ארבע קריעות

יש בקרים שבהם אני ממש יכול לשמוע את הלב שלי נקרע לשניים, שכל מאודי הוא כמו שתי ירושלים שאינן יכולות להיות ביחד.

הקריעה הראשונה

מהחלון שלי שומעים תמיד אוטובוסים ומפוחים ומקדחות ומסורים בגינות צפון תל אביביות מטופחות, אבל היום כולם נדמו, ומבחוץ נשמעים רק שירי הילדים מבית הספר של ילדי. "מלאו אסמנו בר" מתערבב לו עם "אני עומד על החומה", "עמד הצנחן מול הכותל" מתנגן, ואחריו "זמר לך מכורתי". יום ירושלים עודו זועק את ה"אני כאן" המהדהד שלו, וכבר מתגנבות מאחור ההכנות לתיקוני שבועות. כל כך הרבה יש לתקן.

הסלידה שלי מהניתוח הפלסטי הכושל של ירושלים, שנחגג בפומפוזיות פשיסטית, מתערבבת לי עם האהבה שלי לשירים של נעמי שמר וללחנים של יאיר רוזנבלום. הדכדוך מהישראליות החדשה לא מצליח לבעוט את הילד הציוני הקטן שעודו אני, שעדיין בוכה כשהוא שומע "מי חלם אז בכיתה", אפילו שהשיר הזה הוא עוד אחד ממקורות כל הרע.

שבועות הוא מהיפים שבחגינו. באופן משעשע, אני, אדם עירוני למהדרין ומיושב מן היישוב, דווקא נולדתי כבן להתיישבות העובדת. נכון שעזבתי בגיל שש, אבל דומה שהקיבוץ עודו אחד מהמקומות הבודדים שטרם נעקרו ממני. עדיין אני מנסה לעמוד זקוף על הפלטפורמה הנוסעת לאיטה, מכביד את משקלי על הברכיים כדי לשמור על שיווי משקל. עדיין אני זאטוט שיושב בין דומיו על אותה פלטפורמה ממש, שנתיים קודם, מצווח באושר בריח החציר וגועה בצהלה אל העגלים החדשים שמלווים את חג הביכורים.

עדיין אני תינוק בן חודשים אחדים חבוק בין ידה של אמי למותנה, לצד יתר שבעת מיני הארץ וגרעיני חמניה פזורים ולהקות אפרוחים מהדסות בין קומביין וג'ון דיר, בין מתנדבות סקנדינביות ובטוקאדה ברזילאית, בהמולת הקיבוץ המוזר שלי.

הקריעה השנייה

חג מתן תורה נועץ בגרוני את נדודיהם של הורי במדבר הישראלי. בין בקעות לברור חיל, בין תל אביב לערד, בין באר שבע לראשון לציון, בין כפר סבא לעומר, אני שומע לפעמים ילד עברי נאנח לפני שהוא מתפנה לשוב ולארוז את מיטלטליו ולצאת לדרך. וכל יעד, כל אבן דרך, כל נווה מדבר לחנות בו, כולם עגלי זהב. כולם ציון הרחוקה. אל כולם הומה הנפש. וכולם תחנות ביניים.

מאיפה אתה, שואלים אותי כמו ששואלים כל אדם. ומה אענה? אני דור המדבר. רק חונה כאן לרגע ונוסע. את הפירמידות לא בניתי ואת יריחו לבטח לא אחריב. אני בדרך. מנקודה לנקודה. וכבר מזמן עצרתי והשתקעתי ונטעתי ובניתי והולדתי וגידלתי, אבל הלב עדיין בדרך.

אתמול ישבתי בפאתי אכסניה בנתיב הל"ה. מולי שדה של שיבולים ומעליו עולה וצומחת בתה של ארץ יהודה, והעמק נאנח ומשתפל ושב ומטפס אל עוד גבעה עטורה קק"לים מצויים, סובבים שולחנות פיקניק ומסלולים מבוראים וסינגלים מעודכנים. ואת הכביש אל הגבעה הזו מלווה גדר צבר שאינה מרושעת כלל, רק ניגפת מעט תחת שמש של בוקר, שכבר לא יודעת רחם. ורק במקום מושבי, מתחת אקליפטוס שנקלע אל התמונה המקראית הזו שלא בטובתו, ומטפס עוד ועוד, אולי מנסה לראות את ביתו הרחוק, רק מתחתיו נשבה רוח קלה ועדינה של חסד, והצל היה קריר ומיטיב.

וחשבתי לעצמי: כמה כמהה פינת הארץ הזו לסיפור משלה. סיפור ללא 35 יפי בלורית ותואר ואש ופיח וקץ מר ונמהר. סיפור שלו ושלה, של יונה ושל זג ושל תן. של בנדנה וסל פיקניק וירך מבצבצת ולב צעיר שהולם בתקוה והתרגשות. לא בצער.

הקריעה השלישית

אני מביט באיש שחור משחור ולבי נקמץ ומדהיר בי את הדופק, ויש בי שנאה עמומה ופחד קמאי וריר לירוק וקללה לסנן. ואני עוצר בכל אלה, שהם אולי בתבניתו של כל אדם ואולי רק בי, הפגום. אני עוצר בהם ורואה אדם רזה ועצוב מנותק ורדוף ומפוחד.

ועמו אני רואה את אחמד ואת בוזגלו את סטניסלב ואת יוצאי קוצ'ין שלמדו אתי בכיתה בעומר. כולם אחרים כל כך ממני. זה שיהודי וזה שאינו, זו שבהירה וזה שכהה וזה שחלוט וזה שאפל. זה שמבטאו מגוחך ואין לו ה' היידוע וזה שהיה עובר ביישוב ומקפיץ מרבצם את כלבי היישוב ומנביח מקרבם יללות ונהמות ונביחות שנאה לריח המדורה שבא ממנה.

ואת כל ספרי הכלכלה ודאי קראתי, את הסוציולוגים שמעתי, בדברי המפוחדים עלעלתי ולדבר השונאים אטמתי את אוזני. הגזענות היא בכל פינה בי. לחרדי ולדתי, למרוקאי ולרוסי, לאתיופית ולסודני ולסיני ולפיליפיני ולפועל מרומניה ולבדואי, לדרוזי, לצ'רקסי, לערבי.

ואני חוצב את דרכי בינות כל המשטמות האלו ומנסה למצוא קורט של אהבת אדם ונדיבות ואכפתיות. ועולמי צר ועולי כבד ופרנסתי דלה, ויש לי ילדים שלושה ואשה אחת לדאוג להם ולפרנס אותם ולשמור עליהם מכל משמר. כל כך קל לי לקבור ראשי בתור אדמתי הפוריה ולעמול את עמלי ולהפנות את גבי לכל מי שאינו אני. לכל מי שאינו משלנו.

ואולי אני גם עושה את כל אלה. קל להאשים גזענים בגזענות. הם הרי ורבליים פחות וקוסמופוליטיים פחות ונבובים יותר. אבל הם לובשים את ליבם על אמתם, ואולי בעצם הם מדברים את מה שמאותתים לי הולם הלב והבטן המתכווצת.

ולא נותר לי אלא לשאוף הרבה הרבה אוויר ולשמוע את תוכי שב ונקרע, ולומר לי שאפשר גם אחרת. שהחיה שבי היא ששונאת ומתעבת ומפחדת. ולהשקיט את כל אלה ולהושיט יד שכבר נדקרה ונשרטה ונגדמה. אם לא אושיט את ידי, איך אביט בעיני ילדי?

הקריעה הרביעית

ואחרי כל אלה אני שב וקורא את דברי. את הרהורי שנתתי להם קול וחרטתי אותם תחת כל רשת חברתית רעננה וגם את אלה שעודם בלבי ובראשי. אלה שאני מכיר ואלה שעדיין לא בשלו, ועודם הולכים ומתהווים מאין, ממפגשי מולקולות ויונים וקולטנים, מריחות העיר ומצבעיה, מלחיי ילדתי הקטנה ומזעמו של אחיה. כל הדברים שאמרתי וכל הדברים שעוד אומר וטרם ידעתים.

ושב אני ונקרע בין כמיהתי לתם ולעדין ולנקי ולמנומס, לבין מילותי, שכה רבות מהן גסות הן וחריפות. בין לב שמתבלבל מפרפר וממחשוף ומחיוך ומדמעה, לבין לשון חלקלקה שמיטיבה לכת בין נתיבי האירוניה ודרכי הסרקזם. בין השואף והמתאווה לבין הפצוע והיודע.

ושוב אני נקרע ונפרם מעצמי, ודרכי נפרדות כמו ימינו של רוכסן שמסרתי לחתול אשר זכרתי, לבין שמאלו ששלחתי לחתול אשר שכחתי. בין צמרות שמוטות עפעפיים לבין דברי הדופי של שכנים ושכנות. הולך אני ורגלי האחת עולה לירושלים, והאחרת צועדת להר סיני.

אולי אקבל את התורה. ואם לא, אולי אזכה באייפון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שביט אנוש  On 20 במאי 2012 at 17:29

    איך אומרים בטווטרית LIKE? בכל מקרה קבל חיבוק מירוק המירון עד צהוב הנגב ומתכול התיכון עד בוצת הכינרת

    • tsoof  On 20 במאי 2012 at 17:46

      תודה יקירי. זו היתה שמחה גדולה, השבת הזו, על חומה ומטעמיה ונקבותיה ועכבריה. במהרה בימינו בים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: