אלוּ אומרת (שבת ישראלית)

1. ב-98 היכרנו, היא ואני. ב-98 גם קראתי את "בביתו במדבר". ומאז אני שואל לפעמים נשים "מי את?" ואף אחת לא עונה לי "אני רונה." פעם שאלתי רונה אחת "מי את?" אבל היא היתה הייטקיסטית. בזבוז זמן.

"אני לא סובלת את מאיר שלו," היא היתה אומרת לי אז, כשרק היכרנו. לא סובלת את זה שלכל נושא יש שלושה לוואים. בטח יש לו פוסטר בשירותים עם התיאורים שהוא משבץ אחר כך במשפטים שלו. העברית שלו נהדרת, אבל נפוחה מאגו, נוטפת שביעות רצון עצמית.

ואני שתקתי. מה אני יכול להגיד? אני דווקא נורא אהבתי אותו, אבל לך תתווכח אתה. יש לה אנרגיה אחרת לגמרי כשהיא מתווכחת, אשתי. אז, כשרק היכרנו, קראתי לה אלה (במילעיל), אבל עם הזמן נאספתי לכל קרוביה, ומאז גם אני מכנה אותה אלו עם שורוק ארוך ארוך. ורק כשאני כועס היא אלה.

ומאז לא קראתי את מאיר שלו. וגם כשמניתי את שמות הסופרים שאני אוהב, אותו אמרתי בשקט, כדי שלא ללבות את התיעוב המוזר הזה שלה. באמת מוזר. כי היא אוהבת ספר אמיתית, הזוגתי. וזעם קדוש כזה לרוב איש אינו מצית בה מלבדי. ולפיכך, החלטתי, יש לקבל את שכנועה ולא להרים קול או למחות או להטיח בפרצופה איזה "מי את?" שכן לא רק שאינה יודעת שיש לענות "אני רונה," אלא שגם לו ידעה שכך יש לענות בטח היתה מתרתחת.

וגם את בנותיה מיה ואנה איני מרבה לשאול "מי את," שכן הן עונות "אתה יודע מי אני אבא" ו"אני מיה" ו"אני אנה," וממילא שמור להן תפקיד אחר לגמרי מזה של אהובותי מפעם ואהובתי מאז ועד עתה.

2. אמש הלכנו לבית אחותה. גם את אחותה איני שואל "מי את?" ובכלל, נראה שאיני שואל עוד את השאלה הזו כלל. לרוב אני מגיע שמה, מנשק ומחבק וניגש למטבח וחותך והופך ומרחרח וממליץ וטועם ודוחף לתנור או שולף ממנו, ואחרי כמה דקות של המולת עשייה שכזו אני בורח אל התיק שלי, שולף את הקינדל ומוצא לי פינה לקרוא משהו שאינו של מאיר שלו.

אתמול, אחרי שעשיתי את כל זה בדיוק מפתיע, גיליתי שהקינדל נשאר בבית. הלכתי לפיכך למדף הספרים של האחות, שלפתי את "יונה ונער", ונשביתי אחרי עמוד וחצי.

אני לא אחד שנשבה בעמוד וחצי. אני קשה להשגה. ובטח אם בעמוד וחצי הללו כבר יספרו לי את סיפור מותו של הגיבור, אשמיט את הספר בתיעוב. אני לא זקוק לשברון לב, ובטח לא לשברון לב שיש להכניס למיקרוגל ולחממו כדי לקבל אותו בדיוק במידת החום הרצויה. הו לא, לא אני. אני אוהב סופים טובים. וגיבורים ירויים איני רוצה עוד. לא בתחילתו של הספר ולא בסופו.

עדיין אני מתאושש מקיצו של אחרון המוהיקנים וממותו של באלין במוריה ומסופו העצוב של נד סטארק (ועוד גיבורים רבים של מרטין). לעולם לא אסלח ליצחק שלו על מותה של איה בפרשת גבריאל תירוש, ואני עדיין כוסס ציפורניים ומחכה שאורי ישוב מהשיירה לירושלים ודואב את שמוליק ובוכה את זהרה. בקיצור, רשימת האבלות שלי על גיבורים ספרותיים ארוכה דיה, והיא ארוכה דיה מזה שלושה עשורים. ואם מישהו מודיע לי מראש שהוא מוסיף לי קבר נוסף, אני מוותר עליו ושלום ותודה.

וגם, אלו (בשורוק ארוך!) אומרת עליו דברים נוראיים.

אבל בכל זאת נשביתי. מהאמריקאי המזדקן שמספר סיפורי פלמ"ח ומהגיבורות הנשיות של מאיר שלו, ש, אלוהים יסלח לי, אבל אי אפשר לא להתאהב בהן מעט. ומהסיפור הכל כך פשוט וכל כך נפלא על אהבה במכתבים שנושאות יונים, ועל מכתבים של שלוש וארבע וחמש מילים (כן וכן ולא וכן!)

וככה ביליתי עם יונה ונער מאתמול בערב ועד היום בצהרים. אני ממעט לקרוא עברית, אולי כי הספרים נגמרים לי כל כך מהר, ושכחתי כמה היא יפה במקלדתו של שלו. כמה הוא יודע וכמה הוא מצחיק, וכמה יפה הוא מעוות אותה ומספר ש"משוררים יעשו הכל בשביל משקל", וכמה יפה הוא כותב ייקים ואידישקייט ושפמים.

למרות כל מה שאלו אומרת.

3. עוד לפני שהלכנו אצל אחותה העירה אותי הזוגתי אתמול (ב-11 בבוקר) ולחשה לי ש"יש לנו כרטיסים לחוה אלברשטיין למחר." יש לי אופי רע בכל שעות היממה, אבל כשאני קם הוא גרוע במיוחד "למה?!" נבחתי עליה, למרות שאני אוהב את חוה אלברשטיין מאוד מאוד.

כמה אני אוהב את חוה אלברשטיין? השבוע צייצתי שהרגע בפזמון של "שיר סיום", כשהיא שרה "ולהתייצב לי בפני האלוהים", הוא אחד מהרגעים הכי יפים של הציונות בעיני. ככה אני אוהב אותה. מהעריסה אני שומע אותה. כשחוה שרה "ובת הטוחן ובת הטוחן היא סתם זונה", שמעתי מילה גסה בפעם הראשונה בחיים. כשהיא שרה את המילים של ירון לונדון על אליעזר בן יהודה ועל ארץ טובה שהדבש בעורקיה, ואת העיבודים האלה של מתי כספי ל"את תלכי בשדה" ו"ימי בנימינה", כשהיא שרה מוסטקי וכשהיא שרה את נעמי שמר מלחינה את השיר הכי יפה בעולם של אלתרמן, תמיד זה בשבילי. חוה היא בעיני הדבר הכי נפלא בעולם.

"למה קנית כרטיסים," נבחתי על הזוגתי. ההיא שתקה. היא יודעת שכשאני זועם ומתרתח, ובמיוחד בבוקר, מוטב לה להפנות גב וללכת. אין עם מי לדבר.

4. הערב התיישבנו בתאטרון נגה ביפו, ואפילו היה לי מקום לרגלים. חוה שרה שיר חדש ואז שיר ישן, וככה, לסירוגין, שרה את ה"שותקים נאהב כי לי ולך" ואת ה"לא נצרבת בלהט השרפות" ואת ה"המורות משתעלות והולכות לישון מוקדם", השירים היפים של יום שישי אחר הצהריים, ושזרה בהם את החדשים משלה. הם פחות מרגשים, החדשים, אבל הם מילאו אותנו באהבה לאישה חיה ובועטת ויוצרת, מצחיקה ורעננה וייצרית כנערה. וכשהיא שרה על געגועיה של גדולת המשוררות שלנו אל אוקראינה ליטה מכורתה, געינו בבכי של אהבה ישנה ומרה שעודה מתוקה כתמיד.

וככה הלכו ונקוו השלוליות לרגלינו, ובהדרנים היא הפתיעה עם "טווי את הצמר" לפני שעשתה לי את הערב עם "ולצעוד בדרכי גורלי עד תבוא גם עלי השלכת". ואז הוסיפה את שיר סיום, כאילו לגמרי בשבילי, והשלוליות לרגלינו התרחבו ועמקו. ואלו התגעגעה לאמה, ואני התגעגעתי אל כל מה שאני תמיד מתגעגע אליו: אל הגיבורים המתים של מאיר שלו ואביו ואל הנער והנערה מהשביל אל הבריכות, אל איתן מגבעת התחמושת ואל יעקב אורלנד ונתן יונתן ואלתרמן, אל חשופי מרפקים וברך ואל הנירים האפורים.

ובדרך הביתה אלה שוב השתאתה לנוכח הדיקציה המופתית של חוה וסיפרה לי על ההופעה ההיא של חוה ועודד, ואז נזכרנו בקטנה היפה שלנו ובאחֵיה. והפסקתי לרגע לשמוע את ספרינגסטין, ובמקומו התנגן לי בראש עץ הכוכבים שבחצרו של סבי, ונזכרתי בעץ שבחזית ביתו של סבי, שכוכבים לא היו בו, והוא מת לבסוף כמו עץ התאנה ביונה ונער, אבל עדיין חייכתי אל הסב המוכר את כוכביו, עשרה בלירה.

ושוב הצטערנו לרגע שלא הלכנו להפגנה, אבל גם שמחתי שאנחנו פה בתל אביב, אנחנו וילדינו. למרות שאלו אומרת שאינה אוהבת את מאיר שלו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית, פלורידה  On 13 במאי 2012 at 1:38

    הפנינים האלו שלך משכיחות ממני את כל הציניות. מזכירות לי ,שגרה כבר שנים רחוק, עד כמה אני מתגעגעת. למקום הזה של חוה אלברשטיין, מאיר שלו וגם אנשים כמוך ששואבים מאותו מאגר משותף. זו ישראל ״שלי״ הנמצאת בדמיוני, ושום רשע ואויל לא יכול לקחת. תודה שהזכרת. במיוחד היום. תודה שרגשת.

  • chellig  On 13 במאי 2012 at 2:34

    כשאתה עדין, אתה נפלא. בעיקר אז.

  • Idit Paran  On 13 במאי 2012 at 6:24

    שש עשרים ושלוש בבוקר. א' שונא שאני מעירה אותו לפני הזמן, (ואוהב שאני מקריאה לו דברים)
    עוד מעט אני אקריא לו את זה
    ואז אכניס את הספר בביתו במדבר לתיק
    (וגם מה שחלי אמרה, אם מרימים את העיניים אפשר לראות)

    • tsoof  On 14 במאי 2012 at 9:51

      ועכשיו ראיתי גם את הטראקבק. מצחיק ומגוחך כמה דברים כאלה יכולים לשמח. פעמיים תודה, עידית.

  • עדו  On 13 במאי 2012 at 8:28

    אם "גדולת המשוררות" היא מי שאני חושב שהיא אז היא נולדה בקובנה שבליטא.

  • tsoof  On 13 במאי 2012 at 8:48

    גלית: הישראל שלי הדמיונית הזו, ארץ נוי אביונה, זו גם הסיבה שאני עדיי כאן.
    וגם גלית וחלי ועידית – תודה רבה רבה.
    עדו: תודה על התיקון. ומכיוון שאני מוקיר את שגיאותי, גם תיקנתי וגם הותרתי את אוקראינה מחוקה בלב הטקסט, על אדמתה הקפואה ופראיה הכפריים ויופיה ועוניה הרומנטיים והמרושעים כל כך. לפעמים המציאות ממש מקלקלת לך את הטקסט. מזל שגם ליטה זה חרא של מקום.

  • סו  On 13 במאי 2012 at 9:00

    צמרמורות עונג על הבוקר. תודה

  • רועי רוטמן  On 13 במאי 2012 at 9:07

    יפה מאוד. גם אני לא אוהב את מאיר שלו, אבל מאוד אוהב את חווה אלברשטיין. זה מעניין, כי הם באמת מאוד דומים, הוא בכתיבתו והיא בשירתה.

    • nilim68  On 28 בינואר 2013 at 20:51

      גם אני שייכת לאלו שסולדים ממנו ואוהבים אותה. הוא בעיני קצת שקרן והיא דוברת אמת, לאוזני לפחות.

  • רחביה ברמן  On 13 במאי 2012 at 10:30

    מקסים. ומזדהה. זוגתי מתעבת את חולית. זו בעיה. אגב, ליטא.

    • tsoof  On 13 במאי 2012 at 10:32

      תיקנתי! בצער, אבל תיקנתי.

  • economydummy  On 13 במאי 2012 at 13:25

    אוי מאיר שלו מעולה, ויונה ונער מופלא (ובלתי ניתן להמחזה שנעשה לו לדעתי) וחווה מצוינת. אני לא יודעת למה את היוהרה של מאיר שלו קל לנו לקבל מאת התנשאותה של חווה. אולי כי שלו מותיר לנו פתח של סיכוי וחווה בלתי מושגת. תודה לאל שיש דברים יפים כאלה. אגב, גם "הדבר היה ככה" מאוד מאוד מומלץ.

    • tsoof  On 14 במאי 2012 at 9:49

      לפחות מהחוויה האחרונה: חוה לא משדרת שום התנשאות. זה נכון שהיא לא מתנחמדת, אבל היא קורנת ומקסימה וקשובה לקהל ובאופן כללי, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, אני נורא אוהב אותה.

  • שירה  On 13 במאי 2012 at 17:32

    כל כך יפה וכל כך מענג שחוה אלברשטיין ומאיר שלו קשורים ליופי הזה

  • דודי  On 13 במאי 2012 at 18:24

    זאת גם לא ליטא.

    (אגב, לאה גולדברג גם לא נולדה בליטא אלא במה שהיה אז קניגסברג שבגרמניה, אבל זה באמת טריוויה).

    הארץ שבשיר היא ארץ אהבתה – שמשמעו "הארץ של האהבה שלי", ולא "הארץ שאני אוהבת". ארץ אגדית, חלומית, שאינה שוכנת במקום מסוים בגלובוס, אלא בנפש. כמו שמשורר שכותב "ספינת אהבתי שקעה" לא מדבר על הטיטניק, או ש"מדבר אהבתי" אינו הנגב וגם לא סהרה.

    גולדברג אינה בוטנאית או זואלוגית (א-פרופו מאיר שלו, שמואשם לעתים בבקיאות-יתר) אבל היא ידעה מצויין לצייר נוף קונקרטי כשרצתה (למשל ב"אילנות", שמתייחס במפורש לשאלת המולדת הכפולה: " כאן לא אשמע את קול הקוקיה,\ כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,\ אבל בצל האורנים האלה\כל ילדותי שקמה לתחיה"). משירי ארץ אהבתי לא עולה תמונת נוף קונקרטי, לא ארצישראלי ולא אירופי, ולא במקרה. בליטא, למשל, לא נפוצים עצי השקד שבשיר השני ("בארץ אהבתי השקד פורח") ובארץ ישראל בוודאי שאין גשם בלתי פוסק.

    הטענה שמחזור "ארץ אהבתי" מתייחס לליטא די רווחת, אבל בשום מקום לא ראיתי נימוק משכנע לכך.

    • tsoof  On 14 במאי 2012 at 9:50

      אוקיי. בסדר. סליחה. אני חייב להעיר שזה לא כל כך חשוב לי, אז אם יש שם מילה ספציפית שאני צריך לכתוב, אני פתוח לרעיונות. 🙂 אבל תודה שקראת! ושהגבת! זה מחמם את הלב.

  • שמעון בר  On 14 במאי 2012 at 9:37

    שמעון,הרצליה.לקרוא אותך מתוך ידיעה שאיננו בני אותו דור…זה עושה עונג. התחושה ,שדורי,אשר נותר עם השפה העברית כמולדת ועם הנוסטלגיה אודות ארץ אחרת,זו של פעם,כהיסטוריה, היא שנותנת נוק אאוט לבדידות. דורי ,אינו לבד, אם מישהו כמוך ,מעבר למתרס הגיל, חושב,כותב כמונו. תענוג לקרוא אותך ולכתוב לך,שאני, עם כול משפט,עם כול מילה,כבר לא לבד. תודה.

    • tsoof  On 14 במאי 2012 at 11:01

      תודה שמעון, זה מאוד מרגש, גם אם זה אומר שאולי אני חושב או כותב מבוגר מכפי גילי. 🙂 חוץ מזה הטקסט הזה לא ממש כתוב בשפה שלי. אני קצת זליג. אחרי יום עם סופר, אני נוטה לכתוב כמוהו (במגבלות היכולת, כמובן).

      • urimland  On 28 בינואר 2013 at 14:25

        וגם מבן דורך (אני חושב – בן 38) – תודה רבה רבה על זה שאתה מוציא אותי לפעמים מהשגרה ומחזיר אותי לזמנים טובים יותר. זמנים שהייתי בהם טוב יותר.
        משהו קטן על חווה – מת עליה גם. בייחוד על "את חירותי" שהשורה האחרונה שלו הופכת אותי לשלולית של דמעות:
        וסוהרת יפה
        בתנועה רחבה
        נעלה את השער

      • tsoof  On 28 בינואר 2013 at 17:45

        גם אותי. תמיד 🙂

  • יוסי פרנק  On 28 בינואר 2013 at 15:32

    שמח להסכים עמך בנושא מאיר שלו וגם אם אילו תקדיש מבט נוסף לנושא משוכנע אני כי היא תשתכנע גם.
    עבורי מאיר הוא הקשר הראשי של צבר מזדקן הגר מזה 40 שנה באירופה לשפת ילדותי (עברית)
    בזכות העברית שלו אני עדיין לפחות בחלקו בן עוברים 🙂

Trackbacks

  • By מתחת לעור | כתיבת רשות on 14 במאי 2012 at 9:27

    […] את רקמת סתיו, והוא כבר היה לי ליד המיטה אבל אז קראתי את אלו אומרת שצוף כתב ופתאום חשבתי, כל כך הרבה סיפרו לי על הספר הזה, […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: