4 ביולי 2012, ברוס ספרינגסטין בהופעה, פאריז

פרולוג ארוך מדי (שש בערב)

1. אני אוהב אותו כי הוא מזכיר לי שעבודה קשה היא לפעמים לא רק הדרך, אלא הפרס, ושלא עבור האחרים אתה עובד. שבסוף הערב זה אתה והמלאכה שעשית, העייפות והזיעה והגאווה והאדרנלין. אלה לא רק תחנות בדרך, אלא גם היעד. וצריך לזכור את זה כל יום כי רב העמל ורגעי החסד צרים הם ודלים ומועטים. רגע הם כאן ורגע אינם. ועכשיו, כשאני כותב את זה שעתיים לפני, טוב לי לכתוב. ואולי יום אחד אעלעל בדפים הצהובים האלה שאני מקליד באיטיות מביכה על הטלפון שלי – ואזכור שהייתי מאושר.

יש לכתוב פרולוג כעת, כי האיש לא עוצר תוך כדי, והוא אדיש לגמרי לזכרונות שלך שעכשיו הם מתהווים ועוד רגע יהיו לאבק. יש להספיק עכשיו, שהרי תיכף לא יהיה זמן.

2. אולי זו בכלל תהילת עבר להתפלש בה. אולי אלה רק ידיים מושטות אל הסבנטיז בגעגועים שיודע רק מי שהזדקן כבר, שיודע שכל הטוב הזה כבר מאחוריו, אם אי פעם היה שלו. כל כך הרבה שערות לבנות יש כאן, ופימות וכרסים ועור מידלדל ורגלי עורבים שחורצות את הדרך מקצה העין אל המקום שפעם היו בו בלוריות ורעמות.

כמו רבים מאוהביו אני לא מעריץ אלא מאמין בכנסיה שלו. ורק הספק המכרסם של האתאיסט עודו תוחב אצבע בגב החסיד, תוהה ושואל ומתכחש ומשיג ומפגיע. שמישהו יסתום לי את הפה בבקשה. תיכף יטיף המטיף ותענה המקהלה והקהל יחרה יחזיק אחריה. ושיחנקו הצדקנים והאפיקורסים. לכאן באים עם אמונה או שלא באים בכלל.

3. עזבו אתכם משטויות. כל זה מתכנס למוזיקה. לשירים שהכי אהבתי אי פעם: לראן טו יו של בראיין אדאמס (הו, הבושה! כמה התרגשתי בקיסריה ב-87'!) לווד'רינג הייטס, להפצעות של דייויד בואי ולייף און מארס בחיים שלי, לג'וקרמן ולהוריקן, ללייק א רולינג סטון ומיי בק פייג'ס, לאיינג'י ורובי טיוזדיי, לגרייסלנד ואמריקן טיון, לסאמת'ינג סו רייט על פי אנני לנוקס, ללילות ארוכים עם טום ווייטס ולנשים שמתלוננות על מוזיקת הסקס שלי (הבן אדם אכן חורק וחורץ כמו משור), לביטלס ולדון מקלין, לסיימון וגרפונקל, לאפטר דה גולד ראש של ניל יאנג, לבלק של אדי ולמיי גירל של קורט. לדה ריוור, הו דה ריוור. לת'אנדר רואד שבגיל 32 לימד אותי לאהוב מחדש. כמה אנשים, כמה שירים, לימדו אתכם לאהוב מחדש עם אישה ושני ילדים, בלי לבגוד באיש ובדבר?

4. יש שירים שלו – ולא מעט כאלה – שאני מתאמץ לא ללמוד בעל פה. ותודה לאל על כל התאים האפורים המתים. הכל כדי ללכוד את ההתרגשות מהחדש והמוכר פחות. הכל כדי להישאר מאוהב. הם מתמעטים והולכים, השירים האלה (יימח שמם של התאים האפורים המתפקדים), וכל פעם שאני מבחין שהנה, תיכף ישירו המילים את עצמן מעצמן, אני מפסיק להקשיב. רק לא לאבד את הקסם הזה, את רסיס הנדודים שנשטתה ונשתהה כאן, למרות הגיל והקמטים. לזכר האהבות האבודות והמשחקים המכורים.

הנה, נפתחו השערים. הנה, אני הולך להופעה של ספרינגסטין. עם שמנים וצולעים וחתיארים. הנה, שוב, הפעם הראשונה שלי.

הופעה

5. כשברוס התחיל לבצע את רקינג בול (Wrecking Ball) – ואני מתכוון לשיר, לא לתקליט – לא התלהבתי במיוחד. זה היה ב-2009, בהופעות שהוא נתן בג'איינטס סטדיום רגע לפני שהרסו את האיצטדיון. מהשיר לא התלהבתי, אבל מההופעות שהוא נתן שם (תודה לאל על יו-טיוב) כל כך התלהבתי, שקניתי כרטיס להופעה במדיסון סקוור גארדן. ואז עוד כרטיס, לעוד הופעה באותו מקום.

יצא לי מאורע היסטורי. הוא ניגן שני תקליטים מלאים – ביום הראשון את דה וויילד, דה אינוסנט אנד דה אי סטריט שאפל, תקליט ליודעי חן, ישן ישן, מהימים שלפני בורן טו ראן, ועם חברים אחרים בלהקה. ביום השני הוא ביצע את דה ריוור, התקליט הכפול. ואם זה נשמע ארוך, אז תארו לעצמכם כמה ארוך זה היה אם הוא פתח עם שלושה שירים לא מהתקליט, וסיים עם עוד כמה, אחרי הסוף של התקליט.

אני מאריך. סליחה. בכל אופן, הוא ביצע אז את רקינג בול. פעמיים. לא התלהבתי. ובכלל, לא התלהבתי מהמדיסון סקוור גארדן ומהקהל האמריקאי, שבא "to be entertained". פחח. קהים ומפונקים, האמריקאים.

וכשהוא הוציא תקליט שקוראים לו רקינג בול, באמת שלא התלהבתי. לבסס תקליט שלם על שיר מחורבן? נו באמת.

אז זהו, שאחרי ששמעתי את רקינג בול עוד שלושים פעם, הפכתי למאמין, כהרגלי. ספרינגסטין יותר חכם ממני. הוא יודע מה אני אוהב עוד לפני שאני יודע. וכשהוא ביצע הערב את השיר הזה, ממש בפתיחה, זה היה עוד פעם האהבה הראשונה ההיא. ואם שק הדמעות שלי החליט לעשות ממני סיסי לכמה דקות, נו, שוין. תודה לאל, בשלוש שעות הופעה של ספרינגסטין גם גדלות השערות בחזה.

זו היתה ההופעה הכי טובה שראיתי. וזה מוזר, כי ההופעות של ספרינגסטין לא אמורות להשתפר, ושום דבר לא אמור להיות טוב כמו ההופעה הראשונה (19 בדצמבר 2007, לונדון. סחבק בכה כמו בלוטלי כשגילה שההורים שלו לא מאיטליה.) ועדיין, אין דברים כאלה. לא יכול להיות שראיתי ושמעתי את מה שראיתי ושמעתי היום.

ויש גם את מה שמרגישים. שלא רואים או שומעים או מריחים. את הניע העצבני של האוויר, ואת האנרגיה הזו, שעצורה מסביב. בגדרות האולם לא כדאי לנגוע, כי הכל אוצר חשמל סטטי בכמויות מסחריות. אתה נוגע והאצבע מתפוצצת. וגם האנשים ככה, להוטים בכל מאודם, עם מבט מטורף או מאושר בעיניים, נעים ונדים כמו ברסלבים באומן. האיש, מסתבר, הוא בטריה. ויש לו די כוח כדי להטעין אולם של אנשים, המון המונים שבאים לשם כדי לספוג את כל הכוח המתפרץ הזה.

עזבו, מה אני מבלבל לכם את המוח. אני לא בטוח שאפשר להבין רוק אנד רול בלי לראות את ספרינגסטין. או שבטח אפשר ואני סתם מתנשא, או סתם מתנהג כמו חסיד אקסטטי. אבל זה מה שאני. אז למה שאתנצל עכשיו?

6. אחרון חביב: היום (כבר אתמול) היה ארבעה ביולי. והוא התיישב ליד הפסנתר כדי לשיר את אינדיפנדנס דיי, שיר שמספר על יחסי אב ובן, מהסוג שאינו ניתן לאיחוי. כמה הפתיעו אותי המילים – הלוואי שהייתי שוכח אותם, אבל זה לא עובד. מה שנטמע, נטמע לתמיד. כמה הפתיע אותי לגלות שאני כותב על דברים שהוא כתב לפני יותר משלושים שנה.

ואבא היה אומר: אם להעתיק, אז רק מהטובים ביותר. אסלח לעצמי לפיכך.

7. בפעם שעברה שהייתי בפאריז, יצאתי מכאן עם רעיון לרומן. אולי פעם עוד אכתוב אותו. הפעם הגעתי עם משהו שמזכיר מאוד חצי רומן. אולי כשאצא מכאן כבר יהיו שני שלישים ממנו. וככל שאני רוצה לשבת עכשיו ולכתוב, ובטח ובטח לעשות כן מחר בבוקר, איך לעזאזל ממשיכים אחרי המפגן הזה של היום?

אפילוג

8. אה, כן. גם מחר יש הופעה. עדיף ללכת לשתי הופעות רצופות. ככה, הכאב של הפרידה שמלווה כל שיר בהופעות באמת נפלאות, מתכהה קצת עם הידיעה שגם מחר יש. ומחר אמנם מרגש פחות, אבל משלים את הטעינה עד למסע ההופעות הבא. שהרי אחרי זה יש להתאפק שנתיים או שלוש.

עניין אחר לגמרי, או לגמרי לא: נפל בעריכה (קטע שלא ייכנס לרומן)

ומתי אתה חוצה את הגיל שבו מתחיל כל געגוע ללחלח את זווית העין? לא רק זכר אהבה ישנה ראשונה או ערגה לאב ואם שאינם, כי אם כל בדל זיכרון: ילד מהכיתה המקבילה ופני נערה שלא ידעת את שמה, תמונת מחזור מצהיבה, מתפוררת וקרן שמש שהזהיבה את אמתך בחצר. מתי כל אלה הופכים לאגלים של נוסטלגיה?

או שמא אין זה גיל שיש לחצות אלא סף רגישות, שמעברו האחד הקהים והגסים ומצידו האחר משורר ואומן. הא! הלוואי! הלוואי שאין אלה שיני הזמן ששורטות בך והופכות אותך לשק דמע נוח לזלוג, אלא נפש תמה שנחשפה ונתגלתה פתאום, וצרבה בך נהורות והפרידה אותך מן החשוכים.

ואולי זה הרגע שבו שכחת די. שבו סאת סבלותיך מאז נתמלאה ונסתתמה ונאטמה מפניך, וכל שדעתך מגעת הוא זגוגית ראווה מתעתעת, שמחווה את האהוב והנאווה, ומכריתה את הכואב והשורף והחותך. ונותרות מכל אלה רק טיפות קטנות, טללי רואין, שהם יד ותל ליגון שנשתקע ונתכסה. מצבות מרגשות לצער שהיה ואינו עוד.

ועכשיו יש לקום מההרהור הזה בחופזה, להניח אותו שיתייבש הדיו וידהו האבחנות ויתפוררו לאבק, כי היומיום אינו יודע רחם, וזו שמחכה עכשיו לאביה בגן, מה לה ולכל ההבל הסנטימנטלי הזה? היא רוצה אבא. ולגינה! וקרטיב! והיא שמחה לקראתך ועולצת ופטפטנית כציפור ואין בה את אורך הרוח ואת עומק האכפתיה לכל מילותיך, והיא כולה תום ואור וחום ואושר ופטפוט וכבר נושאות אותך הרגליים אליה, ושרעפיך נאחזים זה בזה בסרבנות של עולים לגרדום, מחזיקים חזק חזק את זיז הסלע מפני התהום הפעורה, והנה הנה הם מתפקעים להם ואינם.

ובדרך, המילים מסרבות להכיר במפלתן, והן שבות ומתקרבות ומתאוות זו לזו ומגששות וניגעות בדממה, מתנחשלות ומתגבהות בכל צעד שמתקרב אל הגן ומתרחק מן המקלדת, כמו אלף רומאואים ויוליות שיודעים את סופם ונאחזים זה בזו לשברירו של רגע, בטרם ייגדעו ויישכחו ויתערבלו עם פסיכיאות וקופידונים ואבלרים ואלואיזות ושמוליקים וזהרות. אולי יידעו זו את רעותה ואולי רק ישתוקקו למבט חטוף או ללטיפה. הן באות זו בזו וגואות למשפטים של שחוק ושל דמע ושל תקוה ושל ייאוש, רק כדי להתפוגג מן הדמיון ולהישכח עוד בטרם היו.

גל נאנח. הוא אוסף את שאריות נוצותיהן, המעט שהותירו, רץ ומלקט מילים מן הרוח, שברירי משפט ופתותי מלל, וכורך בהם והולם ונועץ ומבריג בשארית של נשימה, שיר מתרונן בו על אלה שעודן וזעקת אימה אילמת נזעקת מסרעפתו על אלה שכבר אינן. הוא אוסף ומרכיב ומשלב ובונה והן הולכות ושבות ונערמות. ושבה ומפעפעת לה דמעת זיכרון על כל המילים שהותיר בצאתו ובקחתו וביושבו בגינה ובשובו יד ביד עם הקטנה הזו ששפתיה דובדבן וריסיה חוטים של זהב. הוא בא אצל המקלדת ושופת בה את שארית הפליטה הזו, של מילים שאינן עוד, נסוכות דוק של כאב על זכר אחיותיהן שגזו.

(לכו תדעו. אולי כן ייכנס)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון בר  On 5 ביולי 2012 at 4:56

    קל להתרגש איתך. הרביעי ביולי, היה יום גדול גם בשל האמריקאים והמהפכה שלהם, אבל גם בשל הוכחת קיומו של "החלקיק האלוהי". אני מחכה לו מאז 1656, כאשר הכריז שפינוזה, בצנעת ספרו המוחרם ,על העדרו של האלוהים והעביר את התפקיד אל הטבע. עכשיו ,כאשר הוכח ,כמעט,סופית, כי האלוהים הוא חלקיק היולד את המסה והוא אביו מולידו של החומר. לי יש "חגיגה בלב". זה רק עושה לי קושי עם "הכנסיה" שלך. הזמניות שלהן, של הכנסיות,היא הדבר החיובי היחיד,כמעט, שבהן… ואצלך זו כנסיה,נצחית,כמעט…אבל זה בגללי. אני צריך קונפליקטים על מנת לנוע. ובכל זאת, כייף "להיות השני שאוהב את זה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 ביולי 2012 at 8:39

    זהו, שתפסת את זה בדיוק (ומה?). וממילא אי-אפשר לישון אחרי הופעה כזו. והיום הוא כבר יתן את Thunder Road. ואם תבכה – לא נורא.

  • Deakla Keydar  On 5 ביולי 2012 at 10:11

    איזה יופי. מרגשת ביותר, החגיגה שלך.

  • אלירז  On 5 ביולי 2012 at 10:56

    מילאת את לבי שירה.

  • רוני  On 5 ביולי 2012 at 12:10

    צופיק שלי, איזו התרגשות יפהפייה מהברוס, ולי יש התרגשות דומה מהטקסט שאחרי הברוס. כמה הוא יפה. כמה אתה יפה. כמה אני אוהבת אותך.
    חיבוק גדול גדול.

  • yoyo  On 7 באוגוסט 2012 at 10:17

    העלו את ההופעה ל youtube אם אתה רוצה לשחזר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: