היהודי שלי

מיום שעמדתי על דעתי, או אולי מיום ששכבתי על גחוני – ואולי בכלל מיום צאתי את חלצי אמי (או אפילו קודם), היו שיריה אופפים אותי בכל עת, בכל אן.

הנה אני משכשך במי שפיר ודומע עם פייר ונטשה ובני אמדורסקי ושלום וחנן יובל, ורגע אחר כך שומע אני את הפקק נחלץ, לצלילי לושינקה ועל גבעות שיך אברק ושדמתי ומה לי ומי לי עוד. אודי נשימת המוהל על פני, ואני כואב אך מייחל לימים האחרים ומתפלל שגם לי ייתן את כל שאפשר לו לתת.

לעתים נדמה לי שכל התהוותי מלווה בצלילים של אמא, בקול הפתוח של שלום כשהוא שר "ואת ואת, כמה טוב שבאת" ו"למה לא עכשיו מה שבטח יבוא מחר", בליטוף של חווה של את חירותי ובשביל אל הבריכות ושיר סיום. את תל אביב דמיינתי בכל ימי ילדותי כעיר רחובות הברזל, הריקים והארוכים של אלתרמן, וגם קצת כעיר באפור של נעמי שמר והשלושרים, למרות שהשיר נכתב על פריז.

"ובת הטוחן ובת הטוחן היא סתם, זונה!" מפטירה חוה. ככה למדתי לקלל.

אמא שלי היתה אז צעירה כל כך. נולדתי ליום הולדתה ה-22. היא היתה מלאה עדיין בתאוות החיים והמוזיקה של הנעורים, נוהה אחרי אריק איינשטיין אלוף ילדותה ושלום חנוך וחוה, ומתנסה במתי כספי ובכוורת וביוני רכטר וגרוניך ועוד ועוד. וכשיהודית ונורית ודפנה ארמוני וגלי עטרי ורותי נבון השמיעו את צליליהן הראשונים, אמי ואני היינו שם בחורש לקטוף את כל היפים-יפים האלה.

וגם את סיימון וגרפונקל היא אהבה ("הם יהודים!") והעריסה שלי מלאה את הצלילים של April, come she will ו"פור אמילי, וונאוור איי מיי פיינד הר" ו"סו לונג, פרנק לויד רייט" והשיר של קת'י. שירים שהם כל כך עדינים, שהם מלטפים את הלחיים באהבה וברוך שיש רק בכריות אצבעותיה של אם. ועד היום, כשאחד מהשירים האלה מתהווה מאיזו פינה או רדיו או מחשב, אני עוצר כמו חתול במראה, מרוכז בפלא הזה עד לשדי, ולא יודע די ממנו.

כשהייתי בן 13 עמדתי ליד אנדרטת הנגב בטקס בני המצווה של השכבה ושרתי (סולו!) "עתה הם שולחים פארות בגני, שורשיהם בעורקי שלובים," ודומה שמעולם לא סיפרתי אמת שלמה יותר. השירים של אבא הגיעו רק בעשור השני לחיי, רגע אחרי שמארק צ'פמן הגיע לבית דקוטה, ברחוב 72 מערב, אבל הם השתלטו על העשור הזה לגמרי. לביטלס יש נטייה לעשות את זה לטעם המוזיקלי של נערים רכים.

לפני שבוע שאלו אותי מה זה, לדעתי, להיות יהודי. לא היה לי זמן לענות, אבל הבוקר נזכרתי. ב-1978, אני חושב, אבל אולי אפילו קודם, אמא נסעה להיכל התרבות, לראות את דון מקלין ("הוא יהודי!") והבחור הצעיר ההוא היה גם כן מאלופי נעורי. אני זוכר את אמי מנסה לשיר את המילים באנגלית רצוצה ("דרוב מיי שבי טו דה לוי באט דה לוי באט דה לוי ווז דריי" נשמע כמעט כמו עברית של הקיבוץ), ומוחה עוד ועוד דמעות.

ושנים אחר כך, בכל פעם שהשיר הזה החל להתנגן, "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון," היא היתה מספרת איך דון מקלין חילק את הקהל לגברים ולנשים, ולימד אותם לשיר את השיר בשני קולות, כמו ששרים את "מי ימלל גבורות ישראל". שוב ושוב היא היתה מספרת. עוד ועוד. מאם לבנה. היום סיפרתי גם אני לילדי.

וזה יהודי בעיני: מאם לבנה, מאב לילדיו, הגעגוע האילם לכל מה שקרה מזמן ולכל מה שאולי יקרה בעתיד. הכאב המתוק של הנוסטלגיה, שאתה יודע אותו כבר בעריסה, כמו גשר על מים סוערים שלא פקדת מעולם.

כמו נהרות בבל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ido2267  On 13 בפברואר 2013 at 12:46

    תחליט "נערות" או "נהרות"?

    • tsoof  On 13 בפברואר 2013 at 12:55

      לגמרי נהרות. מאשים את הדיסקלציה והולך לתקן.

  • כרמלה כ שלומי  On 13 בפברואר 2013 at 12:49

    אוסף את הלב בשתי ידיים. פשוט נפלא.

    • tsoof  On 13 בפברואר 2013 at 12:51

      אני רק רציתי לכתוב פעם אחת "כמו כרמלה". באמת. תמיד אני אומר לאלה: תראי כמה חום, כמה אהבה, כמה אופטימיות! אני גם רוצה כזה! אני רוצה להיות קצת כמוך כשאהיה גדול.

  • עירא - Ira  On 13 בפברואר 2013 at 14:17

    דון מקלין יהודי? יש לו שם של מהגר סקוטי…

  • nachum  On 13 בפברואר 2013 at 15:15

    עתם הם must be עתה הם

  • מוטי (@Motyk_w)  On 13 בפברואר 2013 at 16:27

    מרגש. וגם מזכיר את 'בבל' – אחד הפרקים הכי יפים במד-מן שמנסה להגדיר "מהו יהודי בעיניך" באמריקה של הסיקסטיז

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: