הטייקון הזה הוא אני

בימים אלה נראה לי כאילו מלאה הארץ בשיח על מעללי נתניהו, על העוול שהוא גורם לבוחרים שלו, על גניבת נכסי הביטוח הלאומי והעברתם לחברים, מקורבים, יזמים, מתנחלים, לוחכי פנכה ולוקקי ישבן. מה כבר יש להוסיף על העניין? אני שואל את עצמי לתומי. וממילא הכל כותבים על זה בסוג של ייאוש מחריד, שמניח שמיליון הנפגעים הראשונים מהתנהלותו של שלטון נתניהו, יהיו תמיד גם המיליון הראשונים שיצביעו עבורו בבחירות הבאות.

עולם כמנהג נוהג.

ועכשיו קראתי את גידי וייץ, שהזכיר מעט את מעללי משפחת נתניהו, שצורכת במאות ואלפי שקלים, ובמאות אלפי שקלים, אבל לא ממהרת לשלם את החשבון. פעמים מסעדן נאלץ לארח אותה, פעמים קבלן, פעמים מיליונר או טייקון מלאס וגאס. ככה מרחפים להם הזוג נתניהו, דבורים חינניות ודקות גזרה שהן, ומוצצות צוף מפרח זה ומאחיו ודודו ורעהו – וכל הפרחים כולם מנידים להם בראש ומודים להם שמצצו מהם. או אותם. או את לשדם.

מצאתי את העניין מעניין במיוחד. בעצם, הנטייה של נתניהו להעביר את החשבון למישהו שנמצא אי שם מאחור, ברקע, מוכרת מזה עשורים. והפער היחיד הפעם, הוא שהטייקון שמאחורי הקלעים הוא מישהו חדש לגמרי.

הטייקון שמשלם על בזיזת כספי הביטוח הלאומי ו"דחיית היציאה לפנסיה", המולטי-מיליונר שמאפשר הנחות של עשרות ומאות מיליארדי שקלים במיסים  מחברות ענק (מסים צבורים, קבורים, דחויים, רצויים, חלוטים, חנוטים – מה זה משנה איך קוראים לזה? המסים שטבע וצ'ק פוינט ואמדוקס ומיקרוסופט ואינטל לא משלמות ואנחנו דווקא כן), בעל ההון שמממן אוניברסיאות ערלים על אדמות שנבזזו, הנבל העשיר שמחמש חיילים ושוטרים נגד ציבור אזרחי משני עברי הגדר הירוק, הממזר בן ממזר הזה, שבמו ארנקו גורם לכל זה לקרות, שאיפשר להעביר את נכסי המדינה לכל מקורב זב חוטם ובעל השפעה מהתחת,

הוא אני.

(ואם אתם קוראים את זה, אז לא רק אני. גם אתם. כל אחד ואחד מכם. אז קדימה חברים, להכניס יד עמוק עמוק לארנק ולהוציא מה שיש. הכל הכל. אל תכחדו ולו פרוטה: ממלכת הביביזם זקוקה לכל זוז, כאן ועכשיו. היכון, הכן: זוז.)

ואחרון חביב וקצרצר:

היה אי מי מלשכת נתניהו או משליחיו שהעיר השבוע ברגע באמת נדיר של גילוי לב שאולי אולי העניין הקטנטן של להחזיר את גלעד שליט היה קשור ולו מעט למחאה החברתית של 2011. נדמה לי שהערתי על זה משהו כמה שבועות קודם לעסקה.

והנה לכם מקום לדאגה: אם למחאה הרגועה של 2011 נדרש אקט של אומץ גדול שישקיט מעט את ההמון, איזה אקט יידרש כדי להשקיט את המחאה הזועמת של 2012? והאם הוא נוגע לפרסומים היום על "מספר הצנטרפוגות הגדל" של האירנים? מדאיג הא? אבל אפשר לראות את גם את חצי הכוס המלאה: אם נתקוף סוף סוף באירן, אולי ארי שביט יפסיק להביך את עצמו.

ואני אומר: הלוואי. הלוואי שזה היה צנטרפוגות. הרבה יותר סביר שזה קשור למשבר גיל 70 של אהוד ברק (או לאחד מהמשברים האחרים שפוקדים אותו בכל יום נתון) והכי סביר שהתקיפה שלנו באירן תהיה קשורה קשר ישיר למצבי הרוח של שרה נתניהו, או לגלי החום שלה.

ואנחנו? מה אנחנו? אנחנו רק אלה שכרגיל, ישלמו את החשבון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון בר  On 26 ביולי 2012 at 11:20

    עד למייל, הזה האחרון, שלך. נותרתי עם "הארץ". עכשיו כאשר הצטרפת, אפשר אולי לנתחיל ולקשור בין הפרטי שלך, לפרטי שלי. ממנו אל ציבור של ה221 שלך. השאלה היא איך מרחיבים את המועדון,האקסלוסיבי. המאתגר, הזה, שגורם כל כך הרבה הנאה…איך מרחיבים אותו למחאה, שתתחיל,סוף סוף,אולי לאיים על הביביזם. שהרי עם נתקוף בסתיו,לא חשוב את מי, איראנים סורים, ארופה…אם נתקוף בסתיו, יתכן שכבר לא יהיה לנו חורף?

  • איתמר בשן  On 28 ביולי 2012 at 18:37

    צפריר,
    לא יכולת לבטא באופן מדויק יותר את תחושותי! את הגועל העולה בי לנוכח המשפחה המלכותית שלנו ופמלייתה. אכן, זה מעבר להשגתי להבין את האטימות, הנהנתנות, האוולת, העוולה והאסון שהיא ממיטה זה שנים עלינו, הטייקונים…
    תודה על מה שכתבת.
    תור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: