מכתב מאב לבנו בכורו

(רוני העירה לי לפני כמה שבועות: תחשוב איזה יופי זה שיום אחד הילדים שלנו יראו איך ההורים שלהם חיו, על מה חשבו וחלמו. מה הם חשבו על הילדים שלהם ועל ההורים שלהם. הלוואי שגם לנו היה כזה.)

ילד,

המשפחה של אבא שלך תמיד התייחדה בזה שלא היתה מיוחדת במיוחד. בעצם, הצטיינו מזה דורות בבנאליות מעליבה כמעט. סבא שלי, למשל, היה ג'ובניק בשואה. אשכרה. שלחו אותו לעבודות כפייה בבוסתן לא רחוק מהבית. "שני דברים למדתי שם," הוא מספר. "לשתות ולזיין." פעם כשחזר הביתה (סבא שלי יצא שבתות בשואה!) אמא שלו אמרה לו שאם הוא עוד פעם משמין שם בעבודות הכפייה שלו, מוטב שלא יחזור הביתה כלל.

למשפחה של אשתו לעתיד, סבתא שלי, היה הרבה פחות מזל. רבים מהם מתו בשואה, אבל ללא פיסה אחת של הירואיות. ברעב ובמחלות הם מתו. לא בגז, לא בירייה, לא במשלוח. נאדה. פעם הם צעדו במצעד המוות, אבל אפילו שם לא ההינו למות כמו יהודים מכובדים, ורובם הסתובבו בדרך וחזרו לבודפשט.

אחר כך הם היו מעפילים. מעפילים! הנה לך גבורה! אז זהו שלא. הבריטים תפסו את האוניה שלהם. 850 איש הם גירשו לקפריסין. שלושה נשארו בארץ: סבא, סבתא ואבא שלי – הסבא שלך. באקט נדיר של הירואיות, חטף סבך התינוק מקרה קשה במיוחד של שלשול, והרופא הבריטי בחר לא לסכן אותו בעוד מסע בספינה.

וכך זכו אבותיך להיאחז באדמת המולדת. בזכות החרא של סבא.

"אבל אמא שלך ברזילאית," בטח תגיד לי. "להיות ברזילאים זה מגניב." נכון ילד, סבתא שלך אכן נולדה בברזיל, אבל הדם של המשפחה הברזילאית שך הוא דם אוקראיני שהשכיל לברוח מאירופה בתחילת המאה העשרים. זה הכל. במקום להרים פה איזה עלייה שניה, לסלול כביש, לנטוע עץ, למות במלריה, נמלטו הסוחרים הזעירים שהיו אבותיך לקצה העולם, ולפני שישים שנה באו לכאן באוניה והתיישבו בקיבוץ "ברזילאי" שהצליח רק בלהיות מגניב. בכל היתר נכשלנו.

כאלה אנחנו ילד, בינוניים. סבא שלך הצליח להילחם בהמון מלחמות, למרות שהיה איש קשר מצ'וקמק, ובמקום למות כמו בן אדם נשאר בלי שתי רגליים, בינוני עד הסוף. אבא שלך היה החי"רניק הכי גרוע בהיסטוריה. פעם, כשירו על החברים שלו בלבנון, הוא סירב להתעורר. כזה טיפוס. בינוני, וגם זה ציון נדיב.

אבל בדבר אחד היינו כמו הטובים ביותר: כמו הרמטכ"לים, כמו הגיבורים, כמו הנרצחים והנטבחים – בציונות. כולם נשאו ציונה נס ודגל, כולם כאן לקחו חלק במלאכה, דונם פה ודונם שם, כולם פה היו מוכנים למות על משמרתם, כולם האמינו שארץ אחרת אין לנו, שכאן מקומנו ושאין עם ישראל ללא המולדת.

ועכשיו ילד, אנחנו כבר פחות מאמינים בזה. אנחנו עדיין מאמינים שכל ישראל צריכים להיות ערבים זה לזה, אבל נראה לנו שרק מעטים עודם מאמינים בזה. אנחנו עדיין חושבים שערך החיים הוא מעל לכל, ואחריו באים חמלה ונדיבות ורחמנות. פעם האמנו שאנחנו עם הבחירה, וחשבנו שהמשמעות היא שיש לנו אחריות. חשבנו שאנחנו צריכים להיות אור לגויים: סמל של רדיפת שלום וצדק.

אני חושב ילד, שאיבדנו את היכולת לראות את האחר. איבדנו את היכולת לקבל דעות אחרות, ערכים אחרים. ואולי גם אני בין המיליונים שעיוורים לכל דעה או ערך שאינם שלהם (תמיד בינוני, האבא שלך). אני חושש שכל כך פחדנו לצאת פראיירים, שהיום אנחנו שונאים אוטומטים: את העשירים, את העניים, את הזרים, את הערבים, את החרדים, את האשכנזים, את הספרדים. את כל מי שאינו אנחנו.

והכי מפחיד אותי, ילד, שהמדינה היהודית שחונכתי עליה, אינה יהודית יותר. היא איבדה את כל הסממנים ההם של עם הבחירה: את הכבוד לכל אדם, ובטח לקשיש ולנכה ולזר, את ראיית הכל כשווים, את הכבוד לרכושו של אדם, לזכויותיו, לחייו. אנשים קוראים לי אנרכיסט, ילד, ושונא ישראל. אנשים חושבים שאנחנו נשארים כאן כדי לתת את המדינה לערבים שישחטו את היהודים. יש המון אנשים שממש חושבים שהאבא הבינוני שלך מאמין בזה.

אני מאמין באחריות אישית, ילד. ואני מאמין שגם לך מגיעה הזכות לחיות בכבוד, כאדם שווה זכויות, שלחייו יש ערך בעיני אדם, ציבור וריבון. אני לא יודע אם תזכה לכל אלה כאן, ואחריותי האישית היא שתזכה להם.

אנחנו מחליקים במדרון מזה זמן רב. אנחנו עמוק מתחת לפני המים של היושר וההגינות והטוב. עמוק עמוק מתחת. אני מתפלל שעוד נספיק להימלט בזמן. למענך ולמען בניך ובני בניך, אני מקווה שנצליח ללכת למקום אחר, למרות בינוניותנו. ואולי בגללה. אולי היא שתחלץ אותנו במועד.

כי המקום הזה שאתה עומד עליו בני, כבר אינו קדוש כלל. למען האמת, ספק אם נפש יהודית המכבדת את עצמה יכולה להסכין עימו עוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  On 19 ביולי 2012 at 14:16

    וואו. חזק ביותר. ובהחלט לא נראה שיש לך גנים ברזילאיים…..

  • אלירז  On 19 ביולי 2012 at 14:25

    תשמע, זה וואו.
    אתה כותב נדיר.
    יש עוד כאלה, שגם כשהם נורא מצחיקים הם מרגשים, ומעוררים למחשבה, ולהיפך?
    אמרתי פעם פראנזן, אבל אתה עושה מה שהוא לא: נוגע בלב. ובבטן.

  • עדו  On 19 ביולי 2012 at 14:33

    "אוטומטים" או 'אוטומטית' ?

  • marinasarq  On 20 ביולי 2012 at 8:50

    אני מאמינה רק באחריות אישית, אף פעם לא היה פה האידיליה שאוהבים להתרפק עליה. כמו בקיבוץ יפה מבחוץ, רקוב מבפנים. ילד תהייה אתה, רחום, מכבד, תורם לנזקק…

  • דרול  On 20 ביולי 2012 at 9:54

    מאוד אהבתי.
    השאלה הגדולה הנשאלת היא, מה גורם לנו להפוך להיות פחות אידיאליסטים? או השאלה ההפוכה , מה גרם לסבינו לשאת ציונה נס ודגל?

    ראוי לדיון אנרגטי מעמיק.

  • marinasarq  On 20 ביולי 2012 at 10:39

    ברשותך אקח את הרעיון הנפלא ואכתוב לנכדי על החיים הבינוניים של סביו כי בסופו של דבר אנו הבינוניים מקיימים את הגדולים.

  • עודד  On 20 ביולי 2012 at 11:23

    צפריר תודה;

  • גיא  On 20 ביולי 2012 at 21:49

    צפריר תודה על הפוסט המושקע והמדויק.

  • לירן אלעל  On 20 ביולי 2012 at 22:12

    הייתי מקבל אצלי בינוני פלוס(;
    שוקל אם לספר לביתי דן, שלפעמים כשלאנשים אין כסף הם שורפים את עצמם.

  • נעמה  On 21 ביולי 2012 at 12:09

    האם תסכים שאשלח במייל לכל מכריי? חוץ מאשר לעשות שייר בפייסבוק כמובן…

  • סתיו אדם  On 21 ביולי 2012 at 12:16

    Reblogged this on סתיו ….והדרך …טעימה לי …. and commented:
    מילים שגורמות לך לחשוב ….ולכאוב .

  • marinachka28  On 21 ביולי 2012 at 12:19

    חזק

  • kerendahan  On 21 ביולי 2012 at 13:42

    צפריר,
    היום יום שבת. זו תור, משתמשת בתשתית האלקטרונית בהשאלה לזמן מה.
    כתיבה כל כך יפה ותכנים כל כך רעילים הרי זו אמנות בפני עצמה. בצה עכורה יכולה להפיץ אדים ממיתים ולהצמיח את הלוטוס היפה ביותר, המצהיל ביותר.
    בעיקר – כיצד אתה יכול לבוז לנסיבות חייו של אדם? תנאים ונסיבות חיים אינם בינוניים או נאדרים. הם מה שהם. האם למות בגז או במשלוח זה יותר מיוחד מאשר למות ברעב? סבא של אבא שלך מת במשלוח ושני בניו פעלו בתעוזה רבה במחתרת היהודית, אם זה תורם לאתוס המשפחתי להתרומם במעט מעל לבנאליות.
    אבל הרבה מעבר לכך – כיצד אתה יודע את תעצומות לבם של האנשים שעל אודותיהם אתה מדווח? את רגעי השמחה, את מה שמתעורר לנוכח מפגש יום-יומי עם מוות, את ההתעוררות הרגעית אל המופלא, את רגעי האימה, הנדיבות, היכולת לשאת את הזוועות, הסבלנות, היופי האילם ונטול הביטוי, הויתור?
    בינוניות חייהם לעומת מה? הלא בינוניות איננה צפונה בנסיבות חיים אלא בגישה לחיים. הבוז המר הזה כלפי אנשים שלא סבלו מספיק כדי לספק לך רקע ביוגרפי מיוחד?
    זה וודאי מרגיש מאד מיוחד להצהיר על עצמך כעל בינוני. ברור שמאחורי זה מסתתר כאב גדול. ועדיין, מה התועלת? האם זו הצוואה הרוחנית שלך לבנך? אומר לך מה אבי תמיד אמר לי – דעי את עצמך. הוא לא דיבר כלל. על כלום. רק זה.
    באהבה – תור

  • kerendahan  On 21 ביולי 2012 at 13:47

    זו שוב אני, תור: אני כותבת מהמחשב של איתמר, לא מבינה למה זה עולה כתגובה של קרן דהן. סליחה קרן 🙂

    • קרן דהן  On 21 ביולי 2012 at 20:36

      מצחיק 🙂

  • טליה  On 21 ביולי 2012 at 13:52

    הגעתי מהבלוג של סתיו.וטוב שכך. קראתי בשקיקה ובכאב,כל משפט צורב ומכה בתוף לבי הדואב. כתבת נפלא,ללא רחם.בהחלט מעורר מחשבות נוגות.אני מהפסימיים…אך בצד של הנותנים וחומלים.עד הסוף המר.עם חיוך,כי אי אפשר לי אחרת.
    טליה

  • איתמר בשן  On 21 ביולי 2012 at 13:53

    דברים משונים מתרחשים כשתור משתמשת במחשב שלי…
    שוב סליחה קרן 🙂

  • איתמר בשן  On 21 ביולי 2012 at 13:57

    אבל ברור שזו אירוניה! האם זה הופך את הדברים לראויים, מזינים, פחות מרעילים, מועילים?
    תור

    • tsoof  On 21 ביולי 2012 at 14:01

      בעיני יש לא פעם טעם בשעשוע. בטח כשבעניינים קשים עסקינן.

  • איתמר בשן  On 21 ביולי 2012 at 14:05

    זה נכון. אבל לפעמים מטשטש הגבול בין טעם לטעם רע.
    תור

  • תמר  On 21 ביולי 2012 at 14:07

    וצריך להימלט בזמן, כי המקום לא יישאר על תילו, עוד זמן רב, עם כל האנרגייה הרעה שלא דאגנו לנקותה!

  • איתמר בשן  On 21 ביולי 2012 at 14:18

    בזה אתה צודק. רק שיתפתי אותך בטעמי.
    תור

  • Saar Herman  On 21 ביולי 2012 at 16:21

    Wonderful, Thank you, inspirational and straight down to the point !!

  • kirschilan  On 21 ביולי 2012 at 16:31

    וואו, חזק. כתבת יפה את מה שרובנו לא מעיזים להודות בפני עצמנו

  • מרדכי ראובני  On 22 ביולי 2012 at 12:35

    צפריר חבוב,
    איך אתה מתייחס לעצמך. בינוני? אולי הגזמת… לא אתווכח איתך על ערכים, כי השקפותיי רחוקות משלך, עד כדי כך שאין לי שפה משותפת איתך ועם הדומים לך.
    על-כן אתייחס רק להערותיך בנוגע לסבתא שלך, אחותי. מאיפה לקחת את החוצפה לזלזל בסבלה? היא ואימא שלי הובלו מבודפשט לכיוון אוסטרייה ברגל, בסוף אוקטובר גשום וקר, לנו תחת כיפת השמים, בבוקר קמו בין עשרות מתים. כך הלכו 125 קילומטרים, עד שהחליטו לברוח. שלוש פעמים ברחו ונתפסו ואז הרוסים סגרו את הדרך. בלית ברירה הוחזרו – כמובן ברגל – לגטו של בודפשט. ממשפחת סבתא-רבתא שלך נשארו היא ואחות אחת שלה. היתר הוסעו בקרונות בקר ל-"ספא" בשם אושוויץ ושם – תתפלא – במקום למות ממחלות או מקליעי רובה – הורעלו בגז…
    יתר ההבלים לא שווים התייחסות. זלזול ולגלוג בהוריך וסבך מעיד עליך. האמן לי, איש לא יתרגש, אם תעזוב את הארץ, שמצבה הגרוע נובע ישירות מפעילותם של אנטישמים יהודים כמוך.

    • tsoof  On 22 ביולי 2012 at 15:35

      תודה לאל, אחותך היתה 1. מבינה את האירוניה. 2. חושבת אחרת ממך.

      כל טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: