5 ביולי 2012, ברוס ספרינגסטין בהופעה, פאריז

מוקדש לאלירז*

1. שאלתי את עצמי לרגע למה אני כותב את הפוסטים האלה. הרי הם לא מעניינים אף אחד. כמה קוראים שלי אוהבים את ספרינגסטין? שישה? שבעה? וגם הם קצת רוצים שאמות (קנאה מובנת לחלוטין בנסיבות הנוכחיות.) אז מה הקטע?

ואז נזכרתי במשהו שכל כותב צריך להגיד לפעמים: שיזדיינו הקוראים שלי. אני לא כותב בשבילם. אני כותב בשבילי.

(במקרה שלכם, לכו להזדיין ותיהנו מכל רגע. בכל זאת, למה לבעוט בדלי?)

2. ניסיתי לספור. זו הפעם השמינית או התשיעית שלי בפאריז. לא הייתי באייפל (אבל הסתכלנו מלמטה בשנה שעברה.) מה שכן תמיד אני רוצה לעשות, זה ללכת לבקר את הקבר של ג'ים מוריסון. הפעם הוא במרחק הליכה מהדירה שלי.

כל החיים אני יודע שבית הקברות נסגר מוקדם. בחמש, או בשש במקרה הטוב, מה שכמובן לא הפריע לי להגיע לשם בעשרה לשש. הייתי עסוק. ידעתי שאאחר, אבל החלטתי שלנסות צריך. וזהו, זו התרומה שלי לתיירות הפעם. אחרי זה זה רק אני והמחשב, וההופעות האלה, שבעצם בכלל מפריעות לי לכתוב.

אז סליחה ג'ים. אל איי וומן היה אחד מהתקליטים האלה, שהולכים עם בן אדם הרבה זמן. גם הוא וגם הרבה דברים אחרים, אבל זה קבר, אתה מבין. אני בטוח שאתה לא היית הולך לבקר בקבר של עצמך. מקסימום עובר בסביבה ומשתין בהצדעה.

3. נגיד שאתם אוהבים מוזיקאי. מאוד אוהבים. והוא מפורסם להחריד, וההופעות שלו ידועות כאירועים אפיים. כל מוזיקאי, כן? כל אחד שמתאים לכם לתיאור הזה: ניל יאנג, יו טו, רולינג סטונז. שיהיה פאקינג קובי פרץ מצידי.

עכשיו, תארו לכם שאתם אוהבים במיוחד שני שירים שלו (אתם אוהבים הכל. נורא אוהבים. אבל אלה שני שירים של חסד נעורים. מיוחדים להפליא, למרות שהם אולטרה מוכרים. סטרוויי טו הבנים כאלה. יש מעריצים שיגידו שהשירים האלה כבר יצאו להם מכל החורים.)

ועכשיו תתארו לעצמכם שאתם נוסעים לחו"ל לראות את האמן הזה, פעם אחר פעם, והולכים להופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה – והבן זונה לא מואיל בטובו לשיר את ה"הפרח בגני" שלו ולו פעם אחת.

אז אתמול ספרינגסטין שר את ת'אנדר רואד. אני יכול למות בשקט. תזרקו לי אבן על הקבר כשהוא יואיל ויעשה את בקסטריטס, כי לזה עוד לא זכיתי.

4. הקטע הזה מיועד לשישה או שבעה שבאמת אוהבים את ברוס. האחרים יכולים לדלג לסעיף הבא. אני אעלב, אבל במידה.

כשאתה הולך להופעה של ברוס אתה יודע למה לצפות. יש עשרה או חמישה עשר שירים שיהיו בהופעה: מהתקליט הנוכחי ומהסטנדרטים של הטור הזה. ויש את ווייטינג און א סאני דיי ודה רייזינג ובורן טו ראן שיהיו ביי הוק אנד ביי קרוק. היתר פתוח לפרשנויות. יש לו חמישה או עשרה שירים להפתיע את הקהל. ותמיד תקבל איזה צ'ופר בדמות שיר מעט שכוח, או פחות מבוצע, או משהו שאתה אוהב במיוחד. וחוץ מזה עוד כמה סטנדרטים שמתחלפים ושבטוח תאהב נורא. למשל, בערב נתון הוא כמעט תמיד יבצע את בובי ג'ין או נו סורנדר. רוב הסיכויים שהוא יעשה את בדלנדס בחמש מכל שש הופעות, ואת ביקוז דה נייט. כאלה. תפסתם, נכון? ומי שהולך לראות אותו מכיר את זה.

בטור הזה יש דברים שאני מאוד מאוד אוהב. מלבד החמישה-שישה שירים שהוא יבצע מהאלבום הנוכחי (שניים מהם אני מאוד אוהב. עם היתר אני מסתדר היטב), הא יעשה גם שירים שאני משוגע עליהם בכל הופעה – ספיריטס אוף דה נייט למשל, ומיי סיטי אין רואינס, שתמיד רציתי לראות בהופעה. אה, וכמובן דנסינג אין דה דארק ו-10th avenue freeze-out בהדרנים. כלומר, אין הופעות רעות בסיבוב הזה (כאילו יש לו הופעות רעות).

בהופעה הראשונה בפאריז היו ממתקים מקסימים. היה אינדיפנדנס דיי על הפסנתר וג'וני 99 ודה פרומיסד לנד, היה סנדי ובובי ג'ין ודארקנס (!). היה דה ריוור. היו שלוש שעות מדהימות. באמת, הכי טוב שיכול להיות.

5. גם הקטע הזה מיועד לאוהבי ספרינגסטין. אתם לא רואים את הכותרת של הפוסט? ראבאק! סליחה, כן? אבל אולי כדאי שתישארו, לפחות לפתיח.

ההופעה של אתמול לא היתה בפועל. היא לא קרתה. היא כמו איוב: משל. סיפור על הופעה. משהו שאתם קוראים עליו בכתבות על ההיסטוריה של הרוק אנ רול. לא יכול להיות שכל זה קרה בפועל.

ההופעה הזו, שלא היתה, כן? נמשכה שלוש שעות וארבעים דקות. והנה קטע מרתק: מי שמכיר את ספרינגסטין טיפ טיפונת מצוין, ידע אחרי השיר הראשון שהפעם זה משהו מיוחד. אחרי השיר השלישי זה כבר היה היסטורי אין דה מייקינג. לגמרי יכולת להרגיש את זה. השיר הרביעי היה דאון באונד טריין. זה מסוג השירים האלה של ספרינגסטין שאתה שומע, ואתה נפרד מהגוף שלך. נוסע למקום אחר, שהוא טוב מכדי להיות אמיתי. ומאוחר יותר היו something in the night וקנדיז רום (פעם שלישית שיוצא לי לשמוע את זה בהופעה), אינסידנט (גם כן פעם שלישית. הצטרפות מקרים בלתי נתפסת למדי) ו-I'm going down (איזה שיר אלוהי) ורייסינג. והממזר התיישב על הפסנתר ועשה את פור יו לבד, בגרסה השקטה. כל החיים אתה יושב מול הקטעים האלה ביו טיוב ואומר: למה אני אף פעם לא רואה את זה כשזה קורה?

אתמול ראיתי את זה. וכל זה לפני שהבן זונה הזקן הואיל בטובו ושר לי את ת'אנדר רואד. כן, לגמרי לי.

אז אתם מבינים? ההופעה הזאת לא קרתה. לא יכול להיות שכל זה התרחש. זה אוטופי מדי. מכירים את הקטעים שהוא עושה שלום לאמא בקהל? נכון הם קורים רק ביו-טיוב? אז זהו, שגם זה קרה אתמול.

6. הנה קטע: בפעם הראשונה שהלכתי לראות אותו זה היה בלונדון. הקהל של ספרינגסטין תמיד ידידותי. אפילו בפאריס. אבל בלונדון הוא ידידותי במיוחד. אולי כי הם שותים כל כך הרבה בירה לפני ההופעה. שם הבנתי שיש המון אנשים שראו המון הופעות שלו: אחד מספר לי שזו השישית, אחד מספר שזו ההופעה העשירית שלו. אחרת רואה אותו מהסבנטיז והפסיקה לספור, אבל מונה אותן בקלות, תאריכים, מקומות.

הכרטיס שלי להופעה הראשונה בפאריס היה במקום מחורבן. אתמול הוא היה הרבה יותר טוב, וגם שיפרתי עמדות ועמדתי ממש מעל הבמה. אולי זה כי לא הייתי למטה עם כל המכורים – פעם אסביר למה. לא בפוסט הזה. רמז: זה קשור בעיקר לעניין קטן ומוזר שיכונה כאן בשם הקוד "פיפי" – אבל אתמול הבנתי שאני כבר כמו כל הוותיקים האלה. אני יודע מתי להרים את הידיים, מתי לצעוק מה. אנשים בקהל מסתכלים עלי כדי לקבל את הקיו של איפה לקפוץ ואיזה שיר יש עכשיו.

זוכרים באייטיז שהיו שרים "שלום, שלום, שלום (היי!) שלום חנוך"? ושתמיד היה מישהו בקהל שידע לצעוק את ה"איפה?!" (אצלה בדירה) בתפסתי ראש טוב על הבר? אז ככה אני אצל ספרינגסטין. עוד דוגמא: מכירים שאתם מבקרים בבית כנסת ומשתוממים איך הקבועים יודעים את כל המילים ואת כל התנועות ואת כל ההסבות לימין ואת כל הניעות? ככה. פאקינג גרופי. אני חושב שזה לא כל כך מכובד.

7. אני תמיד הולך לראות אותו לבד. אלה תמיד מבצעים לוגיסטיים מורכבים, וזוגתי לא ממש בעניין. זה רועש מדי. תוסיפו לזה את המיזנתרופיה הקלה שלי, ותבינו למה אני יוצא מההופעות האלה נפוח מהתרגשות ומאדרנלין, בלי אף אחד לחלוק אתו את זה.

אתמול דווקא כן פגשתי מישהי שאני מכיר. מגיל שנה! והיא היתה מרוגשת ומלאת אדרנלין כמוני. וזה היה כיף גדול, לשבת אחרי זה ולשתות בירה ולהיזכר. וזה שהיא הזכירה גם את אבא שלי, בכלל היה לי בונוס.

הפוסט הזה כבר ארוך נורא, ובכל זאת אגיד עוד משהו, ששלומית העלתה אתמול: זה שנשים אוהבות אותו זה ברור. אבל איך זה שגברים כל כך אוהבים אותו? היא סיפרה לי על סטנד אפיסט שמספר שאם לאשתו היה רומן עם ספרינגסטין הוא היה טופח לה על השכם, מזמין אותה לבירה ומבקש ממנה פרטים. צחקתי בלי סוף.

אשר לי, אני כן הייתי זורק את מיק ג'אגר מהמיטה שלי. אבל לספרינגסטין הייתי מביא בירה ומדבר איתו כל הלילה. אשתי הבינה את זה עוד לפני – כאילו חסרות לה נקודות זכות – שכמה גיבורים יש לאדם מבוגר בחייו? ואם יש לך גיבור, אז תיהנה ממנו עד הסוף. ומי הגיבורים שלי? אירווינג, שהוא כנראה חתיכת נאד נפוח, מרקס, שכבר הגיע לגיל 85, אמאדו זצוק"ל, ג'ון לנון הי"ד. מי נשאר לי?

ספרינגסטין נשאר. תודה לאל.

לרקורד ולמען הרגעת הרוחות: את אשתו לא הייתי זורק מהמיטה. גם בחורות לא אמורות להיראות ככה בגיל שישים.

8. אחרון ודי, תודות גדולות.

לאלירז שבתחילת הפוסט, אני מקווה לתת לך משהו לקרוא תוך חודשיים-שלושה.

לשלומית: איזה עולם מופלא זה שבו זכינו לחוות את כל זה קצת ביחד.

לננסי, שחולקת אתי את האהבה הזאת: פעם עוד נצליח לראות אותו ביחד. ולא, לא בג'רסי. או ברצלונה או דבלין (או אירופה או ספרד).

ולאלה, שלעולם לא יהיו די מילים להודות לה. תרגישי טוב מותק, ותנשקי את הילדים שלי בשבילי. תיכף אני חוזר.

*שיזדיינו הקוראים, אבל כל כותב צריך קוראים שתמיד שם, ושגם יגידו לו שהוא בסדר לפעמים, כשהוא רוצה להטביע את עצמו בדלי. אז עוד תודה אחת. גדולה גדולה. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלקסטר 52  On 6 ביולי 2012 at 14:26

    ביום ראשון אני טס לפראג לפגוש את הברוס. ההופעה ביום רביעי. לא התקמצנו וקנינו כרטיסים לגולדן רינג. ראיתי אותו כבר פעמיים בפריז אבל בשבוע הבא יום הולדת 35. הפוסט מעולה. אל תפסיק לכתוב בכלל ועל תפסיק לכתוב על הברוס בפרט. אור

  • אירית  On 6 ביולי 2012 at 15:40

    איזה כייף לך!!

  • chellig  On 7 ביולי 2012 at 21:38

    ברוס הוא הגדול מכולם, אל תאמין לאף אחד שחושב אחרת. תהנה, גם בשבילי, ראיתי אותו פעמיים נפלאות, אבל זה היה כלכך, כלכך מזמן.

  • אלירז  On 8 ביולי 2012 at 0:00

    איים ספיצ'לס. כשאמצא מחדש את המילים אכתוב לך.

  • אינגה מיכאלי  On 10 ביולי 2012 at 9:20

    אני כנראה אחת משישה-שבעה הקוראים שעליהם דיברת… כולי ירוקה מקנאה.

  • רותם אחד  On 10 ביולי 2012 at 10:20

    אכן קנאה. ותודה. פוסט שיוצר שאיפות.
    ת'אנדר רואד ובקסטריטס, בדיוק השניים שעברו לי בראש. קלישאות הן לפעמים מוצדקות.
    מעניין גם איך אוהבי ספרינגסטין תמיד מרגישים צורך להתנצל על זה. זה מעיד כנראה על איזו רמה תודעתית. ונראה לי שזה גם מזכך את האהבה: מתנצלים, וממשיכים לאהוב.
    ברמת גן (במאה השניה? של האלף הזה?) אני מקווה שהוא יעשה את ג'אנגל-לנד.

    • tsoof  On 10 ביולי 2012 at 11:43

      את ג'אנגל לאנד ראיתי לייב. אולי פעמיים. השבוע הוא התחיל הופעה עם דונט לוק בק. יש עדיין דברים להגיע אליהם.

      אני התנצלתי? כי אם התנצלתי אז אני מתנצל. אין שום סיבה להתנצל. זה אנחנו שמבינים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: