החיים על פי צוף (שלום טוויטר, להתראות פייסבוק)

אני רוצה שהפוסט הזה יהיה על כתיבה ולא על פמיניזם. חשוב לי להתחיל מזה, כי אם במקרה מישהו ימצא לנכון להגיב – וכמו כל אדם כותב, התגובות האלה יקרות לליבי וחשובות לי עד מאוד – הייתי שמח אם התגובה לא תתייחס לפמיניזם או למעמד האישה, או לדרך שבה גברים תופסים נשים. זה לא שאני חושב שזה לא חשוב. זה פשוט לא הדבר שחשוב לי בפוסט הזה. לא ברור לי עדיין כמה אכתוב כאן על פמיניזם, אבל אני מכיר את נטייתם של אנשים להתייחס לאוף-טופיק כאילו הוא העיקר. ובכן, הנה אני אומר את זה כאן ועכשיו: העיקר הוא הכתיבה.

חוץ מזה, זה פוסט פרידה. אחר כך אנוח מעט מהבלוג. ומפייסבוק. ומטוויטר. קשה לי אפילו לכתוב את זה, אבל זה מסוג הדברים שיש לעשותם, כי אני צריך לכתוב.

ממש ממש לפני רגע סיימתי לקרוא את גארפ. אוהבי ודאי מחייכים עכשיו כי הם יודעים איזה זליג אני כשאני כותב. לפיכך, אם הסגנון הוא אירווינגי פתאום, וצצות אי פה אי שם אי אלו הטעמות, הם בטח מבינים.

אני קורא את גארפ כבר 25 שנה. למעשה, הכינוי הראשון שלי באינטרנטים היה גארפ24 או גארפ25. המספר מייצג גיל. והיום אני כבר בן 40. אני מניח שאם היה אינטרנט בסוף שנות השמונים, אולי הייתי קורא לעצמי גארפ18 או גארפ15. גם כשקראתי לעצמי גארפ24 עוד לא היו אינטרנטים ממש, או שאני טרם באתי בשעריהם. זה היה במערכות הצ'טים של טלטקסט ואיי.או.אל. במילים אחרות, אי אפשר להאשים אותי בבורות לגבי גארפ. למעשה, גארפ הוא מהספרים החביבים עלי ביותר.

לקחתי אותו לידי אחרי שבועות אחדים ללא קריאה. ובחרתי בו דווקא כמשהו שילווה אותי בעת שאני כותב, כי הרי גארפ הוא ספר של סופרים. יותר מזה, גארפ הוא ספר של סופרים שלא כתבו מעולם. יש בו את הנדיבות המחויכת והלא מתנשאת הזו.

מה שהפתיע אותי הפעם זה דווקא ההבנה שגארפ הוא פשוט ספר עצום. מונומנטלי. מאסטרפיס. וזה מעניין, כי הוא לא נטול פגמים. אירווינג הוא טיפוס אנאלי להחריד, עם נטייה מובהקת להרבות בפרטים ולאי הקשבה לעורכים. זה ניכר במיוחד במאה העמודים הראשונים של הספר הזה, שהם כל כך מצחיקים וכל כך מפורטים מדי מעת לעת.

מאז שקראתי את גארפ הרביתי לקרוא את ג'ון אירווינג. למעשה, ספק אם קראתי אי פעם סופר אחר יותר מכפי שקראתי את אירווינג. את הכל קראתי, לעזאזל. אפילו את מה שאינו רומן. אירווינג הוא כנראה הסופר שאני הכי אוהב בעולם. יחד עם אמאדו ומרקס ומאיר שלו, אבל צעד לפניהם. בקיצור, גם אם אף פעם לא חשבתי על גארפ במונחים של מאסטרפיס, הרי שמאז ומעולם התנהגתי כאילו גארפ הוא מאסטרפיס. Actions speak louder than words, אני חושב. מקווה שאייתּי נכון.

הו, הנה גם אני כותב אנאלי. הידד! נורא קשה לכתוב ככה מחד, כי אני תמיד חותר לסוף. מאידך, כתיבה אנאלית מאפשרת לכתוב בהמון מילים, שכן כל דבר דורש הסבר. צריך להגיד בצער, שעם כל ההערכה של הכותב האנאלי לקוראיו, הוא אולי חושב גם שהם טיפה מפגרים. אחרת הוא לא היה מסביר כל דבר כמו איזה מורה שמנסה ללמד גמל לאיית. ומדגיש!

אם לא הבהרתי את זה עד כה, אני לא חושב שאתם מפגרים. אני פשוט כותב ככה. כרגע. שלא באשמתי. זה גארפ שאשם.

מה שנפלא בגארפ זה הדוק של הצער שמכסה לך את העיניים אחרי כמה פרקים, והגודש בגרון שפשוט מלווה את כל תולדות הקטסטרופה. כשאתה מגיע לשיא, אחרי שנסעת בכביש הגישה היחיד האפשרי שאירווינג כתב, אתה מפורק מצער. נשארים לך עוד 200 עמודים אחרי זה, ואתה קורא אותם בהמון אהבה ותוגה ושמחה, אבל בעצם, יכולת לסיים שם, בקטסטרופה. עכשיו זה הכל אפילוג. ממש כמו שגארפ טוען שחייו אחרי הקטסטרופה היו אפילוג.

וגם: גארפ הוא מאסטרפיס כי הוא עושה את מה שכתוב על הכריכה שלו: משפט נורא ובלתי נסבל, אך נכון כנראה כמו כל הקלישאות. הוא "תופס את רוח התקופה". אבא שלי היה אומר – הוא בטח ציטט מישהו – שהסיקסטיז בעצם החלו עם הפצת הגלולה והסתיימו כשהאיידס הפציע. כלומר, אם לפרש את אבי ואת קודמיו, הסיקסטיז בכלל התרחשו בסבנטיז, והם היו איזה שעתוק עייף ומלוכלך (ופורנוגרפי למדי, יש לציין) של הסיקסטיז המקוריות.

צריך, עם זאת, לסלוח לאבא שלי. הגלולות הגיעו לארץ מאוחר, מן הסתם, והוא התחתן ב-1969. (הם לא השתמשו בגלולות. ולא בקנדומים. רוני נולדה בדרך פלא שישה חודשים אחרי החתונה. אם אי פעם היה פנצ'ר ראוי יותר, אני לא נתקלתי בו.) אבא שלי, כמו חרמנים מזדקנים רבים לפניו ואחריו, יתגעגע תמיד למציאות שלא היה לו בה כל חלק.

אני אוהב את גארפ כי המילה חמלה כמעט שאינה מופיעה בו, אבל הוא כל כך מלא חמלה, כל כך מלא אהבת אדם. למרות שהוא כל כך ביקורתי וציני ומפוחד ומוטרד ומאוים, למרות שהוא רצוף באנשים רעים – הוא מלא באהבה ובאופטימיות עיוורת. נכון, אופטימיות של נידון למוות, אבל אני מוצא שהיא הולמת להפליא את המציאות האנושית גם 35 שנה אחרי שהוא "תפס את רוח התקופה".

גארפ תופס יפה במיוחד את המתח בין המינים. את קונפליקט האונס – האם קיים מונח כזה? אם כרגע המצאתי אותו חלילה, איני רוצה זכות יוצרים – את הפחד הקמאי של האישה מפני אונס, אבל יותר מזה את החשש של הגבר לנשותיו: אשתו, בנותיו, אימו. הוא תופס יפה את רגשי האשמה האיומים של הליברל שנולד זכר, ואשם מעצם היותו גבר, והוא כועס יפה להפליא על הפמיניזם שמאשים את כל הגברים. "זין על זה", הוא אומר. "אני לא אנס". אבל גם "אני כל כך מצטער שאנחנו אנסים" וגם "אני כל כך פוחד שאולי יש בי אנס". בעיני, אין פתרון לחרא הבין-מגדרי הזה. הוא שם ותופס אותנו בביצים. אנחנו בעדן ואנחנו זועקים את חפותנו. אנחנו רוצים לגונן ושונאים את העובדה שיש צורך לגונן. אנחנו שמחים שאנחנו יכולים לגונן אבל מתקוממים שאנחנו חושבים שיש לנו זכות לגונן מתוקף היותנו חזקים יותר.

זו כתיבה נהדרת, לתפוס נושא מכל כך הרבה כיוונים. להיות מדויק שוב ושוב. כמובן, אתה חייב להיות אנאלי. ואירווינג הוא באמת אדם עם מטאטא באחוריו. אני מאוד אמביוולנטי לגבי העניין הזה, שכותב טוב בעיני צריך להיות אנאלי. תמיד אני אומר לאנשים סביבי: "תשתחררו, לעזאזל." אבל אם להיות כותב – ואני רוצה להיות כותב – אז ככה. כמו גארפ. ובשביל זה אדם צריך ללמוד לחיות עם מטאטא, לא חשוב איפה.

יש לי עוד המון דברים להגיד על הספר הזה. שכחתי את כולם כי אני לא מהטיפוסים האנאליים שמנהלים רישום מדוקדק של המחשבות שלהם על ספרים (או על כל עניין, לצורך העניין.) אבל אני שוקל ברצינות להתחיל לעשות רישומים מדוקדקים. חבל לי על המון מחשבות שלי שהיו ואינן.

ועניין אחרון על גארפ ואחר כך מילה עלי:

גארפ נפלא כל כך כי הוא עשיר כל כך. יש בו אינספור סיפורים. יש בו שני סיפורים קצרים ופרק ראשון מתוך רומן, וסיפורים על רומנים שנכתבו וגם על רומנים שלא נכתבו. מי שמרבה לקרוא את אירווינג מכיר את ההדהוד שלו עם עצמו, את הרפטטיביות הנושאית והלוקיישנית שלו, אבל גארפ (ואגב, במידת מה, גם תקנות בית השכר, אוון מיני ומלון ניו המפשייר) הוא מקורי באופן מסחרר. למי שאוהב את אירווינג מצחיק אני ממליץ במיוחד על Water Method man. נדמה לי שזה הרומן השני של אירווינג. הוא אכן בוסרי כפי שגרסה מוזרה שלו מוזכרת בגארפ, אבל הוא גם אחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי מימי.

בגארפ, לכל דמות יש סיפור. לכל כלב, לכל מכונית, לכל בניין. כולם באים עם סיפורים. כולם באים ממקום כלשהו והולכים לאנשהו, ולכולם יש סיבות טובות לעשות את זה. וזה, כנראה, יותר מכל, מה שעושה אותו לכזה הישג ספרותי בעיני. ואני אומר את זה כאינטלקטואל קטן למדי עם אופקים ברוחב של קישוא. אני לא יכול להשוות את גארפ עם המינגוויי או דיקנס או דוסטוייבסקי – גם כי לא קראתי את כולם, גם כי לא אהבתי את כולם וגם כי אני לא כותב פתקים מפורטים מספיק. לעזאזל, אני לא כותב פתקים בכלל. אני חייב לעשות משהו בעניין הזה. אבל לעניין גארפ, זה באמת מהכבירים שבספרים שקראתי מימי. גם בפעם המי יודע כמה שאני קורא אותו. אולי היום יותר מאי פעם.

מה שמביא אותי אלי.

הרשו לי לרגע לקחת נשימה ולהתפעל מהעובדה שכתבתי 1,200 מילה בחצי השעה האחרונה. כאמור, זה הוא שכותב ככה, ואני מחקה כהרגלי. אני הייתי אומר את זה בשלוש מאות מילה ומעלה את זה לבלוג מזמן. אבל הפעם יש פה גם משהו מרוחו, ולכן זה ארוך יותר. אני מקווה שטרם עייפתי אתכם עד זרא.

אני כותב. ואולי יום אחד גם אהיה סופר. אבל כדי להיות סופר אמיתי – כמו שגארפ אומר – אתה חייב להיות אחד שמסוגל לסיים. אני מניח שאני אחד שמסוגל לסיים, ובדרך שלי עומדים גם דברים שלא עמדו בדרכו של אירווינג. קוראים להם מדיה חברתית. המדיה החברתית – וכנראה אפילו הבלוג הזה – גורעים כל הזמן פלחים קטנים של כתיבה ושל דמיון מהמטרה האמיתית שלי. אפילו עכשיו, בפוסט הזה ממש, הם עושים את זה. אפילו כשאקרא תגובות – ואקרא אותן בדקדקנות, או לפחות אייחל להן בדקדקנות ואתעצבן עליהן בדקדקנות.

אני סבור שמעת לעת אני מייצר דברים קטנים וטובים, אבל כל פעם שהם מופיעים כאן או בפייסבוק או בטוויטר, הם נגרעים מהעבודה העיקרית שלי: של לסיים משהו. של לכתוב משהו אמיתי.

לפיכך עכשיו הגיע הזמן לעשות הפסקה. אני שמח עד מאוד בחברי בפייסבוק ובעוקבי בטוויטר ויותר מכולם בקוראי הבלוג הזה. שמח וגאה ואסיר תודה. אני גם גאה למדי בכמה מהדברים שכתבתי בכל אחד מהמקומות הללו. אבל עכשיו אני צריך להפסיק קצת ולעשות משהו אחר. ולקוות גם שהמשהו האחר הזה שאני כותב יספק לי תחושה של משהו אמיתי. אחרת אצטרך להתחיל מחדש.

עוד אשוב לכאן. וגם לטוויטר וגם לפייסבוק. אולי בעוד חודש ואולי בעוד שלושה. אולי בעוד שנה ואולי בעוד עשור. אני מניח שבקרוב יתחילו להתברר לי גם עניינים הנוגעים לזמן וכתיבה. אבל כדי לברר את המידע הזה, אני צריך לכתוב בתשומת לב ובשום שכל, ולשים את כל הדברים הקטנים שאני שם במקומות אחרים – במקום המיוחד והפרטי והסודי שלי.

אפשר למצוא אותי ב bashanpr שטרודל ג'ימייל.קום.

אני מאוד מודה לכם שקראתם. מקווה שתקראו גם את הדברים הבאים.

צפריר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חיים הר-זהב  On 10 ביוני 2012 at 16:43

    ברשותך, אומר להתראות ולא שלום. קלישאה חבוטה, אך ראויה מאין כמוה.
    ודיר באלאק לא להזמין לערב הגאלה של הספר. בעצם, תזמין רק אם יש בורקסים ופוטיפורים וסנדביצ׳ונים כאלה שתפוסים בקיסם. אם אין כאלה, פשוט שלח לי קופון הנחה בדיאמים.
    תצליח, יקירי. שתי המלים האחרונות הן ללא גרם של ציניות.

  • שביט אנוש  On 10 ביוני 2012 at 16:46

    ובהחלט יהיו דברים באים-
    אצטט לך את אהובינו מאירק'ה שליו (רומן רוסי) " ההליכה ולא ההגעה, הפריחה ולא הפרי". אפשר היה להוסיף גם "רק", היינו לא רק הפרי אלא גם הפריחה, כי בכל זאת צריך לדעת לסיים אבל גם לדעת להנות מהדרך.
    וכמי שנטש לאחרונה את מנעמי Westros לטובת פרויקט אישי גדול אני מבין לליבך. מתוקה מרה היא הפרידה, מטפחת מתנפנפת על רציף, נגיעה מרפרפת על זרוע…
    This is your home town והיא תחכה לך שונה ודומה כשתחזור

  • אורלי מזור-יובל  On 10 ביוני 2012 at 16:55

    בהצלחה. ובתור מי שהבלוג שלו קרוי "גומרים הולכים", אולי ראוי שבכל הפסקה ההיא על האחד שמסוגל לסיים, תחליף ללגמור. מה זה הלשון הנקייה הזאת פתאום לכם. המתחיל במצווה אומרים לו גמור.

  • אלה  On 10 ביוני 2012 at 16:58

    אוי, שביט. אתה משהו-משהו

  • פטר אוסטרובסקי  On 10 ביוני 2012 at 17:03

    בהצלחה ידידי. אני מקווה שלא תנצל אותנו ותחזור לטוויטר ולפייסבוק רק שתרצה לייקים לצרצרפיס

    • מיקי הכהן  On 12 ביוני 2012 at 17:33

      LOL! באמת שלא יעשה את זה

  • avivamishmari  On 10 ביוני 2012 at 17:54

    בהצלחה, צופי! דרך נקייה ונכונה.

  • הדר  On 10 ביוני 2012 at 17:58

    מיעטתי להגיב אך קראתי כל פוסט ופוסט.
    וחלקם היו רגישים ומצחיקים ועצובים ושנונים- הכל באותו פוסט. ולי נותר רק לשבת ולקרוא ולהתפעל ("לפני שתמותי", "נרטיב מוסרי בתשע פסקאות").
    וגרמת לי לשמוע ספרינסטין (עדיין לא בדרך להופעה אבל כמעט….)
    ואפילו שהתגלת לי יחסית מאוחר, אני מוצאת את עצמי לא פעם סוקרת את הארכיון לראות מה פספסתי ומה אני צריכה להשלים.

    אם תחזור,
    לא תיהיה שמחה ממני.
    ואם לא,
    אפגש איתך על המדף.

    בהצלחה.

  • אלירז  On 10 ביוני 2012 at 19:15

    תשמע. בהצלחה ומגיעה לך התפנות אמיתית לכתיבה והכל. אבל האמת? ביאסת. כי היה יכול להיות יותר ממתאים לקבל ממך מדי פעם משב רוח רענן בקיץ הלוהט הזה שרק התחיל. ונכון שיהיה מהנה ומספק הרבה יותר לקרוא רומן, או אוסף נובלות, או מה שזה לא יהיה שתכתוב ויגיע באריזה צבעונית ומפתה וימתין לנו על המדף, אבל באמת לא תוכל לזרוק לנו איזו עצם עד אז? לפחות אחת, ב- 6 ביולי?
    אולם מכיוון שהנימה החגיגית בדבריך וארבעת השירים השמורים לאירועים מיוחדים ששילבת עבורנו כאן מרמזים שאתה רציני לחלוטין, לא נותר לי אלא לבקש שכאשר יכתבו עליך במוספי הספרים שאתה פראנזן הישראלי (מינוס החפירות), תזכור מי אמרה את זה קודם.
    ועכשיו צריך רק לחטט בערימות, למצוא שוב את גארפ, ולשקוע.

    • tsoof  On 10 ביוני 2012 at 22:42

      את העצם הזאת של תחילת יולי בטח אכתוב, אלירז. ותודה על המילים הטובות.

  • Mor Zahavi  On 10 ביוני 2012 at 19:21

    אני מחכה לקרוא אותך בפורמטים אחרים. מור זהבי

  • Ruti  On 10 ביוני 2012 at 20:12

    good luck!!! you deserve it.

  • liorgimel  On 10 ביוני 2012 at 22:38

    איזה יופי של פוסט.
    תודה, ובהצלחה.

  • fgill  On 11 ביוני 2012 at 0:23

    טה טה

  • עירא  On 11 ביוני 2012 at 3:36

    אמנים לא פורשים, הם רק עוברים פאזות וממציאים את עצמם מחדש. מחזיק לך אצבעות!

  • יואב אבני  On 11 ביוני 2012 at 13:54

    בהצלחה! הזכרת לי למה אני כל כך אוהב את טום רובינס (: ואני מסכים לחלוטין לגבי הנגיסות הקטנות של ציוצים ופוסטים בתמונה הגדולה, במעשה הכתיבה – משק אוטרקי של לייקים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11 ביוני 2012 at 14:02

    "….ואז החליט שדי, הוא לא רוצה יותר להיות מלך בארץ יצורי הפרא.
    אבל יצורי הפרא יללו: " אוי, בבקשה, אל תלך- מתחשק לנו לאכול אותך- כל כך אנחנו אוהבים אותך!"
    ומקס אמר: " לא!"
    יצורי הפרא שאגו את השאגות הנוראות שלהם וחרקו בשיניים הנוראות שלהם וגלגלו את עיניהם הנוראות ושלפו את צפורניהם הנוראות,
    אבל מקס עלה על סירת- המפרש הפרטית שלו ונפנף להם לשלום…"
    (ארץ יצורי הפרא, מוריס סנדק")

    בהצלחה במסע הפרטי, תמיד תשאר מלך יצורי הפרא, ונשמח כשתחזור לבקר 🙂

    ו…אני לא יודעת לצרף שיר לתגובה, אבל אם יכולתי הייתי מצרפת את Glory Days, נראה לי מספיק חגיגי ומתאים למעמד.

    מבטיחה להתגעגע
    מירב

  • המחסנאית  On 11 ביוני 2012 at 19:20

    אוי. די התנתקתי מזה זמן רב לעיסוקיי האחרים וזה כולל לא רק תחזוק של בלוגים אלא גם קריאה באחרים, אבל קפצתי לפעמים, כמו כעת, לקרוא אצל אחדים, מעטים. תחסר.
    אהבתי את גארפ אבל לא כל כך כמוך, ולא קראתי יותר מפעמיים. שיהיה לך ניתוק מהנה ופורה.

  • Michal Koriat (@michal_koriat)  On 13 ביוני 2012 at 10:19

    טוב, אז אני אתגעגע אליך כאן ובטוויטר. הפסקת קפה בזוריק זה נחמד, אבל אני מחכה שהבלוג יחזור. בינתיים אקרא את גארפ שוב. מתחשק פתאום. בהצלחה בכתיבה מותק!

  • חמוטל  On 14 ביוני 2012 at 10:36

    בהצלחה!
    (הבלוג עדיין אצלי בrss, אז אם יפציע משהו בין לבין רק אשמח.)

  • נמרוד  On 15 ביוני 2012 at 23:19

    אני לא יודע. מצד אחד אני מבין אותך מאוד. ההרגשה הזאת שכתבת משהו נפלא והוא פיסה קצרה שמתמצה בפוסט שיש לו 500 צפיות ושלושים תגובות ואם הוא בן יותר משבוע אף אחד כבר לא יקרא בו ובעיקר אם יבוא פוסט חדש אחריו אז בכלל, הוא קבור לנצח, ומה עם איזה סיפור אמיתי כמו שאתה אומר, ארוך, עם התחלה וסיפור וסיפורים קטנים באמצע ודרמה וקטסטרופה וסוף שהוא ממש סוף של כל הסיפור וכל הספר. מצד שני, אתה לא יודע אם אירווינג היה יכול לכתוב פוסט בחצי שעה, ללחוץ פוסט ובום, להתחיל לספור לייקים ותגובות, אם הוא לא היה בוחר בזה מתוך העדפה גדולה, כי גם הוא כמוך כתב בשביל הפידבק וההבדל הוא אולי שלא היו לו הכלים שיש לך לקבל את הפידבק הזה כל כך מהר. אני חושב שפעם, כשהיו רק ספרים בעולם, אז היית צריך להצדיק את הכריכה ואת המחיר ואת העמלה של ההפצה והיית צריך גושפנקה של מוציא לאור נחשב בשביל שמישהו בכלל יהיה מוכן להתעניין, ואם כבר מישהו היה מוכן לקרוא היה צריך לתת לו משהו שיספיק לפחות עד הפעם הבאה שהוא ידיע לחנות, בכל זאת, זה יומיים רכיבה. אז אני לא בטוח שאתה עושה את הבחירה הנכונה, ואני לא בטוח שהספר שלך יהיה יותר טוב מהפוסטים שכתבת. בכל אופן, שא ברכה, עלה והצלח, אתה כותב נפלא, לא חשוב אם ארוך או קצר, ואני אתגעגע לקשקושיך השנונים והמבדחים עד מאוד! בידידות, נמרוד!

  • כנרת  On 16 ביוני 2012 at 22:08

    Hee ha!

    הגיע הזמן.

    לך לשלום, גש לעבודה, סיים מה שיש לסיים ובוא לחגוג את תחנות הביניים (סוף טיוטא ראשונה, קריאה של מישהו, סוף טיוטא שניה, קריאה של מישהם, סוף שלישית, חוזה, עריכה עריכה עריכה, סיום העריכה, עריכה לשונית, קריאה, עטיפה, גב, הדפסה).

    הרבה אורך נשימה והרבה דפיקות לב והרבה חלומות וכמה הגשמות. נתראה אחר כך. אצבעותיי מוחזקות למענך.

  • ענת  On 17 ביוני 2012 at 7:25

    בהצלחה, צפריר! מחכה לפאזה הבאה

  • tsoof  On 18 ביוני 2012 at 9:11

    התגובות שלכם שימחו אותי להפליא בשבוע האחרון. תודה לכם. תודה גם לקרן שפגשת הבוקר ברחוב ועשתה לי את היום.

    אני חושש שגיליתי בחודש האחרון למה לפעמים כתיבה של רומן אורכת שנים, ואני חושד שהמקרה שלי לא יהיה שונה. זה ייקח הרבה זמן. ז'ורז' אמאדו כתב את ים המוות ב-16 ימים. אני חושש שאיני ז'ורז' אמאדו, וממילא הוא היה בטלן על החוף, עם הרבה מולאטיות וקשאסה וקפיריניה. לפעמים צריך מזל.

    בקרוב אדבר שוב. יש לי הרבה דברים להגיד בקנה. אלפ תפתחו ציפיות גבוהות. אני יכול לאכזב גם את הצינים והפסימיים. 🙂

    עוד הערות לסדר:

    אורלי: לא כואב לי להגיד לסיים. אני לא בורח ממילים גסות 🙂
    יואב: טים רובינס בא אתי (לראשונה!) לפריס. קראתי שני עמודים והסתקרנתי עד מאוד, למרות שהם מדברים בעיקר על סלק, וכתובים לא פשוט, אפילו בשביל האנגלית שלי.
    כולם: תודה. ועוד הרבה תודות.

  • יובל  On 19 ביוני 2012 at 19:27

    קצת באיחור אבל עדיף מאוחר מאף פעם וכו' (וכרגיל כמו תמיד כשהמחבר מבקש לדבר על משהו אחד אני אדבר על משהו אחר, כלומר – עלי)
    1. בכתה ח' ההורים שלי נסעו לשבועיים לארצות הברית והשאירו אותי ואת אח שלי בן ה-17 לבד בבית. הם השאירו כסף לבילויים ואני, בהתחשב בילד שהייתי, מה עשיתי? הלכתי לחנות הספרים וקניתי את מלון ניו המפשיר ואת העולם על פי גארפ. אלו היו שני הספרים הראשונים שקניתי בחיי הבוגרים (אם אפשר לקרוא לילד בן 14 בוגר). וכמוך גם אני חזרתי אליהם מאז כמה וכמה פעמים. באופן אישי אגב, מבין כל הספרים של אירוינג, אני הכי אוהב את תקנות בית השיכר. לא יודע למה, אולי בגלל הפעם הראשונה שקראתי אותו, בגיל הנכון ובמצב הרוח הנכון.
    2. לפני שנתיים עזבתי את הבלוג, את פייסבוק ואת טוויטר (אז עוד לא היה אינסטגרם). אני זוכר את הרמות הגבה שקיבלתי (הפיזיות והווירטואליות) אבל אני חושב שזה היה אחד הצעדים הכי חכמים שעשיתי. חצי שנה אחרי כבר חזרתי בכוחות מחודשים ומפוכחים ואני מקווה בשבילך שתצליח להתמיד, הימים הראשונים הם הכי קשים.
    3. לכתוב משהו אמיתי. בהצלחה!
    אני יודע מה אני הולך לעשות היום: להתחיל לקרוא (שוב) את גארפ. תודה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 21 ביוני 2012 at 17:59

    אירוינג עושה לך טוב. התמוגגתי מהפוסט הזה שלך. גם מפוסטים אחרים שלך, בטח! ללא ספק תחסר לי בפיד הפייסבוקי ואני תוהה האם וויתור על מחיאות הכפיים המתקבלות על הטקסטים שכותבים במדיה החברתית ייטיב עם הכתיבה? תספר לנו. אם לא תספר כנראה שאתפתה לעשות את הניסוי הזה בעצמי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: