קרב לא סביר בעליל אך מסוכן עד אין קץ

הייתי עסוק בלהתעורר, אחת מהמלאכות המטרידות והמכבידות ביותר שיודע כל אנוש, לא כל שכן טיפוסים מסוגי, שמעדיפים את הלילה ואוהבים לפסוח על שעות הבוקר, שאין כל הוכחה כי הן דרושות לאדם המעוניין לנהל אורח חיים מתוקן. ליתר דיוק, הייתי בעיצומה של התבוננות מנומנמת בקונפליקט המתעורר בין היצר הבסיסי שלי, שקרא לי להישאר במיטה, לבין רכיבים נפרדים לגמרי שלו, שני רכיבים, אם לדייק. האחד הוא השלפוחית. ודאי מכירים אתם את זעמה של זו על מאחר הקום, ואת היגון שהיא עשויה לשלוח מבין עגבותיה של הנפש הישנה לתומה. הרכיב השני שהזכרתי לעיל היה המעי שלי. אולי כבר הזכרתי שיש לי בעיות, ובטח אשוב ואדוש בהן, אבל הבעיה ההיא, יימח שמה, היכתה בי באותה העת בכל עוזה. אני מדבר על סלחנותו של המעי, או ליתר דיוק היעדרה של אותה סלחנות, במיוחד לאורה של השווארמה של אתמול בלילה.

בקיצור, למה להכביר מילים, מחד נאחזה נפשי המיוסרת ביתרת הלילה כטובע, ומאידך היכו בי משני אברי צרכים גשמיים רדודים וגסים, והתחלתי להפליץ כיחמור טובע, והכל בהנחה מופרכת משהו שיחמורים טובעים אכן מפליצים. אדם מתורבת – ואכן מתורבת אני – אין לו אלא להיכנע למצוות הגוף, וככה מצאתי את עצמי מהרהר שהנה הנה אאלץ למתוח את רגלי הארוכות לעבר חדר הכסא, ואז נקרע הזמן-חלל. הוא עושה את זה לפעמים.

מצאתי את עצמי עומד בליבו של מישור רחב. השמש פעמה באיזה סלחנות לא ישראלית בעליל. מעברי האחד, במרחק של מאות מטרים אחדים, ניבטו עיבוריה של חורשה. אולי היתה זו חורשת אלונים. למי אכפת? מעבר אחר השתפלה רמה נמוכה, שעל אף צניעותה הביטה עלי מלמעלה, הפוסטמה. נאנחתי, מסכין עם מצבי המוכר. ומכיוון שידעתי שאירועים שכאלה עלולים לא פעם להחריף לכדי משברים דחופים, לעתים עד כדי סכנה לנפשי הפגיעה ואברי השבריריים, לא התעכבתי ולו שבריר של רגע, פתחתי את הרוכסן – והתחלתי להשתין.

הרגיעה הפרונטלית שפשתה בי רק הציפה את הלמות מעי הקולניים, ובתומו של אותו חסד פכפוכי הבחנתי פתע שלא רק מעי הומים. גם האדמה עצמה סאנה כאילו אלף פרסות סוסים הולמות עליה ושבות ומתדפקות. איזה דימוי, הא? עודי מתרפק על יכולותי הוורבליות המפוארות, תוצר של עשרות שנים של קריאת פרוזה בנאלית בלי להגיע לסוף, וזעקתה של חצוצרה קרעה את אוויר הבוקר החמים. סברתי לתומי שייתכן שאני מפליג שוב בתיאורים על ייסורי הקיבה שלי, על היבטיהם הווקאליים המפוארים (ואף מילה על ריח, למען נשמותיהם של קוראים רכים, ואף יותר מזה כדי למנוע מאיזה מו"ל מתוחכם מדי לפתח את הספרים האלה, שגם יפיקו ריחות בעת שקוראים אותם, כן? די אם אומר שיש דברים שעדיף לא לרדת אל חקרם, ואם כבר יורדים אל חקרם, מוטב להצטייד במסכה אוטמת או לפחות מטפחת. עבה.) כאשר לקריאתה של החצוצרה הראשונה ענו כהד תריסר כלי נשיפה דומים.

חצוצרות, הרהרתי ביני וביני, מסמנות התפתחות דרמטית בעלילה, מבטיחות בגלי ההדף המתוזמרים שלהם קרשצ'נדו שיביא גם חברים וירעיד את אמות הסיפים של הסיפור, הן מעידות על הטלטלה המתקרבת בנפשו של הקורא, שעוצר את נשימתו כי הנה הנה… "כל הזין", הפטרתי והרמתי את עיני מנוזלי שהלכו וחלחלו באדמת המישור הצרובה. ואכן, לא אהבתי את מה שעיני ראו. ואני לא מתכוון "לא אהבתי" כמו שאני לא אוהב קיגל, למשל. אני לא אוהב קיגל, אבל יכול להתמודד אתו, במיוחד, נגיד, אם אין שווארמה. אני מתכוון ל"לא אהבתי" חריף הרבה יותר. לא אהבתי כמו שאני לא אוהב את יומטוב ממכולת יומטוב ברחוב סוקולוב ברמת גן. חתיכת קמצן עם פה מלוכלך. בקיצור, ממש, אבל ממש לא אהבתי את מה שראיתי.

עכשיו, אתם בטח שואלים את עצמכם מה ראיתי. אז תנו לי לעזור לכם בעניין הזה: אין לכם שום טעם לשאול את עצמכם את השאלה הזאת, כי אם הייתים יודעים ממילא לא היה לכם צורך להמשיך לקרוא. וגם לא הייתם שואלים, שכן אתם יודעים את התשובה, אז למה לשאול אותה מלכתחילה? מוטב שתשאלו אותי מה ראיתי. אני אומר את זה רק כדי שתהיו יותר אפקטיביים, כן? לא התנשאות, חלילה. והנה, כדי להעיד כאלף עדים על כוונותי הטובות, אני גם אענה:

מאזור החורשה ניבטה שורה של חיילים, מתקרבים במהירות במופת של סדר רצחני וכוונת זדון. הם לבשו מדים כחולים מהודרים וכובעים דמויי טורבן עם מצחייה קטנטנה שלא הצלה על עיניהם כלל. חלק מהכובעים אף היו מעוטרים בציציות או נוצות מגוחכות באופן מטריד, במיוחד לנוכח הרצינות בעיני החיילים והקטל בכוונת צעדיהם. מאחורי השורה הראשונה צעדו שורות חיילים נוספות, ודאי היו שם מאות. אולי אלפים. הם אחזו בימינם רובי מוסקט ארוכים, אליהם הוצמד גם כידון מרושע. הכידונים האמירו מעל ראשי החיילים ונראו חדים באורח מסוכן, במיוחד למי שנמצא בדרכם של הגדודים הצועדים. כמוני, למשל.

בהיותי אדם נבון שנכון גם להסיק מסקנות מרחיקות לכת גם על בסיס נתונים בודדים, הבינותי מיד שאם חצוצרות מחצרצות וחיילים צועדים אלי קרב, ייתכן מאוד – ואולי אפילו סביר להניח – שאותם חיילים ממש עשויים להידרש לאויב להילחם בו. מרוצה מעצמי, מתבונתי כי רבה ומיכולותי האינדוקטיביות המזהירות, נפניתי מיד אל העבר השני, ואכן, גם במורדה של הגבעה צעד צבא.

כלומר, לא בדיוק צעד. למען הדיוק ההיסטורי והבהרת מצבי, שהלך והתברר כבלתי נינוח בעליל, גם אם מתעלמים מרוגזו של אותו מעי רגיז שאולי הזכרתי קודם, הצבא שהתקרב אל חיילי הצפון האמריקאים (כאן אני מסביר לכם את מה שהייתם צריכים להבין מהתיאור המדוקדק של הצבא הצועד, ואני עושה את זה כי אני בן אדם פוזיטיבי. וגם כדי לשרת קמעא אנשים עם דמיון מוגבל וחיבור מוגבל פחות לגוגל) דהר. וכשאני אומר דהר, אני מתכוון לא על רגליו, אלא על רגליים של סוסים. ומכאן גם שהדימוי הנהדר שלי על דהרתם של אלפי סוסים לא היה דימוי כלל, אלא תיאור נאמן של מציאות נאמנה פחות. כך חשבתי וכאבתי את מות המטפורה בדמי ימיה. כזה אני, סנטימנטלי.

הפרשים שסגרו את המרחק במהירות לא הצליחו לשמור את הסדר המהודר עליו הקפידו אויביהם הרגליים. מדיהם היו אחידים פחות: חלקם ענדו שריון מלא לגופם, החל מנעליים כבדות מורכבות דורבנות אכזריים למראה, דרך חליפות פלדה קיקיוניות על שוקיים, ירכיים, אגן, בטן, חזה, ידיים, צוואר וקסדה מלאה של אופנוען מהמאה ה-12. פרשים אחרים עטו חליפות רשת מהודקות, שנראו מעט כמו טוניקת הוט קוטור שהלכה רחוק מדי. ראשיהם נעטפו בכיסוי ראש דומה, והם נראו לפרקים כמו בתולות ברזל ששכחו היכן יש לעטות את תחתוני המתכת שלהן. או שלא שכחו, בתולות ברזל לשעבר שובבות! מאחורי לובשי הפלדה והברזל רכבו פרשים קלים יותר, עטויי מדי עור כבדים. הסוסים של אלה נראו מאושרים מעט יותר. לרגע חשבתי מה יש לסוס להיות מאושר עכשיו, ומדוע אני נוטה כל כך לתת את לבי לפרטים פחות חשובים מהעיקר, אבל באותו רגע היטו מאות הפרשים לפנים כידונים בני שלושה מטרים ויותר, שבקצותיהם חודי פלדה מסותתים. מיד הבנתי שהמצב עשוי להידרדר במהירות.

תוך שניות שוב עמדתי על חוכמתי ועל יכולתי לצפות את הבאות על בסיס נתונים מוגבלים: המצב אכן הלך מדחי אל דחי, ודומה שהייתי רגע מדחי מדכדכי במיוחד. בעוד הפרשים מסתערים, כידוניהם נוטים לפנים, נחירי סוסיהם מתרחבים וצעדיהם מתארכים וגומאים במהירות את יתרת המרחק בינם לבין הרגלים, כרעה שורת הרגלים שמנגד על ברך אחת. החיילים כיוונו את רוביהם הארוכים, כמה מהם אולי נדקרו מאוד מהכידונים המחודדים (אולי. לא שמתי לב. אני פשוט מוצא שלעתים מחובתי להניח הנחות, ומוטב שלא יהיו מופרכות לגמרי, כי גם ככה לעתים נשמעת טענה שיש לי נטייה קלה להגזים). הם נותרו שם, במרחק של שלושים או ארבעים מטרים מכאב הבטן שלי, נשמו עמוק עמוק – וחיכו לפקודת הירי.

המרחק בין הצבאות הלך והתקצר. נותרו לפרשים רק מאה מטרים כדי לסגור את המרחק ולהתחיל לשפוך את דם הרגלים. ובלב לבו של הדיון התרבותי שבין הצבאות, שהלך ועשה רושם שהוא עובר לפסים ורבליים פחות, עמדתי אני, מפוחד ומפליץ.

הרהרתי ביני לביני שייתכן שעלי לשאת את רגלי כעת ולהימלט כל עוד נפשי בכפי ונשמתי באפי, אבל מיד עניתי לי שוודאי הבחנתי, בהיכרותי אותי, שאיני מהמהירים שבבריות, וחוץ מזה יש לי קקי. למשמע מחשבותי אלה הנהנתי לעצמי ששוב הוכחתי תבונה ויכולת לנתח בפשטות מצבים מורכבים, אבל בד בבד נתתי את דעתי שמצבי אינו משתפר. יתר על כן, ייתכן שמצבי דנן עלול להחמיר ולגלוש במורד אל שאול תחתיות של ממש אם לא אמצא איזה פתרון פלא באחד מההרפים הבודדים שעוד נותרו לי בטרם ידרוס אותי פרש מסתער או שיפלחו אותי מניין כדורים עבי קוטר עטויי גישה נגטיבית לחלוטין למיני בשרים שבדרכם. משפט ארוך, עניתי לי, מקמט את מצחי, והתפניתי לבחון את האסון המתרגש.

הרגלים נותרו נטועים על ברך, אי אלו פסיעות מעבדכם הנאמן עד שיוכח אחרת, והפרשים התקרבו אליהם בדהרה אצילית ומרושעת. חשבתי לעצמי שאפילו היתרון הטכנולוגי שלהם לא יעמוד לרגלים האמריקאים החמושים ברובים אל מול דהרת המוות של אויביהם הרכובים, אבל אז הבחנתי בשורת הרגלים השנייה. צוותים קטנים של חמישה או שבעה חיילים התגודדו מאחורי חבריהם הכורעים, וביניהם בצבצו לועות פלדה של תותחי מתכת קטנים ומרושעים. נפוליאונים! זיהיתי בצהלה את הארטילריה ועודדתי את הרגלים, כי אין לנו ידידה טוב מארצות הברית אשר בארה"ב, אבל אז נזכרתי בצער מסוים שאני עלול להיקלע לדרכו של אחד מכדורי התותח, מה שעלול לסתור לחלוטין את כוונתי הבסיסית לשמר את בריאותי לאורך שנים, גם אם אני גונב איזה סיגריה לפעמים.

שבתי ופניתי אל הפרשים. האמת הסופית והמוחלטת הולכת וטופחת על פני ומדברת בסלולר תוך כדי. הפרשים סגרו את עשרות המטרים הבודדים בינם לביני בצעדים ארוכים. יכולתי להבחין כבר בוורידים במצחי הרוכבים, בשפתיהם המכווצות, בזיעת הסוסים על צבעי הערמון הכהים והיפים שלהם ובקצף על שפתיהם ובבקבוקי הקולה של רוכביהם. כן כן. נשמתי אבק אחרון שהעלו הפרסות ושמעתי את חריקת השריון וגניחת הפרשים הנוטים קדימה, שריריהם משתרגים במאמץ אחרון לפני ההרג, מתעלמים מברנש בודד שנקלע אל קו ההסתערות שלהם. מלמלתי "שמע ישראל, בחייאת אלוהינו", נאנחתי אנחה אחרונה של צער על הפוטנציאל המבוזבז שלי ועל אמי השכולה, שתיכף תאבד את בנה יחידה ובטח לא תשים לב עד שייגמר לה ארגז הבירה שקניתי לה שלשום –

ואז שוב נקרע הזמן חלל. בקרת האיכות של החרא הזה היא פשוט לא מה שהיתה פעם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמלה כ. שלומי  On 2 בדצמבר 2012 at 14:16

    טוב, אני אחזור על זה. אתה כותב נהדר

    • tsoof  On 2 בדצמבר 2012 at 14:37

      תודה יקירתי. כשזה מגיע ממך וגו'. על באמת.

  • נועה זמסקי  On 2 בדצמבר 2012 at 14:44

    צירוף מיקרים מצחיק. גם לי היה הלילה חלום מוזר. אפילו שניים, למען האמת. וגם בהם הייתה מעורבת השלפוחית.זו שלי. לא זו שלך. אני חושבת שזו שלי ולא זו שלך. כנראה שכך זה מכיוון שמעולם לא נפגשנו ולכן למה תהיה מעורבת בכך השלפוחית שלך? שלי. השלפוחית שלי. כנראה. ואפילו תהיתי הבוקר, ביני ובין עצמי, אם לנסות ולכתוב פוסט על החלומות הללו. אני עדיין תוהה….

  • שמעון בר  On 2 בדצמבר 2012 at 16:31

    זהו, מזה ממש חששתי. שתתחיל לשתף את המעי הגס שלך בתהליך הכתיבה. הבעיה איננה בסגנון,הוא נהדר,כתמיד והעברית חוגגת איתך.אבל…התוכן.למזלנו אין הריחות נעים על הפסים האלה של האינטרנט. אנא חזור לכתיבה בסיוע הראש והנח למעי לעשות את שלו באותם אסלה או שדה המיועדים לכך. שם תוכל לעשות זאת,אפילו בלא מילים ולשמור את העברית היפיפיה שלך,לאוהביך ב"גומרים הולכים".

    • tsoof  On 2 בדצמבר 2012 at 19:31

      אני לא זז לשום מקום בלי המעי הגס שלי.

  • עידית ינובסקי  On 3 בדצמבר 2012 at 2:28

    כתיבה מעולה, שנונה וחדה כתער

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: