נפל בעריכה (2)

(לכו תדעו. אולי הקטע הזה עוד ייכנס לאיזה ספר)

כמה מילים על אנשים: אנשים אינם "קוראים". הם בטח לא חושבים על עצמם ככאלה. וגם אם הם במקרה קוראים עכשיו, הם לא באמת מעוניינים לקרוא עליך. הם מעוניינים לקרוא על עצמם. הם בכלל היו מעדיפים לכתוב את זה בעצמם, אבל הזמן, הילדים, העומס בעבודה, המצב. אז הם מתרצים וקוראים, אבל בתנאי שתדבר עליהם.

ולא סתם עליהם הם רוצים לשמוע. הם רוצים לשמוע סיפור עליהם. הם לא רוצים לשמוע את המאסות הרגעיות שלך, התובנות שנולדו מעוד מנה של ניקוטין, מעוד רגע של לבד, מעוד מריבה אחת, מעוד אושר אחד. לא. תן להם בבקשה סיפור. עם גיבור. תכול עיניים וגבוה ומסוקס. גיבור שהוא הם. והצב מולם אחת תכולת עין וארוכת רגל וזקופת פטמות וחתלתולית ובתולית. את זו שחונכו שהם רוצים, או שהן רוצות להיות.

שים אותם בבקשה זה מול זה, הוצא אותם לאודיסיאה קצרה לבד או ביחד, הכנס כמה סצנות מורטות עצבים ועוצרות נשימה, אולי איזה כדור במותן או זיעה במורד הגב, וקנח בהזדווגות אירוטית של זרועות וצווארים, ואל תשכח את כף היד המסוקסת והפטמות המלבבות האלה, בבקשה.

ואתה, כמוהם, משלב רגליים בהמתנה שהאורות יכבו ושיקרה הקסם הזה, מותח או מבדח, בלונדיני או שטני. כמוהם אתה אינך מעוניין בקוראים או בצופים. בך אתה מעוניין. להישמע אתה רוצה. להיזכר. לנצוץ. לזהור. לזכות בפרסים ובשיחות הסלון. לא להיות עוד אחד במבצע. לא עוד ספר על מדף. להיות ספר חובה בכל ספריה אתה רוצה להיות! ולא פחות מזה.

אבל אולי כן פחות מזה. אולי די בכך שתשלים את הפרק הזה. את הפרק הבא. אולי די בללכת את המסע. להיזכר, להישכח, מה כל זה משנה? לא עבורם נגמאת הדרך הזו כי אם עבורך. ואם תשלים את הדרך הזו היום או מחר או בעוד שנה, לא יחכה שם נווה מדבר. לא תרועות ולא תשואה. לא ניצחון ולא תהילת עולם. דבר אינו מחכה שם למעט ריאות ריקות ודרך שנהלכה רק כדי להיהלך. משק כנפיים של אנוש בפינה מרוחקת של המזרח התיכון, שאפילו יתוש לא יבחין בה. רק אתה. כל הישגיך, כל נצחונותיך, אינם אלא עץ נופל ביער מלא עצים נופלים. וגם אם שמע אי מי שנפל העץ, מה לו ולכל זה. שייפול, העץ. למי אכפת?

ואולי ברגע אחד כל זה ישתנה פתאום. סופסוף תעבור בשער, תפצח את הנוסחא הסודית, שבסופה ינבעו ממך המילים ויפרצו כמו לבה מהר געש פעיל. עוד ועוד מילים, שעודן נובעות ונכתבות, כבר הן נחקקות עלי לוחות הברית של האדם החושב, והיו לטוטפות בין עיניו. ככה, ברגע. אמאדו כתב יצירת מופת בשישה עשר יום, וכל פעם שהתכופף רגע אל המחברת בדה מליבו עוד תרזה ועוד גבריאלה ועוד דונה פלור. וכמעט מאה שנה כבר עברו, והן מפתות כמאז. אולי גם אתה תנעץ את העט במרבץ זהב, וכל ימיך רק תדלה עוד ועוד מהנוצץ הזה, שהכל רוצים ממנו.

הדלת חורקת אותו משרעפיו, הקיץ מרים ראש והוא כבר בחלונות הגדולים של המרפסת התל אביבית. מרפסת ככל המרפסות התל אביביות, שנכלאה ונאטמה והיתה לעוד מטראז' בלוח המודעות. אולפה ובויתה והוכנסו בה כסא ומחשב ושולחן ושידה, אך אף כל אלה אינה יודעת שכבר אינה כשהיתה. חלונותיה גדולים מדי והאור והחום שבאים בהם – גם אם יחסמו וייבלמו באותות ובתריסים – עדיין אל מרפסת הם הומים, והם מכים מבעד למכשול בעוז יוּני.

הוא סב והיא ניצבת לפניו. ככה, בעיצומו של יום, בליבה של תפוקת הפועל, קמה מעמלה ונסעה כל הדרך מקיסריה עד לכאן. ואין ולו רהיט לחצוץ בינה לבינו. רק פסע. עומדת ומשלבת ידיים ובוחנת  את בטלתו, או שמא נושמת מעט מכשפי האומן שהוא מנסה להלום במקלדת. אין יודע. יש להמתין לה שתפצה ותפתח, תתנצל או תייסר, תצעק או תמשיך לשתוק. והוא מביט וממתין, והיא שותקת.

שלוש עשרה שנים חלפו מאז נרצעו זה לזה, הלומי אופטימיות אינפנטילית. איש ואישה בבית אחד, במיטה אחת, יום ולילה. עודה מצודדת כשהיתה. שדיה לועגים לגיל ופניה חלקות כפני נערה, ורגליה עודן חטובות וארוכות, ומתחת לבגדי אשת העסקים מסתתרות עדיין מותניים צרות ובטן שטוחה. גם עיני האיילה העצובה שלה עודן כשהיו, ודומה שהשנים שחורשות בו ומעגלות בו פסחו עליה לגמרי, וכל שחרטו בה הן עוד ועוד שכבות של האשמה בעיניים. האיילה העצובה עודה עצובה, אך גם כועסת, בזה, עולבת, לועגת. ושתיקתה מתמתחת ומתארכת ומייבשת את גרונו ושמה לחלולחית בעיניו ועקצוצים בידיו עד שאין הוא יכול לה עוד.

הוא מנקה את גרונו לבסוף, כרגיל, ראשון לקרוס תחת העומס. "את לא בעבודה." הוא מקלל בינו לבינו. כל כך הרבה מילים סבות בקיטון הזה, וכשבא רגע נדיר ויש להשתמש בהן, כל שהן עושות הוא להתפייד. פוף. "את לא בעבודה," הוא סונט בעצמו בעודה עומדת שם כראיה מפלילה שאין להפריך. גאון. אתה צריך לכתוב דיאלוגים.

"אנחנו צריכים לדבר," היא אומרת לבסוף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ido2267  On 4 בספטמבר 2012 at 11:17

    קטע קסום ופיוטי שנהרס כולו עם ה"להתפייד" המעצבן הזה. יש מילה בעברית שנקראת "להתפוגג" למה ללכת לרעות בשדות זרים? מילא "טלפון"," אוניברסיטה" ודומיהם. רוצה לכתוב באנגלית? אדרבא כתוב באנגלית ונראה אותך מרשים את אלו שזו שפתם. אני דובר עברית, אני לא "נמצא שם בשבילה", ולא " מצדיק את כרטיס האוכל שלי" ואם אין לי מילה מתאימה אני לא "ממציא לי אחת" (כן גם זו צורת ביטוי לועזית) . ובמקרה שלי אני גם מדבר כפי שאני כותב וכותב כפי שאני מדבר כך שאני לא מרגיש מאולץ (באמת מה המילה העברית ל"אותנטי"?)

    • tsoof  On 4 בספטמבר 2012 at 13:07

      אל תכעס עידו, אבל מצחיק אותי שמבקרים את בחירת המילים שלי. אני לא אוהב להגיד את זה בקול רם, אבל זו אומנות, מה שאני עושה. ומכיוון שזו אומנות, אין נכון ולא נכון, רק הבחירה של האומן.

      ואתה תחליט אם זה טוב לך או לא טוב לך, בא לך טוב או לא בא לך טוב, מגניב לך את הגבות או מזניב לך את הריסים, בא לך על זה או לא בא לך על זה. אבל אתה תחליט רק ברמה של מה זה עושה לך. אני, כשאני יוצר, אמשיך ליצור. ובאופן כללי – ושוב, אל תיעלב חלילה. אני בכוונה אומר משהו קיצוני – על הזין שלי מה אתה חושב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: