יומן קריאה – עפיפונים

בילדותי עדיין היו מכוניות תלת גלגליות מטות לנפול, שהרעישו כמו גנרטור עייף והיו מותירות מאחריהן עננה של בנזין שרוף, שיכולת להתבשם בה ולהקיא ממנה בו בעת. ואז גם לא היינו כועסים על השרוף-שרוף הזה. החור באוזון עדיין היה קטן, ואפילו הכבשים בניו זילנד היו מפליצות בלי רגשי אשמה.

והנה משהו מרנין: מלחמת העולם השנייה נראתה אז כמו משהו מהעבר הרחוק-רחוק. משהו בשחור לבן, שיש בו עדיין דילז'נסים ועגלות וחמורים, והוביצרים על גלגלים. בפועל, המרחק ממלחמת העולם השנייה היה פחות משלושים שנה. כלומר, מלחמת העולם היתה קרובה לילדותי אפילו יותר מהיום. ומן הסתם, ילדי המגוגלים, מסמורטפנים, ממוסכים מכל עבר, גם הם רואים את ילדותי בשחור לבן. אולי הם מדמיינים אותה כמו דגם ישן של נוקיה ששוכב במגירה, סוללתו מתה ומסכו הקטן עוצם עיניים במבוכה לנגד המודרנה.

"מי שעושה את עצמו צוחק, קל לו יותר להחזיק מעמד"

וככה, עיון מחודש בעפיפונים של רומן גארי, אחרי באמת הרבה שנים, הוא מפתיע. הוא מפתיע כי מה שנראה פעם, מזמן, כמו היסטוריה רחוקה, נראה פתאום קרוב יותר לנוף ילדותי מאשר ההווה. ללמדכם, שככל שאתה מתרחק מילדותך ככה אתה מתקרב לעבר רחוק יותר. הגעגוע והזיכרון הופכים את מה שמזמן היה כמעט פרה-היסטוריה למקבילה לזכרונות ילדות. תודו שזה מעורר מחשבה. ובעצם: ככל שאתה מתבגר אתה מתקרב לעולמם של אבותיך. זה נשמע הגיוני להפליא.

גארי מלמד אותך צניעות. כאילו כל תבונתך, שגיונותיך ואמונותיך, היו שם מאז ומעולם, וכאילו כל הצדק הזה שאתה לואט אליו עכשיו היה מונח על מפתנך מאז ומתמיד. הרי קראת את הספר הזה לפני 25 שנה, אז איך בדיוק שכחת הכל? חוץ מזה, הוא כל כך מצחיק שהוא חייב ללמד את המצחיקים של ימינו מעט צניעות.

למי שפספס את התובנה הזו, אני מאוד מאוד אוהב את הספר הזה. אוהב עד דמעות. כתבתי כאן לפני 16 ימים בדיוק על ספר אחר שאני מאוד אוהב. קראתי מאז עוד שני אירווינגים (תקנות בית השכר ואלמנה לשנה אחת) ובתווך קראתי שני ספרים אחרים שלא קראתי בעבר – וירג'יל וביאטריס של יאן מרטל (וואו, כרגיל) ועד סגירת הגיליון של טום רקמן (לא רע. פחות מרגש ממה שעשו ממנו) – ואז נפל לידי עפיפונים. כרגיל, נקלעתי לספריה הקטנה של גיסתי, שממנה אני תמיד גונב יהלומים.

"רבים טוענים כי הדמעות יש בהן כדי לנחם"

זו חווייה טובה לקרוא את גארי אחרי אירווינג, קודם כל כי הוא הרבה פחות אנאלי (ואני אומר את זה למרות שהפעם כן רשמתי לעצמי הערות תוך כדי! ראו איזה ציטוטים נהדרים!) וגם כי הוא מזכיר לי, כמו אירווינג, את הקשר בין רצינות תהומית להומור. עם זאת, הוא עושה את זה בהרבה יותר חן ובהרבה יותר תנופה (כתבתי תנופה? מצטער. אני מתכוון לאנרגיה, כוח חיות, מומנטום. כאלה. תנופה, לעזאזל. סליחה על הקלישאה).

גם נחמד לקרוא על לְילה של גארי רגע אחרי שקראתי על קנדי של אירווינג, שתי הדמויות הספרותיות הנשיות שתמיד הכי אהבתי. קנדי איבדה הרבה מחינה בעיני. אולי זה אני. אולי זה הגיל. היא כבר פחות מרתקת ומושכת אותי. לילה, עם זאת, היא עדיין אותה ילדה ונערה נפלאה ומסקרנת של פעם. היא עדיין הבלונדינית הלא מושגת שיושבת לידי בכיתה ט' בריאלי באחוזה. ושוב אני מסתכל עליה באותה חדווה ובאותו חוסר אונים מאוהב של גיל 15. ככה זה. לדברים טובים אין גיל. "אטפל בך היטב, גם זמן רב אחרי שתעזבי אותי", אומר לה לודו. והרי לכם אמירה שיש לומר לאשה, שיש בה בכל מכל וכל, ואחריה הכל נשמע קטנוני.

"יש שהבלתי אפשרי מזלו משחק לו"

ואגב קטן: התמה המרכזית של תקנות בית השכר היא "להביא תועלת", ביטוי חביב עלי במיוחד מאז שקראתי את הספר הזה מזמן מזמן. רק בקריאה הנוכחית שלי בעפיפונים הבחנתי שלילה מבקשת "להביא תועלת". שערו בנפשכם את ששוני! (אני אדם שלא מרבה להביא תועלת, אולי משם יש לי את החולשה הקטנה לביטוי הזה.)

אני חושב שמה שהופך ספר למיוחד בשבילי זה האוניברסליות המוזרה הזו, שמחד עוסקת בחומרים אחרים מאלה שלך, אבל מאידך מהדהדת לך איזשהי רלוונטיות על-זמנית. ההתייחסות של גארי לזכרון (הו!) ולגעגוע, ל"קורבנות החינוך הממלכתי" (הו!) לתודעה מעמדית, למחאה ולהתנגדות לסוגיה, כל זה שונה מאוד מתל אביב של קיץ 2011 וקיץ 2012, אבל דומה שזה גם רלוונטי לאין קץ. וגם הדיון בסליחה. גם הוא רלוונטי. יש לי חשש קרוב לוודאות שגם הפעם נתעלם מכל האזהרות שהעבר והספרות מספקים לנו.

"יש לנו כלב, אך עוד לא קראנו לו שם. ראוי תמיד להשאיר משהו לעתיד"

לפני שמונה שנים בילינו שבועיים בנורמנדי בקיץ. אני זוכר כי מיה היתה תינוקת בת שנה, ומחרתיים היא בת תשע. וכמה שנורמנדי היתה יפה, ככה היא היתה עלובה. באמת. מוזנחת משהו. מעט מאובקת. מפוהקת כמו אתר תיירות אירופי אחרי 15 באוגוסט. הייתי הלום צער מהעניין הזה. מעולם לא דרכה כף רגלי בקזינו, אבל אני חושד שגם בבתי הימורים נחשפת האמת העלומה הזו, של הקשר הרופף להחריד בין דימוי לבין מה שאמיתי.

אבל אצל גארי, נורמנדי היא ג'ונגל של עצים וריחות ועיירות וצבעים, שאתה כמעט הולך בהם במו רגליך. בעצם, שוב, הוא מוליך אותי דרך הזכרונות שלי. דרך החורשות של ילדותי. דרך העיירות הדרומיות שגדלתי בהן, שוודאי היו מאובקות יותר, אבל הקשישים שישבו קרוב אצל קירותיהן ודאי היו דומים להפליא לווטרנים של מלחמת העולם האלה, שגארי כל כך מפליא לספר בהם.

"לא נתחיל להתווכח אם זה 'הם', 'אני', 'הוא', 'שלנו', או 'האחרים', חביבי. זה תמיד 'אנחנו'"

השבוע ביטלתי את המנוי להארץ. הפעם באמת. לבטל את המנוי להארץ זו אחת הבדיחות השחוקות והמשומשות ביותר שלי. עשיתי את זה לראשונה "על באמת". תוך כדי שאני מסיים את גארי ומתחיל את ירמי פינקוס החדש (הו!)

כי ככה זה כשאתה מהלך בנופי ילדותך. הם גורמים לך לפעמים להרים את הראש ולהתבונן בהרגלים שעוד נותרו מאז. ועבורי, הספר נשאר טרי ורענן כמו בפעם הראשונה. והעיתון? העיתון הפך ללחם שקודם התייבש ולבסוף העלה עובש. יש מה שרלוונטי ממש כמו אז, ויש מה שפשוט לא – וגם תופס המון מקום על השולחן.

עדכון למתעניינים בחיי הכותב המרגשים במידה:

מה היה לנו? אני כותב רומן ונאבק עם צרכי הפרנסה, ששולחים אותי לטוויטר ולפייסבוק (כן, כזאת פרנסה יש לי), וכך אני מוצא את עצמי עם רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ – וסכנה של ממש לאזור שבין הרגליים.

בשבוע הבא: פאריז, ברוס ספרינגסטין ושישה ימים של כתיבה נטו. מקווה להביא תועלת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עוז ש.  On 26 ביוני 2012 at 15:58

    "אתה תמיד צריך מישהו קטן יותר ממך, ג'אנו ארנבון".
    -שם.

    • עוז ש.  On 26 ביוני 2012 at 15:59

      טעות שלי, זה מ"חרדתו של המלך סלומון".

  • שמעון בר  On 26 ביוני 2012 at 17:49

    מה שאני אוהב זה קישורים בין "מאבק עם צרכי פרנסה" לבין ברוס ספרינגסטיין בפריז. לא מעמיד פנים ולא ציני(אני),אוהב באמת את השילוב. כי אמר כבר סיני,שמעדיף פרח על לחם.

    • tsoof  On 26 ביוני 2012 at 17:59

      אנחנו עמלים להתפרנס מזה ונוסעים לחו"ל מזה. גם וגם. לא יודע איך אתה, אבל אני צריך את שניהם.

  • עדו  On 29 ביוני 2012 at 0:06

    'עפיפונים' הוא מופת של הכחשת השואה. ספר מרגיז ומעליב שאני אישית הרגשתי שנכתב כדי לשכתב את ההיסטוריה. אם אני זוכר נכון ישנו שם בנאי העפיפונים הזקן שחוזר בסוף הספר מאושוויץ וכל כולו דאגה לגיבור ולחברתו שנשארו בצרפת. מצטער אבל מי שנכנס לאושוויץ ויצא אותו אדם הוא לא איש טוב במיוחד אלא אוטיסט מושלם. כל שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים מוצג כאן בצורה מתחסדת וכמו הסרט 'החיים יפים' של רוברטו בניני (ממליץ לקרוא את הספר של קובי ניב על הסרט הזה) כל הכישרון הולך כדי להרגיע את המצפון המאד לא נקי של האירופים.

    • tsoof  On 29 ביוני 2012 at 0:16

      לא קראת את עפיפונים חביבי. או שהיית מסטול לגמרי. זה הדבר הכי רחוק מהמציאות ששמעתי. הסופר יהודי שהיה טייס במלחמה, ואין שם אפילו שביב של סלחנות לשת"פ הצרפתי. אפילו לא שביב אחד.

      • ido2267  On 29 ביוני 2012 at 6:19

        אחד מאיתנו אכן צריך לקרוא את הספר שוב בעיניים לא משוחדות.

  • אני  On 4 ביוני 2017 at 22:07

    באמת כנראה לא קראת את זה אם זה מה שאתה אומר. אמברואז לא חזר אותו הדבר. מוזכרת השואה: בכפר שמציל יהודים, בעפיפוני הבשר…מוזכר!
    ממליצה לך לקרוא גם את כל החיים לפניו של גארי, לקבל עוד נקודת מבט על עמדתו של גארי ביחז לשואה.

    • ido2267  On 4 ביוני 2017 at 22:51

      קראתי. אני בהחלט ממליץ לך לקרוא את הספר 'החיים יפים אבל לא ליהודים' כדי להבין איך עושים הכחשת שואה בלי שהיא תיראה כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: