אפס סובלנות לבינוניות

הבוקר קמתי מלא כוונות כרימון, לכתוב דבר מה לרגל מחול יום השואה, שבמסגרתו אנחנו שבים ומתגוללים ביגון מזכך כמו שיעים בשריעה, עם מודעות עצמית של תרנגולת שרצה בחצר רגע אחרי שמלקו לה.

ואז החלטתי שלא. זה משעמם מדי, ובעצם, הכתיבה הזו היא חלק מאותו מחול עצמו. ככה אמרתי לעצמי באיזה אנחה קטנה של ויתור, אבל עדיין נותר בי חשק להגיד דבר מה. המשהו המרגיז הזה בקצה של האצבעות שמרמז שאני צריך לכתוב.

אחרי ששמתי את הקטנה בגן עברתי ליד דוכן עיתונים. פעם הייתי אינטלקטואל דמיקולו ששואב את כל הידע שלו מהעיתונים. היום אני הרבה יותר מתוחכם מזה, ומספיקה לי הצצה בכותרות, תוך כדי המתנה לרמזור, כדי לגבש את עמדתי על ענייני דהיום והציבור דאמש. למי יש זמן וחשק לקרוא עיתונים?

מסתבר שאמנון דנקנר הלך בדרך כל בשר. חלף מעימנו במסגרת סוף השבוע החולף. ברוך דיין אמת. אחת מכותרות הלזכרו שנערמו בעמוד השער של מעריב – מסתבר שעדיין יש עיתון כזה! – היתה למאמר שכתבה שרי מקובר-משהו. הכותרת רעמה "אפס סובלנות לבינוניות".

כאן אבצע איזו עצירת פתאום ואומר שעבדתי עם שרי מקובר-משהו בימים שטרם היה מקף (ומשהו) בשמה, לפני קרוב לשני עשורים, בעיתון שעמד לנפוח את נשמתו בעצם הימים ההם. קראו לו טלגרף, וייתכן שהיתה בו מידה כלשהי של סובלנות לבינוניות, שכן הוא העסיק אותי.

בכל אופן, הכותרת הזו, "אפס סובלנות לבינוניות", הטרידה אותי דקות ארוכות, עד שהבנתי שהיא בעצם מסגרת לסיפור שלם, או אפילו שורה של סיפורים: סיפור ישראלי של מעמד ביניים 2013, או של שואה וגבורה או עלייה ותקומה או קרב וניצחון. סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא לראות את המציאות.

אבא-שלי-זכרונו-לברכה-נכה-צה"ל-וחלל-צה"ל (סיפרתי-כבר-שאני-יתום-צה"ל-וחירניק-לשעבר-שעדיין-מתנדב-למילואים?) אהב את אמנון דנקנר. כבר בימי חייו של אבי הפיץ דנקנר אור נגוהות סלבריטאי (זה היה בעידן שלפני הריאליטי), ואבי, למרות שהיה איש חכם ואני מתגעגע אליו נורא, תמיד נמשך לאנשים מפורסמים או סתם בעלי ממון. כן, הוא היה בסך הכל בן אדם, האבא שלי, למרות כל הסיפורים שאני מספר לעצמי.

וככה גם דנקנר, שאולי מספרים עליו שהיתה לו אפס סובלנות לבינוניות, אבל היתה לו הרבה מאוד סובלנות למוסר כפול. ולמרות שהיה מצויד במוח משויף ובעט מחודדת וביכולת נפלאה לספר סיפורים ולהביט בעיני המציאות, יצא לא פעם ולא פעמיים כחץ שלוח להגן על מיני אריה דרעי ואולמרט ועופר נמרודי. כלומר, ייתכן שהיתה לו סובלנות-מה לבינוניות מוסרית, אם תרצו.

יש בזה לקח, בעיני. לקח שאפשר ללמד גם לדנקנר המת וגם למקובר החיה. וגם לישראלי המצוי, ויותר מכל לילדים שלי. אלה הרי הלקחים שמעניינים אותי, טיפוס בינוני שאני: הסובלנות האמיתית שפסה מן הארץ היא הסובלנות לחמלה, ועמה אחותה, הסובלנות לאמת. כמעט 70 שנה אנחנו צובעים את עצמנו בצבעי השריעה הציונית של איסרו פסח וערב חג העצמאות, ומספרים על הכצאן לטבח וממלמלים "לא עוד" ו"לזכור ולא לשכוח", ותוהים על אכזריותם של הגויים ומבכים את מתינו.

וכל השנה אנחנו שוכחים. בכל רגע, בכל פינה. מספרים לעצמינו סיפורים על "עם סגולה" ו"עם בחירה" ו"אפס סובלנות לבינוניות", והכל במדינה ללא גבולות: לא פיזיים ולא מוסריים. ואת מה שעשו לנו אנחנו עושים כל יום לזקנינו ולשחורינו ולתאילנדינו ולפועלינו ולשכנינו. לכו תדעו, אולי הם כולם בינוניים, ולנו, גזע עליון שאנחנו, יש "אפס סובלנות לבינוניות."

ואולי כבר שכחנו מזמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ido2267  On 7 באפריל 2013 at 9:54

    דנקנר עצמו למד כילד בבית ספר דתי. הוא מספר כיצד בשבת היו הוא ואחותו שוכבים מכוסים בעיתונים במושב האחורי של מכונית ההורים עד שיצאו מירושלים ואז היו מתיישבים כשחלפה הסכנה שמישהו מוכר יראה אותם. כך שהמוסר הכפול הוא משהו שדנקנר ממש גדל עליו ואולי לכן הגן בלהט כזה על אולמרט ודרעי. בבחינת "אתם שמחאתם כפיים לדן בן אמוץ הסוטה נהיים לי פתאום צדיקים גדולים כשמדובר בכאלו שלא משלכם?" אי אפשר להגיד שאין לו נקודה כאן

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18 באפריל 2013 at 12:14

    מעמד ביניים הוא לא בינוניות להיפך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: