הדרך שאינה שלי

אני מפסיק רגע לכתוב כדי לכתוב את הקטע הזה. מעניין לכתוב הרבה, רצוף, כי הכתיבה מולידה ממך את מה שחי ונושם בך גם כשאתה לא שם. כשאתה לא שם לב. כשאתה מגדל ילדים או מבשל ארוחות או כותב בעבודה או אפילו כותב סיפור. הדברים שמרכיבים אותך, שמגדירים אותך, מנביעים בעצמם מילים ומשפטים ופסקאות. לפעמים אני כותב עליהם ולפעמים אני כותב איתם. משוחח איתם.

הכתיבה שלי מחזירה אותי לרגעים שלי. כאלה שהיו וכאלה שלא היו מעולם. כאלה שרציתי שיתרחשו ולא קרו, וכאלה שהיו ומוטב היה לו לא היו. ושוב ושוב היא מדגדגת שורות משירים, כי ככה זה כשאתה כותב, אתה שב ומפלרטט עם הזרם הלא מודע שלך. וכל פעם מפתיע אותי לגלות כמה שורות משירים זורמות שם.

ספרינגסטין, ממזר זקן ותופס תחת, שב וצף ועולה לי. לא הוא. רק שורות שלו. ואלה שורות שכל אחד מכיר. על גדות של נחל, על לנסות לכתוב את הספר הזה, על זה שיש כאן בדיחה והיא עלי. שורות על דרך מתפתלת במדבר ביוטה (וזה קצת מזכיר את הכביש המתפתל בין עכו לצפת, אבל רק קצת, כי אצל ספרינגסטין זה rattlesnake speedway in the Utah desert. באנגלית זה נשמע יותר טוב, לעזאזל.) שורות על מזל שגווע ואהבה שקפאה.

אני שב ונזכר בשורה הזו: I watch your hands smooth the front of your blouse and seven drops of blood fall, וזה מזכיר לי את הזעזוע המענג של הפעם הראשונה בה שמעתי את "על הדרך בין לייפציג לברצלונה". השורה הזו, באנגלית, היא משיר נוצרי להחריד. היא נזכרת בשבעת המקומות בהם ניגר דמו של ישו, והיא מזכירה לי את לייפציג של 1990, כשמזרח גרמניה עדיין היתה מורדור.

והשורות הלא ידועות האלה, המקומות הלא מוכרים האלה, הדת הלא שלי הזו, מזכירים לי את המשיכה שלי לשירים שאיני יודע את מילותיהם, למקומות האלה שספרינגסטין כותב עליהם פעם אחר פעם. המקומות שבהם לא הייתי ואולי גם לא אהיה לעולם. הדרך לאטלנטיק סיטי, הארצות הרעות של וויומינג, המפרץ של ניו מקסיקו, הדרך לגבול הקנדי, המדבר הקליפורני. וגם הכביש המתפתל בין עכו לצפת, שהוא מסתורי כל כך אצל אהוד בנאי, והניו ג'רזי טרן פייק שהיא זרה ומאיימת כל כך אצל סיימון וגרפונקל. אפילו המקומות שאני מכיר הופכים זרים בשירים.

הדרכים שלא הלכתי בהם, המילים שאיני מכיר, הקרבות שלא לחמתי בהם, הנשים שלא אהבתי, כולם מושא מטריד ומדיר שינה. כולם "אותה ארץ שמש, אותה לא מצאנו." וגם כשהבית ישנו והאהבה היא מאז ובטח לתמיד, והילדים כבר נולדו וגדלים, והדרך רצופה מאחורה ומתוחה הישר לפנים, מוכרת וידועה, אפילו אז, כל הדרכים והמקומות והמילים והנשים הם משהו לקום אליו בבוקר ולכתוב אותו ולייחל אליו, כי גם אם קשים הם ועלובים ועצובים ונפלאים ולא מושגים, לכתוב אותם כל יום מחדש זה גם קצת לחיות אותם. דז'ה וו קטן עם עבר שאינו שלך. שמה לוקחות אותי המילים שלי.

ומזל שיש לי את ספרינגסטין ואת כל היתר כדי שיראו לי את הדרך. ככה, ציפור אחרונה של יום מעלי מזמרת. כל יום. מזכירה מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך. הדרך שאינה שלי.

(ספרינגסטין מופיע באירופה מזה שלושה שבועות. הדבקתי כאן שיר שלו שהזכרתי בטקסט, בביצוע בהופעה שראיתי בניו יורק. האמריקאים מוזרים להחריד. הם הולכים להופעה של אמן גם בלי להכיר אותו. וככה, סחבק עומד איזה שתיים-שלוש שורות מהבמה, שר את המילים עם ברוס כאילו היו תפילה מוכרת מהבית. יש כאן שורות שעושות לי לבכות רק מלחשוב אותן. ואנשים מסביב מסתכלים בהערכה על איך אני יודע את המילים. איך אפשר לא לדעת את המילים? איך אפשר לשיר? איך אפשר לכתוב בלי לדעת מילים? בכל מקרה, למרה המזל, ספרינגסטין באירופה, נותן הופעות באמת מדהימות בשבועות האחרונים. עוד 32 יום יש לנו פגישה, לו ולי. אשתי אומרת שאני טיפה כפייתי, והיא צודקת. אני לא שומע הרבה דברים אחרים בימים אלה. אבל לך תסביר לה. לך תסביר לה שאני לומד את המילים.)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • chellig  On 3 ביוני 2012 at 20:22

    זה נעים לדעת שיש לנו אהוב משותף

  • אלירז  On 3 ביוני 2012 at 20:33

    איזה כיף לך שאתה עוד סופר את הימים.
    אני כבר מתרפקת על הקליפים. והתמונות.
    אבל בעיקר נזכרת בחוויה המטורפת של להיות שם.
    ולך הרי היא תהיה מטורפת פי שניים (:
    בכל מקרה, כדאי לשנן המילים מהתקליט האחרון,
    את כל השאר אתה כבר מכיר – הלהיטים הגדולים.
    (וההפתעה הכי גדולה – בלי איזי מאני.)

    • tsoof  On 3 ביוני 2012 at 20:40

      אני מניח שאני כבר מכיר את רוב התקליט בעל פה. לא בדקתי. נו, ספרי עוד.

  • אלירז  On 3 ביוני 2012 at 21:22

    מה יש להוסיף? גם ככה חטאתי כבר בקלישאות כמו תמיד.
    אתה הרי מכיר את ההופעות האלה טוב ממני.

    אבל אני בהתלהבות, אז ככה:
    כל הרפרטואר הנכון (והצפוי) היה שם –
    החלק הראשון עם שירים חברתיים מהתקליט החדש משולבים בוותיקים יותר –
    באדלנדס, ינגסטאון, דה ריבר וכו', לאט לאט מעבר לפארטייה מטורפת עם המון שה-נה-נה ויה-יה-יה והדרן של הלהיטים הגדולים, עם דקת דומייה לזכר "האיש הגדול".
    אבל מה שהיה הכי מדהים זו תזמורת כלי הנשיפה – חוץ מהסקסופון של קלמנס הצעיר היו עוד שתי חצוצרות, טרומבון וסקסופון נוסף, שעשו הבדל ענק. וגם זמרת ליווי נפלאה עם קטע סולו מצמרר. וילדים מהקהל שהועלו לסולואים, וריקוד עם מעריצה מהשורה הראשונה, כל השטיקים שעבדו שוב, ובגדול.

    וגם המסביב זו חוויה בפני עצמה, כמו שאתה יודע, כמויות האנשים – חמישים אלף איש, כולם בג'ינס, צועדים קילומטר מתחנת הרכבת לאצטדיון, ואח"כ חמישים אלף איש עם חמישים אלף ליטרים של בירה ביד ונקניקיות אינספור, וחמישים אלף איש שרים וצורחים ומזיעים ורוקדים, והסאונד, והתאורה, ואח"כ חמישים אלף איש נחנקים יחד בקרונות הרכבת בחזרה העירה (שזה כבר מעלה אסוציאציות קצת שונות…. בכל זאת, ברלין).

    טוב, מספיק, לא? אולי אזכר בעוד…

    • tsoof  On 3 ביוני 2012 at 22:08

      ראיתי את הסטליסט. הוא נתן הופעות עוצרות נשימה בגרמניה. ראיתי גם לא מעט וידיאו משם. איזה אושר!

      (הערב הוא מופיע בליסבון. אמור להיות שידור חי בלינק הזה מתישהו בהמשך http://www.youtube.com/rockinrio?feature=inp-lt-roa )

      • אלירז  On 4 ביוני 2012 at 13:22

        ועוד כמה קטנות:
        מה שאי אפשר לראות ברצף של קליפים בודדים זה את האנרגיה המטורפת, שפשוט לא נגמרת לבנאדם (אקסטות?). הוא לא נח שנייה! רץ מקצה אחד של הבמה לקצה השני, קופץ, מחליף גיטרות. ולא מזייף לרגע.
        ולחשוב שהוא עושה את זה כל יומיים בעיר אחרת, ובכל פעם מחדש זה אשכרה נראה שהוא נהנה מכל רגע.
        וגם: מה שלא כתוב בסטליסט זה שאת "סייב מיי לאב" הוא שר בתגובה לבקשה מהקהל. היה מקסים (לא מצאתי וידאו, חבל). ולמה אתם שם בליסבון קיבלתם שני הדרנים ואת "ביקוז דה נייט"…..
        וגם: בהדרנים הדליקו את כל האורות של האצטדיון – 5000 פלורוסנטים שהתקינו למונדיאל של 2006, יותר מאור יום, חוויה מטריפה. (ואפשר לומר עוד כמה מילים על הופעה שמתחילה באור ולאט לאט נכנסת לתוך הלילה – בפריז החושך יהיה אפילו מאוחר יותר – הם מנצלים את האפקטים של התאורה עד הסוף, אורות על הקהל וספוטים לשמיים, והעננים מציצים מלמעלה….)
        אכן אושר צרוף.

  • עודד  On 4 ביוני 2012 at 8:40

    צפריר תודה;

  • urimland  On 4 ביוני 2012 at 14:10

    ביום חמישי אחותי ואני פוגשים את ברוס במילאנו. אני די בלחץ שלא הספקתי ללמוד את האלבום החדש כמו שצריך.

  • שמעון בר  On 8 ביוני 2012 at 19:37

    לעיתים אתה כמו שפה זרה.לעיתים, כמו שפת אימי.לעיתים אתה פוגש אנשים ומילים ,שהם אנשי,
    ממש במילותי. לעיתים אתה סובב בעולמות זרים ,לי. אתה כה רחב ומגוון, כך שנראה כי ניתן ואפשרי ואולי אפילו רצוי להתחבר לחלקים משלך. לחלקים בלבד.פשוט אי אפשר להתחבר לכולך.

    להסתובב איתך, כמו מסע בספריה. צריך לבחור. אי אפשר הכול…אבל עצם המסע, כדאי. תודה.

    אגב,אתה מזכיר את בת הזוג. האם היא מצליחה להתחבר לכולך, או שמא גם לה יש פינות מוצלות משלה? סליחה על השאלה, לא התכוונתי לפצח קוד של פרטיות. סתם שאלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: