הנה הכסף

משבר כלכלי? צוק פיסקלי? תהום פיננסי?

אתם צוחקים עלי, נכון? תנו לי לסגור לכם כמה פינות, לעשות לכם טיפה סדר בעניינים, למצוא לכם כמה גרושים או איזה ח"י שקלים או כמה מיליארדי פאפלים.

יאללה, בואו נלך לחפש את הכסף.

בבורסה של תל אביב נסחרות 533 חברות. מה הופך חברה לחברה נסחרת? היא מנפיקה מניות או חוב לציבור. כלומר, חברה שנסחרת בבורסה (שקוראים לה גם "חברה ציבורית") שייכת בחלקה לציבור. יש? הלאה.

הכלכלנית הראשית של רשות ניירות ערך – שזה הגוף שמפקח ומסדיר את הפעילות בשוק ההון, ובאופן כללי אומר לחברות הציבוריות ולגופים ולאנשים שמנהלים כסף מה מותר ומה אסור – בדקה לפני שנתיים את שכר הבכירים בחברות הציבוריות. מה זה בכיר? הנה, אני אסביר: חברה ציבורית מדווחת מדי שנה על חמשת מקבלי השכר הגבוה ביותר שלה. לטיפוסים האלה קוראים "בכירים". כמובן, אפשר לקרוא להם גם "עלוקות", "טפילים", "בוזזים", "שודדים", אבל בואו לא נלכלך ונמשיך טיפה.

לפני שממשיכים, הבהרה: שום מחקר לא מוצא קשר בין שכר הבכירים לביצועי החברות. כלומר, מדובר באנשים שיודעים לקחת מזומן, אבל לא יודעים להביא תוצאות. ועכשיו, עוד קצת מספרים:

אז על פי הבדיקה של רשות ני"ע, שכר בכיר ממוצע היה 3.5 מיליון שקל ב-2011. 533 חברות, חמישה בכירים לחברים, סה"כ 2,665 בכירים. לפי 3.5 מיליון שקל לבכיר, התענוג הזה יעלה לנו 9.327 מיליארד שקל בשנה. תכפילו בעשור, ומצאתם יותר מ-93 מיליארד שקל ששילמנו בזמן האחרון לבכירים שלנו.

למה אני אומר אנחנו? זוכרים מה כתוב בהתחלה? חברות ציבוריות שייכות בחלקן לציבור? הן לוקחות ממנו כסף ונותנות לו מניות. חושבים שאין לכם מניות ואגרות חוב של החברות האלה? תבדקו את קרן הפנסיה ואת קופת הגמל שלכם. מבטיח לכם: זה הנדיבות שלי ושלכם ששילמה את האו-טו-טו 100 מיליארד שקל בעשור האחרון.

אז הנה הכסף.

רוצים דוגמאות? הנה דוגמאות. נגיד, תחשבו רגע על שי טלמון. בן אדם שנתן את שנותיו היפות ביותר למדינה. נער אוצר (חשב כללי) ומנכ"ל כלל ביטוח עד לא מזמן. כלל ביטוח זה גוף שגם מנהל את החסכונות הפנסיוניים שלנו, וגם מבטח אותנו נגד אסונות. עם זאת, נגד האסון ששמו שי טלמון לא בוטחנו, והוא עלה לנו 25 מיליון שקל בחמש שנים.

ובכלל, כלל ביטוח היא חלק מקבוצה שמכונה איי.די.בי. למי שלא יודע, איי.די.בי היה תאגיד של משפחת ברונים שודדים אחת (רקנאטי) בטרם רכש אותה טייקון צעיר אחר בשם נוחי דנקנר לפני כתשע שנים. בקבוצה הזו, למשל, יש משהו כמו 200 בכירים בקרוב לחמישים חברות. 200 בכירים, תשע שנים, שלושה וחצי מיליון שקל לבכיר, יותר משישה מיליארד שקל. מבינים איפה הכסף שנוחי חייב לבנקים ולנו?

וזה לא הכל. יש עוד המונים כאלה. עקיבא מוזס הרוויח בכי"ל 130 מיליון שקל בשכר ועוד 120 מיליון שקל בדיבידנדים. רבע מיליארד שקל לאדם בודד, ב-13 שנה של שכרון חושים. ניר גלעד, גם הוא נער אוצר לשעבר, כבר עשה יותר ממאה מיליון שקל בכי"ל בשבע השנים האחרונות. מגניב לו: מנהל נכסי לאום (ים המלח, זוכרים?) ואת הקופה לוקח הביתה. כך יאה וכך נאה.

אלי יונס, עוד נער אוצר, ניהל את מזרחי-טפחות בתשע השנים האחרונות, אחרי כהונה של שנה בבנק הפועלים. בגלובס כותבים שהאיש עשה רבע מיליארד שקל ברוטו במשרותיו הבנקאיות. אומרים שהוא מנהל מצוין, אלי יונס. מצוין מצוין, אבל רבע מיליארד שקל? ברצינות?

מבינים איפה הכסף?

שוק ההון אמור להיות מכשיר לניוד הון מהמקומות שבו הוא זמין (למשל, הציבור) למקומות בו הוא נדרש (למשל, הקמת מפעלים ורכישת ציוד יקר). אבל בעולם שלנו (ולא רק בישראל), הוא הפך למכשיר להעברת כספי הציבור לידיים של אנשים חכמים מאוד ונטולי כל מעצורים או סייגים מוסריים, שעוד עלולים להסביר לכם אחר כך ש"אתם לא מבינים בזה."

אבל כמעט מאה מיליארד שקל בעשר שנים אתם מבינים. אי אפשר להסתיר אותם מאחורי מסך של אי הבנה או חוסר ידע. הכסף נמצא שם. שם ובעוד כמה בורות, כמו רווחי הבנקים ותקציב הביטחון. כולם יודעים איפה הכסף. השאלה היחידה היא מי יהיה מוכן לעשות משהו בנדון.