אבא ובן – The River

"לא!" הוא אומר לי. "לא ולא!" שמרוב הלא ולא, אי אפשר עוד לסובלו.

אבל אני אוהב אותו. כמה אני אוהב אותו? אין מילים לכמה הזה. אני אוהב אותו בדיוק כמו שאב אוהב את בנו. בנאלי, לעוס, מובן מאליו, ועדיין מוחלט מכל. ככה אני אוהב אותו. עד השמיים. עד שמתפקע הלב. עד שנשבר הלב. עד שמוטחות הידיים בשאט נפש ובייאוש ובתסכול ובצער ובחרדה, והגרון צועק את אכזבתו: "בוא כבר!"

"לא!"

אני מוציא את עצמי מהמים הקפואים ולובש חיוך זדוני. "טוב. אל תבוא. אני אביא אותך".

הוא נמלט בצווחות של אימה ואושר ברגליים הלבנות הארוכות של בן 11, ואחריו קרבים והולכים צעדים ארוכים של רגליים שעירות של אבא גדול וחזק. והנה הנה הוא מונף אחר כבוד אל על, מושלך עלי כתף, והנחל קרב אלינו במהירות מצמיתה, והוא זועק "לא! לא! לאאאא" והקור שוטף אותו, ואיתו הזעם וחוסר האונים והמחנק בגרון.

"אתה אבא רע," זולגות הדמעות מעצמן כשהוא רועד בדרכו החוצה.

"תישאר אתי עוד קצת."

"לעולם לא."

אני שוחה כמה מטרים אל תוך המים, הזרם נוטל אותי אליו, ואני שוחה במעלה המים, חותר וחותר ורק בקושי נשאר במקום. והוא, מביט בי מבחוץ, שונא ומקנא.

"בוא כבר", אני כמעט מתחנן.

"לא," אבל לא הלא של קודם. לא של "למה את מתכוונת?" לא עם שמץ "אולי" ורמץ של "בבקשה תשכנע אותי."

הנחל מכלה את כוחותי אבל הלא הזה מפיח בי רוח חדשה. "שאבוא לזרוק אותך שוב?"

"לא!" הוא צווח, אבל הפעם הלא הוא "בוא! בוא כבר אבא".

ואני שב וזונק החוצה ורץ אחריו, והוא צוהל עכשיו כשאני שב ומטיל אותו על הכתפיים ומשם אל הקפוא קפוא הזה.

"אבא, בוא ניכנס עוד פנימה."

"בסדר. אבל אתה צריך לשחות כאן. ממש לשחות. כמו שלמדת. אחרת הנחל ייקח אותך."

הוא רועד ומקרקש ונוקש בשיניו ומכחיל, אבל שולח את הזרועות הארוכות שלו וחובט במים במרץ של פודל מאושר. "רוצה שנשחה קצת עם הזרם?" אני שואל.

"כ-כ-כ-כן!"

"אבל אתה נשאר צמוד אלי. בלי שטויות. זה קצת מסוכן."

"ט-ט-טוב. בוא כבר!"

וכבר אנחנו שוחים בין הקייקים, נגבה וכפר בלומה, והקפוא קפוא הופך לקצת חמים ומעקצץ. ואחרי דקה או שתיים הוא שואל אם אפשר קצת על הגב שלי, וככה אנחנו, כמו אם דובה ודובונה הגדל, שטים במורד, רק ראשינו ניבטים מחוץ למים, ובלב מתפוצצים לי זיקוקים של אושר כשהוא מצייץ את צהלתו. וכשאנחנו מגיעים לאיסוף הקייקים אפילו הקיבוצניקים חמורי הסבר שכועסים על השחיינים המטורפים שמסתכנים כל כך לא מצליחים לעצור את חיוכיהם, כשהם רואים את הילד הקטן שלי, שכבר לא כל כך קטן, מחייך והשמש בעיניו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רקרוי  On 1 במאי 2012 at 21:19

    אתה מתבזבז על האינטרנט.

  • Ari Laness  On 1 במאי 2012 at 23:25

    הרגשתי את הקור של הנחל, ואת החום שמתפשט. תודה.

  • chellig  On 1 במאי 2012 at 23:53

    אוף, הלב.

    נפלא שבנפלאים הפוסט הזה.

  • tsoof  On 2 במאי 2012 at 1:54

    כל פעם שאתם טורחים ועוצרים לכתוב מילה, אתם ממלאים לי את הלב. תודה רועי, ארי, חלינקה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 במאי 2012 at 8:50

    הורג ברכות, אתה.
    אחד היפים מכול.

  • חמוטל  On 2 במאי 2012 at 8:54

    יפה יפה יפה

  • אלי  On 2 במאי 2012 at 9:10

    איזה יופי ! איזה כיף לקרוא… אני מת על הכתיבה שלך צפריר, אין אבא שלא יתרגש…

  • shai nir  On 2 במאי 2012 at 9:28

    צוף. קטע טוב. בא לי חזק כיוון שעסקנו לפני יומיים בשנה למותו של הילד מארק חיימוביץ בן ה-11 שטבע בים בחיפה. עשינו ערב לזיכרו העוסק בקדושת חיי האדם. באחת ההרצאות שהיו דיבר הרב שמואל ששון מהגרעין התורני והביא לנו קטע מהגמרא העוסק ב'מצוות האב על הבן' ושם יש רשימה של חובותיו של האב ביחס לבנו. סה"כ רשימה דתית רגילה: לעשות לו ברית מילה, לפדותו, ללמדו תורה ולהשיאו לאישה. לרשימה הזו יש תוספת מהפכת במילים 'ישיטו בנהר' שהכוונה היא ללמדו שחיה. אח"כ יש פירוט מה החשיבות של כל דבר ודבר אבל בנושא השחייה זה מאוד תמציתי ופשוט. כי זה עניין של חיים או מוות.
    מצרף קטע שאני כתבתי לפני שנה על מארק

    http://shainir.blogspot.com/2012/04/normal-0-false-false-false-en-us-x-none.html

    שי
    @shainir

    • tsoof  On 2 במאי 2012 at 9:51

      שוב תודה לכל מי שמגיב. זה מחמם לי את הלב עד מאוד.

      שי: אללה איסתור. מוות של ילדים הוא לא משהו שאפשר לדמיין בכלל בלי שהקרביים שלך יתמוטטו ותיוותר נטול נשימה. וכל מה שאומר על זה יישמע בנאלי כל כך. עזוב. לא יכול לחשוב על זה. ודאי לא בהקשר של הנוער שלי

      הקטע שכתבת יפה ונוגע.

      • רמי  On 2 במאי 2012 at 15:32

        אז הנה, עוד טיפה רותחת למילוי הלב מאחד שחווה את מה שלא ניתן לדמיין ונדהם בכל פעם מחדש מן הקלות הבלתי נסבלת של המשך הקיום. מה שכתבת נגע לעומק ליבי…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 במאי 2012 at 10:23

    צובט את הלב כמה שזה יפה

  • רועי רוטמן  On 2 במאי 2012 at 10:31

    יפה מאוד. גם הפוסט, גם השיר וגם המתח ביניהם.

    • tsoof  On 2 במאי 2012 at 10:43

      תודה יקירי. כתבתי את השיר במיוחד בשביל הפוסט.

      • רועי רוטמן  On 2 במאי 2012 at 11:49

        כתבת את השיר ויצרת את השבר הסורי-אפריקני במיוחד בשביל הפוסט.

      • tsoof  On 2 במאי 2012 at 12:01

        you do what you have to do.

  • ירון  On 2 במאי 2012 at 11:36

    יפה, יפה ויפה

  • oritarif  On 2 במאי 2012 at 12:46

    איזה יופי של כתיבה!
    גם אני פה שוחה (לפעמים) בתוך נחלים קפואים של מציאות והתנגדויות "די אמא! לא!!!" הרגעים האלו שזה מתחיל להתמוסס, להתחמם ולעקצץ כלכך מנחמים.
    גם בכתיבה שלך ככה.

    • tsoof  On 2 במאי 2012 at 13:28

      תודה אורית. נעים לשמוע ממישהי שמדברים עליה כל כך יפה אצלי במשפחה.

  • רונית  On 2 במאי 2012 at 14:55

    כמה יפה הקשר הסמוי והגלוי בין הפוסטים. בן ואבא ואז אבא ובן, ונהר החוויות הנצרבות מחבר ביניהם וזורם הלאה, לדור הבא.

  • menahemdavid  On 2 במאי 2012 at 15:13

    קורא כאן מדי פעם. צריך בכל דרך לתאר את האהבה הזו

  • שירה  On 3 במאי 2012 at 7:17

    מקסים ומחמם את הלב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: