וקרב. עצוב לי שהם מאדירים את המתים, כי מי שמאדיר את המת לא פעם מצמק את החי.

עצוב לי שאנחנו כבר לא שומעים יותר את הצער והעצב והחמלה והגעגוע שיש בשירים האלה, ובמקום זה שומעים רק את תופי המלחמות וחצוצרותיהן. עצוב לי שהשירים האלה הם עלי התאנה של טקסי זכרון שהם טקסי שכרון הכוח. עצוב לי על כל זה נורא.

אבל הם יפים כל כך, ולא משנה כמה אני כועס על המדינה הזו, היא עדיין שלי. ולא משנה כמה עצוב לי על החינוך במקום הזה, אני עדיין מתגעגע לכל מתַי. ויותר מלכולם, אני מתגעגע לאבא. ואם אני נשען על הטקס והפאתוס כדי לזכור עוד מעט, אז אולי אולי נותרה עוד טיפת צדק ביום הזיכרון הזה. לפחות בשבילי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Vered Navon  On 21 באפריל 2012 at 9:40

    תודה על הפוסט המרגש, אביך ז"ל היה כנראה אדם מיוחד, רגיש ואנין טעם. ותודה מיוחדת על הפסקה האחרונה, על הכנות ועל הניסוח- …"כי מי שמאדיר את המת לא פעם מצמק את החי." כמה נכון. כמוני כמוך, הרי גדלתי על השירים האלה, הם זורמים בדמי. וגם אני מתגעגעת אל מתי, ואל עתיד טוב יותר.

    • tsoof  On 21 באפריל 2012 at 13:11

      כן, הוא היה משהו משהו. ותודה רבה על התגובה והחום.

  • chellig  On 21 באפריל 2012 at 12:38

    .

    • tsoof  On 21 באפריל 2012 at 13:12

      חלינקה, לא תשירי לנו משהו? איזה היה לי נער מאוהב לחבר'ה? ביום העצמאות נעשה צפייה מודרכת בלהקה לנוער. אני מקווה שהבנים יתאוששו ממך. 🙂

  • בועז כהן  On 21 באפריל 2012 at 12:42

    חלק מהשירים כאן הם מופת של כתיבה, חיבור מושלם, היתוך מדויק שאין כמותו, בין מילים מנגינה וביצוע.

    תודה על הפוסט הזה.

    • tsoof  On 21 באפריל 2012 at 13:13

      תודה בועז. גם אני חושב. ובדיעבד, אפשר להכניס לרשימה הזו עוד לא מעט, אבל אני מרוצה למדי.

  • Itamar Bashan  On 21 באפריל 2012 at 13:21

    וגם אני. עליו, ולא רק עליו. כי ככה זה…
    אוהב אותך מאד.

  • רוני  On 21 באפריל 2012 at 21:14

    בחירות מעולות, יותר אתה מהוא, אבל זה בסדר. הוא כבר איננו מזמן, ואתה כל כך כאן וכל כך נהדר.

    • tsoof  On 22 באפריל 2012 at 11:20

      טוב נו, לא הבאתי את "וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים" ו"מים לדוד המלך". בכל זאת, יום הזיכרון. את לא רוצה שיגידו שהחלל אינו מכבד את זכרו, לא ככה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22 באפריל 2012 at 10:37

    אוי, הדמעות. וזה עוד שלושה ימים לפני. תודה.

  • מירי  On 22 באפריל 2012 at 11:00

    תודה צוף. כל הפוסט הזה גורם לי לשברון לב ענק והכרה כמה אני אוהבת את המדינה הקשה הזאת. בדיוק כך.

  • Hanan Gelbendorf  On 22 באפריל 2012 at 11:34

    אבי נפטר לפני כמעט שנה. אני עדיין רחוק מלהיות מסוגל לבטא את התחושות ולא מיפיתי לחלוטין עדיין מה מעורר אותן, אז תודה לך…

  • bddaba  On 22 באפריל 2012 at 11:41

    מצמרר האמת

  • אשתך  On 22 באפריל 2012 at 13:21

    אוהבת אותך, יקר שלי

  • תמי ליבנת  On 22 באפריל 2012 at 14:42

    וואו, אחד אחד בינגו. בדיוק השירים שיושבים אצלי בלב.
    השיר אליפלט היה מתמיד אחד האהובים עלי. משום מה תמיד כששמעתי אותו, אפילו כילדה הוא הזכיר לי את אחי והעלה בי דמעה. סוג של תחושה מקדימה למרבה האסון.

  • אביבה אנג'ל  On 22 באפריל 2012 at 16:03

    מצדיעה לך על הפוסט המרגש הזה !כשהכאב גדול על הבור שנפער בלב עם לכתו של אבא …המוסיקה והמלל הם כמו צרי לנפש הפעורה וחשופה .בחרת כל שיר בקפידה ורגשת אותי מאוד. אביבה אנג'ל

  • tsoof  On 23 באפריל 2012 at 9:23

    תודה לכם על התגובות. אשתך: גם אני אוהב אותך הרבה הרבה ועוד קצת.

  • חגית  On 23 באפריל 2012 at 15:11

    בא לי להרביץ לך מרוב שזה מקסים ומעצבן גם יחד

    • tsoof  On 23 באפריל 2012 at 15:32

      זה שבוע מקסים ומעצבן.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 באפריל 2012 at 15:50

    לא חושב שמעולם כתבתי טוקבק, אבל הייתי חייב להגיד שזה משפט מאוד נוגע:

    דומה שככל שעיניך פקוחות יותר, כך הן גם דומעות יותר.

    • tsoof  On 25 באפריל 2012 at 15:55

      הו, תודה. 🙂 זו שורה שמאוד נהניתי לכתוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: