סליחות. או: פוסט יום כיפור לבני עשרים ומשהו

ערב יום הכיפורים, ובמקום להתכנס אל תוך עצמי ולחשוב איפה חטאתי ואיך אני יכול להיות בן אדם יותר טוב, אני טוחן משחקים על הסמארטפון שלי. חוץ מזה, נתקלתי בדרך פלא בפוסט הזה, שהוביל אותי לכתבה הזו ולמאמר הזה. וככה, ערב יום הכיפורים, הבנתי שגם אני צריך לבקש סליחה. אני צריך לבקש סליחה מצעירי ארצנו.

אבל לפני שאני מתחיל פה להתנצל, אני רוצה לנצל את הבמה ולבכות את נעורי שהיו ואינם. איך ככה, באחר צהריים של ספטמבר בואכה גיל 41, אתה מבין לפתע ש"הצעירים האלה" זה כבר לא "אנחנו", אלא "הם". אז הנה, אני מבכה, מסנן "פושטקים, תתביישו," ועובר לסליחות. ובאותה נשימה, אני גם אומר תודה לאל שאני לא כזה צעיר. תודה לאל שקנינו דירה בסוף שנות התשעים, כי אחרת, באמת, הכל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

בכמה מילים, הלינקים בתחילת הפוסט שלי יובילו אתכם לקרוא על צרותיהם הכלכליות של בני העשרים ומשהו בעידן הזה, ואפילו ידונו בכך שמדובר בתופעה עולמית. הפוסט, הכתבה, המאמר – כולם מתייחסים לפער בין ההבטחה לחיים טובים שניתנה לילדי הדור הזה, לבין המציאות של חוסר תקוה והיעדר סיכוי שמזדמנת להם כשהם יוצאים מבית הוריהם אל העולם שבחוץ.

אז אני רוצה לבקש סליחה מהצעירים של היום ושל מחר – כולל ילדי – על זה שאין לכם יכולת של ממש להשפיע על העתיד שלכם. עם המשכורת שלכם והיעדר הבטחון התעסוקתי שלכם, אתם סטטיסטים נידפים בהגרלת הלוטו הגדולה של החיים, והסיכוי שלכם לזכות הוא אחד לכמה אלפים טובים.

הסיכוי היחיד שלכם למשהו דמוי רווחה, הוא להצטרף דרך נפוטיזם לאחד הוועדים הגדולים, או להישאר בצבא ובכוחות הביטחון. כלומר, אם אבא עובד במקורות או בחברת החשמל (או ברכבת או ברשות הנמלים), או אם אתם קצינים שלא מתכוונים לעזוב את הצבא לעולם (ותצליחו לשמור על מקום העבודה שלכם ב-15 השנים הקרובות) – תזכו בהגרלת הבינגו, שבקיצה יש דירת חמישה חדרים בבת ים או פתח תקוה, וכרטיסים בהנחה ללונה גל ולקלאב הוטל (כולל הופעה של איל גולן). ואל תֵראו מדוכדכים כל כך: המצב שלכם טוב בהרבה מזה של תשעה מכל עשרה אחרים.

אני מבקש גם להתנצל על ההשוואה הנלוזה של מצבכם עם מצבם של צעירים בגילכם בחו"ל. ההשוואה הזאת נלעגת, וזורה חול בעיניכם. נכון שלכל מקום יש בעיות, אבל הבעיות שלכם בהכרח מורכבות יותר, מהטעם הפשוט שאתם מחויבים בשירות צבאי (או לאומי) של שנתיים-שלוש, ולפיכך מתחילים לצבור השכלה והון מאוחר יותר.

מצבכם גם גרוע מזה של חבריכם באירופה, למשל, כי אין לכם שום רשת סעד ורווחה, ואין לכם מערכת סוציאלית שיכולה לתת לכם דבר מה. אם תפלו בין הגלגלים – תחלו, תיפצעו, תפוטרו ולא תמצאו עבודה לאורך זמן – יש סיכוי סביר שהמערכת המכונה "ארצנו האהובה" תניח לכם לגסוס ולמות בצד הדרך.

אני רוצה להתנצל ולהבהיר שהאשליות שמוכרים לכם בטלוויזיה הן ריקות וחסרות בסיס. אין אנשים כמו האנשים בפרסומות, ואין חיים כמו החיים בסיטקומים. אפילו הסלבז שלכם מוכנים לצאת לקרבות בוץ פומביים כדי לזכות בכמה מאות אלפי שקלים. זה אומר שאפילו שם למעלה – במקום שבו רבים כל כך שואפים אליו – לרבים מהכוכבים שלכם אין בית, אין פרנסה קבועה, אין פנסיה.

אנחנו מחנכים אתכם על ברכי ההבטחה להיות כוכבים: כוכבי קולנוע, יזמים, שחקני כדורגל. מספרים לכם סיפור קפיטליסטי ריק מתוכן על אנשים שמרוויחים מיליונים, כל מני "מסודרים" שחיים באגדה עם נשים יפות ומכוניות מהירות. הסיכוי שלכם להשיג את כל זה הוא קרוב להחריד לאפס. בתור אנשים רגילים, הרבה יותר סביר – ואני מתכוון, פי אלף יותר סביר – שתהפכו לקבצנים, זונות ונרקומנים. וזה לא רק סטטיסטיקה. זו ההסללה האמיתית של המציאות לפי ג'ק וולש, שבה מפטרים את החמישה האחוזים החלשים. אחד מעשרים מכם הוא החמישה אחוזים האלה, והוא יהפוך לאחד מעלובי החיים.

אני מתנצל על שאני חייב לומר לכם את זה, אבל אין לכם סיכוי לקנות דירה בישראל מכספכם הפרטי. עם המשכורות שלכם, אתם צריכים עשר שנים כדי לחסוך 100 אלף שקל. כלומר, אולי, בגיל 35, תוכלו לקנות דירה בקצרין בחצי מיליון שקל, ולשעבד את עצמכם לעשרים שנה נוספות. ואם אין לכם עבודה באזור הגולן? בעיה שלכם. צר לנו.

אגב, בחצי מיליון שקל אפשר לקנות דירה בברלין. ובמיליון שקל אפשר לקנות דירה בצפון מנהטן. רק אומר.

אני רוצה לבקש סליחה שאסור לכם לעשות ילדים. זה הפסד נוראי. ילדים הם אושר גדול. אבל אתם לא יכולים לפרנס ילדים ולעולם לא תוכלו. לא עם 6,000 או 8,000 או 10,000 שקל ברוטו בחודש. לעשות ילדים עם שכר כזה זה חוסר אחריות. זה אומר שאתם מצווים להם חיים של עוני. להם ולעצמכם.

יום כיפור תמיד מזכיר לי שאחד הפחדים הקמאיים שלנו הוא שיתרחש עוד אסון יום כיפורים שכזה, ושוב יקומו עלינו כל אויבינו לכלותינו. האמת היא שאויביכם קמו עליכם לכלות אתכם מזמן, והם פה ועובדים בזה. אין לכם סיכוי. הם יבקשו מכם למלא עוד ועוד כרטיסים בהגרלת הלוטו הניאו-ליברלית הגדולה, עד שייגמר לכם הכסף להשתתף. ואז, בגיל ארבעים או חמישים או שישים או שבעים, תגלו שאתם לבד, בלי בית, בלי רכוש, בלי מנוחה, בלי עבר ובלי עתיד. הייתם פיונים קטנים במערכה הגדולה, מילאתם את תפקידכם הזניח – ועכשיו אתם בפח.

אם אני אתם, אני נמלט כאן ועכשיו. כל עוד אפשר. כל עוד אין ילדים (או יותר מדי ילדים), כל עוד אפשר ללמוד שפה, כל עוד אפשר לקבל אשרת סטודנט, כל עוד אתם יכולים לכוון את עצמכם למקצוע שנדרש באירופה או אוסטרליה או קנדה (ויש הרבה כאלה. זה לא רע כמו שזה נשמע) ולמקום שבו יש לכם סיכוי להשתתף בחיים האלה, ולא רק לצפות בהם מהצד.

ואני מבקש סליחה, בשם זקני הארץ האהובה הזו. סליחה שהכל התחרבש ככה דווקא במשמרת שלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 24 בספטמבר 2012 at 20:26

    יופי, עכשיו אני אבכה כל הלילה

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 24 בספטמבר 2012 at 22:15

      אני מרגיש את את הכאב שלך, אחי.. סתאאאאאם

  • Elinor Chriqui  On 24 בספטמבר 2012 at 21:53

    חונק בגרון. סעמק.

  • גיא גונן  On 24 בספטמבר 2012 at 21:55

    כתבה רצינית, כתובה בצורה יפה ורהוטה.
    אבל אני לא מסכים עם משפט הסיכום שלך, להימלט? לברוח? אתה אמנם אומר סליחה, אבל זה פשוט הבעת זלזול לדור 'שלי'.

    העובדה היא שהדור 'שלי' מנסה. מנסה להיות משהו שההורים בזמנו לא יכלו להיות. כמות האקדמאים בארץ היא מקום שני בעולם (46% מהאוכלוסיה מגילאים 20 ומעלה בעלת תואר ראשון לפחות, מקום ראשון – קנדה עם 52%) ועם זאת, המצב עגום.
    הסיבה העיקרית היא שהדור שלי לא נלחם על שום דבר, מינקות אתה הולך בדרך שבה ההורים הכווינו אותך בלי כמעט לפזול לצדדים. לא סבלנו, לא התחשלנו, נותרנו רופסים, חלשים וחסרי בטחון. לא עברנו פוגרומים, אנחנו לא באמת יודעים מהי אנטישמיות, אנחנו לא באמת יודעים מהי החשיבות של 'מדינת היהודים', נתוני הגיוס שלנו עלובים. "המוח היהודי" נעלם ומסתרר מאחורי מעטפת של מוזיקה ים-תיכונית. במה אנחנו טובים? בלהיות משהו שההורים שלנו לא היו. עו"ד, רואי חשבון ופסיכולוגים.

    'אתם' רוצים טיפ? תפסיקו לפנק אותנו. תנו לנו להתמודד, להילחם. להיות אחד מעשרים.

    • שירלי  On 26 בספטמבר 2012 at 0:40

      מסכימה עם המגיב גיא גונן. גדלנו בעידן השפע, והפכנו למפונים מדי. דורות שהתמודדו עם מצוקות קיומיות, חושלו והמציאו עצמם מחדש. יש תקווה לדור הבא, אם נפסיק למרוח אותו באשליות של השפע הנשגב . אגב, פוסט יפה מאוד וחשוב

      • דפנה י.  On 26 בספטמבר 2012 at 3:36

        להגיד שהדור הזה מפונק זאת הכללה גסה. גם כי יש שאינם מפונקים וגם מפני שהפינוק עצמו הוא לא קבוע וחד מימדי. הוא משתנה מתחום חיים אחד למשנהו. לצפות לחיים מעל קו העוני, אחרי לימודי מקצוע, זה פינוק?

        מותר להתלונן שקשה. תהיי בטוחה שגם הדורות שחושלו וכו', התלוננו. אולי רק בחושך, בלילה. אולי רק מתחת לשפה. מותר להילחם ולהמשיך ללכת הלאה ובכל זאת להתלונן. מעולם לא הבנתי למה "אם היה קשה למישהו פעם והוא לא התלונן, אז אסור להתלונן בכלל והיום".

        פעם לאנשים לא היו מזגנים. זה אומר שאני צריכה לוותר על מזגן בגלל זה? פעם אנשים היו מתים ממגיפות. זה אומר שאני צריכה לוותר על חיסונים, ביוב והיגיינה רק כדי לא להיחשב מפונקת? קדמה זה לא פינוק. זאת התקדמות, זאת התפתחות.

        העמדה שאת מציגה היא מאוד שמרנית וקצת לא מחזיקה מים.

  • yoitamar  On 24 בספטמבר 2012 at 22:10

    צר לי אבל דווקא בגלל שאני בגיל 31, ומכיר את רוב האנשים שהתראיינו לכתבה באופן זה או אחר וגם בעקבות שיחות רבות שניהלתי ברחבי הארץ, אני רוצה לומר לך שהכתבה הזו לא מחזיקה מים. אין שום דבר שמונע מן המרואיינים להרוויח 20,000 ש"ח בחודש פרט לקבעונות מנטליים. אין תומך גדול ממני במדינת הרווחה אבל דחיל רבק – הזיזו לכם את הגבינה אז החלטתם לבכות בקול רם? אני עצמאי כבר למעלה מחמש שנים כי החלטתי שאין לי כוונה לחכות לאף גוף ממסדי שייתן לי עבודה מסריחה ב-35 שקלים לשעה והחיים שלי דבש. אלמלא הרגליי הנלוזים היה יכול להיות אפילו יותר טוב. אני אומר שהמדינה רק יכולה לחזק את רשת הביטחון של העצמאיים ואתה תראה איך פריון העבודה בארץ מכפיל את עצמו.

    • עדו  On 24 בספטמבר 2012 at 23:39

      בתור בן 45 נשוי ואבא ל2 אני רוצה לשאול אותך האם במקרה אתה אבא לילדים? יש לך הורים קשישים שתלויים בך? להורים שלך יש כסף?
      כי גם אם אתה אבא לחמישה ילדים, תומך בשני הורים בבית אבות ומרוויח הון עתק – פשוט יש לך מזל. אם אתה עצמאי אז הסטטיסטיקה לא משקרת – 9 מכל 10 עסקים חדשים נסגרים בתוך שנה במדינה. אם כמוני אתה המפרנס הראשי בבית ואין לך איזה אבא עשיר שיפרוש לך רשת ביטחון. נו, אז אתה תחשוב חמישים פעם לפני שתלך להיות עצמאי, מה להיות עצמאי? הציעו לי עבודה בשכר יותר גבוה וסירבתי כי העבודה לשנתיים בלבד. לא שבמקום הנוכחי שלי יש לי וועד או איזו הגנה אחרת.
      לגבי רשת הביטחון של העצמאים. נו, אז הנה פוסט מעניין בנושא:

      http://kalkala-amitit.blogspot.co.il/2012/09/blog-post_20.html

      • yoitamar  On 25 בספטמבר 2012 at 1:10

        בוא אספר לך סיפור שקרה לי בשבוע שעבר. עקב מקרה חירום נאלצתי לקחת מונית ספיישל מחיפה לת"א באמצע הלילה. הנהג, בגילך, אדם דתי, אמר – 500 ש"ח. לא הייתה לי ברירה – הסכמתי.תוך שתי דקות מהרגע שעליתי למונית, מתקשר בעל חברת המונית לנהג. אמו של בעל החברה שהיא סדרנית הלילה שמעה שהנהג קיבל נסיעה לת"א, והוא התקשר לומר "תפרגן לי."
        בעיני הנהג עלו דמעות. הדלק 200 ש"ח, זמן הנסיעה הלוך וזמן הנסיעה חזור ועוד הוא צריך לפרגן לבוס שלו בכסף. הוא אמר לי "כשאני לא מרוויח הוא בכל מקרה מצפה לדמי השכירות למונית, אז למה הוא לא מפרגן לי כשאני מפסיד?!" שאלתי אותו "כמה אתה מרוויח כנהג שכיר אחרי כל ההוצאות?" הוא אמר לי "3000 ש"ח" אמרתי לו – בהנחה שאתה עובד 20 ימים, 12 שעות למשמרת, אתה מרוויח 12 ש"ח לשעה (הוא מרוויח פחות אבל זרמתי איתו), מה אתה רוצה להיות? "נהג עצמאי" כמה נהג עצמאי מרוויח "נטו 5000", יחי ההבדל הקטן, תגיע לשכר מינימום. מה היית קודם "מהנל בחברת משלוחים" למה עזבת? "בגלל הלחץ, ואז שנה הייתי בבית ואכלתי את החסכונות, בסוף עשיתי רישיון" רישיון למונית עולה עשרות אלפי שקלים לפחות. עשיתי איתו קצת סיעור מוחין. הוא יכול לנצל קשרים מחברת המשלוחים לשליחויות, הוא יכול להיות שיפוצניק, הוא יכול להיות מגשר כי הוא טוב בדיבור עם אנשים. למה אתה לא עושה את זה "כי אני צריך פרנסה, יש לי ילדים, אני מפחד לא להרוויח" הלו, בן אדם אתה ממילא לא מרוויח… ולכן אתה מבין, אני לא קונה יותר את הבולשיט הזה. מי שלא מרוויח החליט לא להרוויח. העסקים שאתה קורא עליהם שמפסידים כסך, זה בגלל שלא לימדו אותנו את הבסיס של ניהול עסק, אבל יש הרבה עזרה מהמדינה ואפשר ללמוד את זה בתהליך, אפשר גם לבחור עבודה שבה אין לך הוצאות חוץ מזמנך, כי כל אמצעי הייצור כבר נמצאים אצלך בבית, ואז הסיכויים לפשוט רגל לא גבוהים.

      • yoitamar  On 25 בספטמבר 2012 at 1:15

        ועוד משהו. היינו שכירים, כולנו. עמדנו בפני קטסטרופה כלכלית, ואז נכנס לחיינו סוכן של קירבי. לא יכולנו להרשות אותו לעצמנו, אבל אבא שלי התלהב ובכל זאת חתם. הוא עשה מזה עסק, ואז גם אני עם תואר במדעי החרטא, הפכתי למתרגם, אימא שלי פרשה ממשרד החינוך ופתחה קייטרינג קטן, אחותי נעשתה פיזיוטרפיסטית עצמאית – הקיצר – רק לאחי אין עדיין עוסק מורשה כי הוא עוד לא השתחרר מהצבא.

    • ido2267  On 26 בספטמבר 2012 at 18:49

      קראת מה שכתבת? הבן אדם כבר עזב את חיי השכיר פעם אחת, כל מה שיצא לו מזה זה שנה של שהייה בבית ואכילת החסכונות.

      • yoitamar  On 26 בספטמבר 2012 at 20:34

        הוא עזב את חיי השכיר כדי להיות שכיר ואי אפשר למצוא עבודה בתור שכיר אחרי גיל ארבעים. אני בספק אם אפשר אחרי גיל 35, ול-Juv Mcburs אני מדבר מניסיון ואגב תיכננתי להציע לה עבודה. אתה מוכן להזדהות כדי שאגיש נגדך תביעת דיבה?

      • tsoof  On 26 בספטמבר 2012 at 20:47

        אוקיי, חלאס. לכו תתווכחו במקום אחר. תודה.

    • עדו  On 1 באוקטובר 2012 at 18:16

      שמי עדו סוקולובסקי. אתה מוזמן להגיש נגדי תביעת דיבה, רק לא ברור לי על איזה בסיס?

      • יואב איתמר  On 5 באוקטובר 2012 at 23:23

        תקרא שוב את תגובתי ותראה שלא דיברתי אליך

  • טל  On 25 בספטמבר 2012 at 0:18

    אתה מרחם על הצעירים אבל הדפוקים האמיתיים הם דווקא בני דורך ודורי.
    אנחנו ראינו את הורינו פורשים לגמלאות וחשבנו שיום יבוא וגם אנו נוכל לפרוש ולחיות בכבוד. עכשיו אנחנו מתחילים להבין שמה שישאר אחרי שקרטל הביטוח יקח את חלקו לא יספיק לנו לכלום.
    חוץ מזה, הורינו באמת מאמינים שעם קצת עבודה קשה וחסכון אפשר לקנות בית. והעובדה היא שלמי שאינו גאון פיננסי/יורש מליונים/זוכה לוטו אין שום סיכוי להגיע לבית.
    אם אתה כמוני וחזרת לארץ אחרי שחסכת כסף שיכל בעזרת משכנתא לא כבדה במיוחד להספיק לדירה צנועה במנהטן וגילית שזה מקסימום יספיק (בעזרת משכנתת ענק) לדירה בפ"ת, אז המצב עוד יותר מחורבן.
    לדור הצעיר המצב די ברור. לדור שלנו הייתה עוד תקווה. וכמו שאמר אדם חכם ממני "עם היאוש אני יכול להסתדר, התקווה זה מה שהורג אותי" . יש לי הרגשה שבקרוב אני אוכל להסתדר גם (ולא אני לא מתכוון שמשיגים לי עבודה במקורות)

    • שירלי  On 26 בספטמבר 2012 at 0:46

      ההורים שלנו פרשו לגמלאות אחרי שעבדו כמו חמורים כל החיים, חסכו, ולא בזבזו כספים על הנאות החיים, כפי שעושים בני הדור שלנו

  • Noa Magger  On 25 בספטמבר 2012 at 0:24

    yoitamar, איך עושים 20 אלף שקל בחודש? בגיל 26, ועם תואר שלא מסייע בכלום? בבקשה, האר את עיניי. מבטיחה לרוץ לעשות הסבת מקצוע.

    • yoitamar  On 25 בספטמבר 2012 at 1:11

      קראתי את קורות החיים שלך. מרשימים ביותר. את לא גרה רחוק ממני, אני מוכן לעשות איתך מפגש ייעוץ, ואוכיח לך את טענתי.

      • Juv McBurst  On 25 בספטמבר 2012 at 18:40

        להוכיח טענה במפגש יעוץ זה כמו להגיד שאתה יודע את התוצאות של הדוקטורט שלך שבוע אחרי שהתחלת את המחקר. אני חושד שאתה שרלטן. מילא היית אומר "ואחרי שנה תראי שטענתי נכונה", אבל היהירות הזולגת ממך… מחשידה.

        אני כן מוכן לתת לך 20 אלף שקל כדי שתוכל לשחרר את הכספים המגיעים לך נסיך מיגרי מודח או מה שלא יהיה.

      • tsoof  On 25 בספטמבר 2012 at 18:41

        אני מוצא את התגובה הזו משעשעת להפליא, ומבקש עם זאת להפסיק את ההתנגחות לפני שהיא מידרדרת. גמר חתימה טובה.

  • postgingy  On 25 בספטמבר 2012 at 0:37

    לי עדיין קשה להבין משהו – אם לכולם ברור שמות מדינת הרווחה, ההשתלטות על נכסים לאומיים ע"י קבוצה קטנה וגדילת הפערים החברתיים הם קטסטרופה, איך המנהיגים, אלה שאמורים להיות בעלי החזון, ממשיכים באותו כיוון (ראו ענייני תמלוגי הגז למשל ומפעלי ים המלח)? עד לאן הם מנסים להגיע?

  • דפנה י.  On 25 בספטמבר 2012 at 1:20

    Oh, fuck.

    באמת שאין לי מה להוסיף מעבר לזה.

    וכמי שנסעה לחו"ל, נמצאת "שם" כבר שנה וצפויה להישאר עוד כמה שנים– מכאן ברור הרבה יותר שהדרך חזרה, אם מחליטים לחזור, היא קשה עד בלתי אפשרית.

    ובתוך כל זה צריך להתנצל, בפני הדור הקודם והדור הבא, על כך שאנחנו "חלשים" ו"מפונקים" כי אנחנו מאמינים שמגיע לנו להצליח להרוויח מספיק כסף כדי לקנות אוכל בכל חודש. וצריך להתנצל, כי עזבנו את הארץ וזה בכלל חטא, ברור שאם בחרנו לחיות במקום אחר אנחנו לא ציוניים, אנטישמיים. השואה הבאה? אשמתנו.

    אני מכירה כאן מהגרים ממדינות אחרות, שעזבו את מולדתם בשל לימודים או עבודה. אף אחד אחר לא מכונה "נפולת של נמושות". ממתי לרצות עתיד טוב לעצמך, עתיד בו אתה מצליח להשתכר בכבוד ויכול לחלום על הקמת משפחה, ממתי זה פסול? ולמה זאת נחשבת בגידה?

    לעזאזל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 בספטמבר 2012 at 5:31

    שיעבוד לחומר = אם כל הצרות

    • דפנה י.  On 25 בספטמבר 2012 at 5:41

      הממ.

      אוכל זה חומר, לא? אני לגמרי בעד להשתחרר מהמוסכמה המטופשת הזאת, שאומרת שצריך לאכול בשביל לחיות וצריך כסף בשביל לקנות אוכל.

      לגמרי.

  • nachum  On 25 בספטמבר 2012 at 9:01

    in 1927 people were starving in tel aviv and haifa. it seemed that all the idea of the zionist movment is wrong. then things in the world changed and slowly the prosperity come to tel aviv and haifa. alterman wrote it nice in his words–posperity. can someone find link for this song?
    now again it is hard times but the sky will be clear and the sun will rise

  • אייל  On 25 בספטמבר 2012 at 19:03

    גם אם היית מתחנן שישארו, המצב הכלכלי היה דוחף אותם החוצה. אני לא מכיר אדם אחד בשכבת גילי, שהיתה לו הזדמנות לעזוב והוא בחר להישאר.

  • יונה בלבן  On 25 בספטמבר 2012 at 20:12

    הכתיבה קולחת, הדברים (ברובם) נכונים אבל המסקנה שבחרת תמוהה. אפילו מאוד.

    איזה רשת ביטחון יש לזוג צעיר שחי במנהטן ואיזה עתיד כלכלי יש למשכילים בסלוניקי? למי בספרד יש קריירה שתביא אותו לחיי רווחה ? העולם משתנה. גם במדינות הרווחה שנותרו באירופה לא מקבלים את מה שקיבלו לפני עשרים שנה. כדי להשתייך לעשירון הנכון של מעמד הביניים צריך כישורים אחרים מלפני 20 שנה.

    גם בזווית הלאום לא נגעת. לאור מה שקורה ברחבי אירופה עדיף במצוקה כלכלית להתגורר בדמוקרטיה היהודית היחידה בעולם. להיות יהודי בשוודיה או בצרפת בימים אלה זה לא תענוג גדול.

    לרוב עדיף להתאמץ מאשר לקטר לברוח, ובתור הורה אני בהחלט מחנך לעקרון הזה. זוג צעיר יכול לגור אצל ההורים 3 וגם 5 שנים ולחסוך כסף לדירה. ההבדל העיקרי הוא בחינוך שקיבל הדור הצעיר. יש ציפיה לקבל מהמוכן ורתיעה ממאמץ או פשרות.

  • lorestene  On 26 בספטמבר 2012 at 12:42

    מדינת עולם שלישי, שאחד הקרטריונים להיותה כזו היא שלצאצא תמיד יהיה פחות משהיה להוריו – כזו היא מדינת ישראל לא מהיום. לשמחתו של כותב הפוסט הוא היוצא מהכלל, כיוון שכבת דורו אני יכולה להעיד שמרבית בני גילי האקדמאים ובעלי המקצועות החופשיים, אינם בעלי דירה אלא אם ירשו אותה, אינם בעלי חסכונות אלא אם העלימו מס בשיטתיות, בעוד שהוריהם המהגרים שנאלצו לעבוד במקום לסיים תיכון סיימו מזמן עם המשכנתה וחיים בסדר מהפנסיה. ילדינו – הם לפחות יפנימו ,כנראה, את חוקי המשחק החדשים; אמנם יבוזו לנו על כשלוננו היחסי בהסתגלות לנאו ליברליזם, אבל גם אם זה לא יותר זול מלקנות להם בית, זה לפחות בהישג ידינו.

  • ענבל  On 26 בספטמבר 2012 at 15:56

    לא הרסת את זה במשמרת שלך.
    זה ההורים שלנו הרסו את זה.
    הם קיבלו מסבא וסבתא שלנו מדינת רווחה מפוארת, עם הסתדרות גדולה וחזקה, תנועה קיבוצית מהפכנית, מערכת בריאות ששייכת לכולם, חברות ציבוריות, דיור ציבורי, ופשוט פירקו דבר אחרי דבר.
    אין טעם בסליחות וברגשות אשם.
    לא אנחנו קילקלנו, אבל באחריות הדור שלנו לתקן.

  • יחיאל  On 27 בספטמבר 2012 at 7:54

    מחזור חיים של צעיר ישראלי מצוי:
    גומרים צבא בגיל 20-21.
    עובדים בכל מה שיש במשך שנה או שנתיים.
    נוסעים לדרום אמריקה לשנה.
    חוזרים בלי גרוש ומבזבזים עוד שנה על הפסיכומטרי.
    לומדים מדעי המדינה או ספרות במשך 3 שנים.
    בגיל 30 מוצאים את עצמם עם תואר שלא שווה כלום ובלי גרוש.
    בגיל זה היו לי כבר 3 ילדים, דירה (חציה שייך לבנק) ואובר דראפט.
    גם עברתי עבודה וכל הפיצויים הלכו במשבר מניות הבנקים.
    לחול נסעתי לראשונה בגיל 40.
    על מה בדיוק אתם בוכים?

    • tsoof  On 27 בספטמבר 2012 at 14:09

      הסיבה המרכזית לבכי שלי, היא אתה ודומיך, שיורקים לאחרים בפנים, ולא מבינים שמחר הילדים שלכם יהיהו באותו מצב בדיוק. שנה טובה.

      • יחיאל  On 27 בספטמבר 2012 at 14:19

        אתה רוצה להגיד לי שעדיין לא היית בחו"ל? אין לך איפון שעלה אלפי שקלים? שאתה לא דר במרכז מחוז המרכז במקום במקום קצת יותר רחוק שיהיה יותר זול?
        אני שרתתי בצבא קבע כ-10 שנים ועבדתי בעוד עבודות כפי שיכולתי כדי להתפרנס. בכלל לא חלמתי על חו"ל וכו'.
        אני לא יורק לאנשים בפנים, אני רק מציין שאני ואשתי כבר עבדנו כ-10 שנים בגיל שאנשים כיום רק מתחילים להתפרנס.
        שנה טובה ומאושרת גם לך ולכל בני ביתך.

      • tsoof  On 27 בספטמבר 2012 at 14:34

        תקרא היטב. אני לא בן עשרים ומשהו. יש לי שלושה ילדים משלי, והאמת, גם אני יכולתי לקנות דירה בגיל 30 אחרי שעבדתי מיום השחרור ועם קצת עזרה מההורים.

        היום, לבחור שמשתחרר מהצבא (וגם למי שלא משתחרר), אין שום סיכוי לעשות את זה בגיל 30, אלא אם הוא קונה דירה ברמת הגולן – שם אין לו פרנסה. אייפונים ונסיעות לחו"ל הן לחלוטין לא רלוונטיים לעניין. נכון, החיים יותר נכון היום, והחומוס יותר טעים, אבל תשאל היום צעירים אם הם היו מוותרים על הודו ואייפונים בשביל דירה בחדרה בגיל 30, ותגלה מספר מפתיע של אנשים שישאלו אותך איפה חותמים על דיל כזה.

        ואנחנו, שאכלנו קצת יותר חרא והשתמשנו בקצת פחות אייפונים, אבל יכולנו לקנות צמוד קרקע במודיעין ומאזדה חדשה, לא צריכים לצקצק להם שהם בטלנים מפונקים – אלא למצוא פתרונות בשבילם, כי אלה הבעיות שמחכות לילדים שלנו וכי זו ערבות הדדית.

        שנה טובה.

    • ido2267  On 29 בספטמבר 2012 at 21:38

      יחיאל, באמריקה, לפני מאה שנה היה מפרנס אחד ויחיד בכל משפחה – הבעל כמובן. ואנשים חיו בסך הכל בכבוד. היום יש שניים ועדיין לא גומרים את החודש. אתה בטח חושב שזה בגלל שהיום יש לכולם עיניים גדולות והם קונים יותר נכון? זה חלק מהעניין אבל ממש לא הלב שלו.
      אני מזהיר אותך, זה מסמך ארוך אבל שווה כל רגע :

      או שתראה את ההרצאה ביוטיוב אבל בלי תרגום לעברית:

  • לקסי  On 5 באוקטובר 2012 at 21:36

    הפתרון הוא לא בבריחה, כי כמעט אין לאן.
    הגזלנים סוגרים שורות, כמעט בכל הארצות.
    זה לא סתם שהמחאה היא כבר לא רק עניין של אוהלים ברוטשילד ונא לא להתרשם מקולות התקשורת שהמחאה מתה.
    הקולות האלה באים ממקום של פחד ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם (צ"ל פוחדים, אבל לא מתווכחים עם נוסחה מנצחת).
    כן הם פוחדים ולכן הם נעשים דורסניים יותר ובסופו של דבר אם "הם" לא יבינו שכדאי להם בטוב אז הם יחטפו את זה באלימות.
    אני לא הייתי מקונן כך על בני העשרים (אלה נכדי, עוד מעט…).
    מה שצריך הוא שבני הארבעים, כן, אתה! תצאו מביצת הקינות ותבואו לפעול במסגרות הפוליטיות. כל עוד המשטר שלנו הוא דמוקרטיה ליברלית – וצריך לעשות הכל שיישאר כזה – זירת ההשפעה היא הזירה הפוליטית ואלה המפלגות. המחאה ברחוב היא גיבוי לפעילות הפוליטית המשפיעה.
    אז לא רק להצטרף, לא רק לבוא ולהצביע, גם לצרף עוד אנשים שייצאו מהבית שיצאו וידברו עם עוד אנשים, לא בקינות אלא בהתארגנות פוליטית.
    וכשמדובר בהתרגנות פוליטית צריך לדעת לאן ללכת, להיזהר ממקסמי השווא של בלונים וזיקוקים, הראשונים ממהרים להתפוצץ האחרונים ממהרים לכבות. כבר נכווינו בשכמותם, זהירות!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: