דירה להשכיר

בשיכון ממוצע, בין ירקן למכולת
מתנודד מגדל, על כרעי תרנגולת
ומי גר במגדל?

בקומה ראשונה שנאה מגונה
כל היום תוססה היא, ורותחת
והנה אך עוד רגע, תגלוש מקלחת.

בקומה השניה בערות חמומה
כל היום מלהגת עלבון וטינה,
כי מי יעזרנה, באין כל בינה?

בקומה השלישית גזענות אטומה
כל היום מנאצת היא זר ואחר,
עד יפוצו ממנה פליט וגם גר.

בקומה הרביעית אלימות מתגוררת
מגששת אחר עוד קורבן, העיוורת,
וגבר או רך כאחד משברת.

ובקומה החמישית גרה השכינה
אך לפני דור ארזה חפציה ונסעה
איש אינו לאן ומדוע.

כתבו דיירי המגדל שלט,
תקעו מסמר מעל לדלת,
וקבעו שלט בקיר:
דירה להשכיר!

והנה בשבילים, בדרכים, בכבישים
אל הבית באים דיירים חדשים.

ראשונה באה ידידות,
עולה היא מעלה בכבדות
קוראת את השלט, פותחת הדלת, עומדת בפנים – ומסתכלת.
באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
– הנאים החדרים בעיניך?
– נאים.
– הנאה המטבח בעיניך?
– נאה.
– אם כן שבי איתנו הידידות!
– לא, לא אשב.
– למה?
אומרת הידידות: השכנים אינם טובים בעיני.
איך אשב, ידידות עדינה,
בבית אחד עם שנאה וטינה?
כל היום תיעובה מלהטת,
ואת מר לבבה בכל לב היא שורטת.
קיללה השנאה והידידות הלכה לה.

הלכה הידידות, באה תבונה,
חיש מהר עולה לקומה אחרונה,
קוראה את השלט
פותחת הדלת
עומדת בפנים – ומסתכלת.
באים מכל הדירות השכנים, עומדים מסביבה, מסבירים לה פנים:
– הנאים החדרים בעיניך?
– נאים.
– הנאה המסדרון בעיניך?
– נאה.
– אם כן שבי איתנו התבונה!
– לא, לא אשב.
– למה?
– השכנים אינם טובים בעיני.
איך אשב כאן, אם להגות וחוכמה,
בכפיפה אחת עם בערות אטומה,
כל בניה טמטום ובורות ואין מוח,
לבלות כאן עימה פשוט אין לי כוח.
ירקה הבערות, והתבונה הלכה לה

הלכה התבונה ובא הפלורליזם,
על אף אזהרות מעלה מעלה הרהיב הוא,
עמד והביט ללא שיפוט וגינוי,
בקירות עזובים, בשטיח בלוי.
באים מכל הדירות השכנים, עומדים סביבו, ומסבירים לו פנים:
– הנאה הדירה בעיניך?
– נאה.
– הנאה המטבח בעיניך?
– נאה המטבח ואינו מלוכלך
– אם כן ,שב איתנו!
– לא לא אשב.
– למה?
השכנים אינם טובים בעיני.
עם שנאה וטמטום עוד אוכל להסכין,
אך גזענות מה אומר? לה אינני חסין,
את ידה היא שולחת אל חלש ואל רך,
לא אשב לצידה אם אינני מוכרח.
רשפה גזענות, והפלורליזם הלך לו.

הלך פלורליזם, ובאה אהבה,
ריחפה עד למעלה בתום ושלוה,
את השלט קראה, נעימה ונאה,
ופתחה את הדלת, רחומה, חנונה.
באו מכל הדירות השכנים, התקרבו, התרפקו אל יופיה החמים:
– הנאים החדרים בעיניך?
– נאים
– הנאה המטבח העיניך?
– נאה.
– אם כן שבי אתנו!
– לא, לא אשב.
איך אשב עימכם, ענוגה ורוגעת,
ותחתי אלימות בבלי דעת פוגעת,
בשכן, בילדה, בשחור, בצדיק,
עם אקדח וסכין, בסטירה ובפליק.
נתרתחה האלימות, והאהבה הלכה לה.

הלכה אהבה ובא חבר כנסת,
עיקם את אפו, אל ספה ואל כסת,
עלה הוא למעלה ללא שהייה,
פתח את הדלת, ובפניו כמיהה.
– הנאים החדרים בעיניך?
– גועל נפש.
– הנאה המטבח בעיניך?
– אשפה כאן ורפש.
– ובכן לא תשב אתנו?
– אשב ואשב בחפץ לב, כי השכנים הם הטובים בכלי.
השנאה – בכל פינה,
הבערות – מעריצה מרות,
הגזענות – היא קרדום האדון,
והאלימות – תבעיר כל מדון.
רואה אני כי אשגשג ואפרח
ואפיץ אתכם אלי ים ומזרח.

שכר הח"כ את הדירה
ורתם החבריה לצרכי השררה.

כך, בחרא לוקיישן,
בין אונס לדקירה,
אט קורס המגדל
אל סופו (אין ברירה)
ובמגדל גרים, בשקר ובלוף,
אתם ואני
ומקרבים את הסוף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dana corner (@dana4st)  On 24 במאי 2012 at 21:41

    זה מדהים מקסים ונכון ואתה כמובן גאון! (טייקס ואן טו קנואו ואן)

  • תומר  On 24 במאי 2012 at 22:02

    מדהים אחי, טקסט יפהפה ומדהים. אוהב אותך

  • Gumot Chen  On 24 במאי 2012 at 22:03

    perfecto

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 במאי 2012 at 22:14

    עצוב עצוב

  • אמא דואגת  On 24 במאי 2012 at 22:18

    רק אנחה כבדה…

  • מרית בן ישראל  On 24 במאי 2012 at 23:11

    החרוזים נאים בעיני, וגם ההכלאה המשונה בין לאה גולדברג למחזה מוסר ימי ביניימי. אבל מה יהיה עם מפח הנפש.

  • מרית בן ישראל  On 24 במאי 2012 at 23:26

    באנו לסבול?

    • tsoof  On 24 במאי 2012 at 23:35

      באנו להיות או לחדול.

      • מרית בן ישראל  On 24 במאי 2012 at 23:39

        שתי אפשרויות זה מעט מדי בשבילי.

      • tsoof  On 24 במאי 2012 at 23:46

        אני עדיין המום מאזכור מחזה המוסר. האם "לא התכוונתי" פוטר אותי מאחריות?

      • מרית בן ישראל  On 24 במאי 2012 at 23:50

        כמו שכתבה נורית זרחי באמורי אשיג אטוסה: לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת (זה מה שהג'וקים אומרים לה, כשהיא טוענת שהפכה אותם לג'וקים לא בכוונה)

      • tsoof  On 25 במאי 2012 at 0:29

        בהיותי לא משכיל בעליל אני לא מכיר את זה כלל. אני, אגב, ציטטתי קודם את נתן זך. זה לא משפט שאני יכול לבד:

        מי יאמר דבר בגנות
        חזיון ההישרדות הגדול
        לא באנו לכאן למות
        באנו להיות או לחדול

  • מרית בן ישראל  On 25 במאי 2012 at 1:22

    אמורי אשיג אטוסה זה סיפור על מכשפה קטנה שמסיימת את לימודיה, ומקבלת ממנהל בית הספר שני מזלגות (נדמה לי) שמהם היא אמורה לכשף "משהו חזק, משהו מהיר, משהו קָני, משהו מָכִיר". אחרי שורה של כשלונות יוצאים לה ג'וקים, ויש המשך כמובן.
    וגם אני לא משכילה כנראה, כי לא זכרתי את הזך הזה.

  • דובית  On 25 במאי 2012 at 8:27

    מצמרר כמה שזה נכון. והחיבור לסיפור המוסר של לאה גולדברג למציאות הנוראה שלנו הוא גאוני. תודה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 במאי 2012 at 10:32

    צוף- בתוך הקקה הזה הצלחת לכתוב פנינה. נשיקות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 במאי 2012 at 9:33

    לצערי, (לצערנו), כל הידידותיים, הנבונים, הפלורליסטים והאוהבים (אנחנו) יצקצקו שפתים, ינודו ראש ויאמרו אללי כמה נכון וימשיכו בחייהם ובעיסוקיהם שבעי רצון ומדושני עונג.

  • Nitzana Yalon  On 26 במאי 2012 at 10:12

    לא בדיוק, ציפיתי לסוף אחר , אין מקבילה ליונה בספורנו וזה הטוויסט של חיינו כנראה…

  • yoyoma  On 26 במאי 2012 at 13:17

    משעמם צפוי נדוש והכי גרוע קטעים שלמים של פלגיאטים …עצוב כמו סודני במקמורק…..

  • worldsleader  On 27 במאי 2012 at 22:19

    פשוט מדהים!
    סבתא שלי תמיד אומרת שפעם בארץ ישראל היו שכנים, היו אומרים שלום בבוקר מביאים ביצה וחלב כשצריך. והיום כולם דיירים איש איש לעולמו, איש איש תחת גפנו והחלב כנראה שבדיוק נגמר לשכנה!

    • מירה גושן  On 31 במאי 2012 at 15:10

      צפריר האם אתה בנו של גבי?
      גדלתי איתו בקריות . גרנו בדו משפחתי משותף

      • tsoof  On 1 ביוני 2012 at 12:00

        היי מירה, נעים מאוד. כן.

  • menty  On 10 ביוני 2012 at 1:06

    Very sharp commentary! Thanks for sharing!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 ביוני 2012 at 16:53

    לצערי ,אמיתי ונכון וחבל שזה כך, אבל הפסימיות גדולה מידי.אני עדין חושבת שיש הרבה פינות אופטימיות גם בחברה שלנו.יש מקום להפיץ גם אותם. כוונתי לחלקים הטובים יותר בעם הזה.חבל רק שלא שומעים עליהם מספיק.בוא נפיץ את האור הטוב שישנו כמו נרות חנוכה דקים על עדן חלון.
    אני עדין מאמינה באדם הטוב ,הוא קיים,צריך לחזק אותו.{ברור שהכו מטאפורה }.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: