בדרך למשרד

בדרך לעבודה אנחנו מצטופפים באוטובוס, כל הפקידים, ומסתכלים החוצה על המכוניות הנוצצות.

זה לא כזה נורא. לפני 20 שנה לא היינו פקידים. עבדנו בבניין וחקלאות ובתעשייה. לאנשים היה ריח של חמוצים בידיים ושל אבק בשיער, והם היו מסתובבים עם עלים של מקור החסידה בגרביים, כאלה שאי אפשר להיפטר מהם. הריח היה יותר גרוע. לפחות המשכורת היתה בסדר.

עכשיו באוטובוס, אני נוסע עם עמי ממשרד האוצר וברכה ממשרד הרישוי ויורם ממשרד המשפטים וחנה מהעירייה, ובאמת הם כבר לא מסריחים כמו פעם. ואנחנו מסתכלים החוצה, על המרצדסים האדומות ועל הנשים היפות עם העקבים הגבוהים ועל אלה שלא רוצים לנקר עיניים, אז הם נוסעים בג'יפים של וולוו ואאודי ולקסוס ופורשה.

כשאנחנו לא מסתכלים החוצה, אנחנו חוזרים לספרים שלנו. יורם קורא את הביוגרפיה של ג'ק וולש. אני קורא את הסוד, ברכה מעלעלת באבא עשיר, אבא עני ועמי בטח מסתובב עם איזה פאולו קואלו. איזה יפה הוא כותב, הא? איזה עמוק?

אני מרים את הראש ורואה בלונדינית מהממת עם מטפחת ומשקפי שמש במכונית ספורט פתוחה, וחושב שזה יפה שאנשים עדיין מוכנים לכבד את הפנטזיות שלי ולצאת ככה לרחוב. בטח היא קראה את כל הספרים של פאולו קואלו. אחרת איך תצליח ככה?

אני יורד בתחנה ליד הקניון ובוהה בשלטים של נייקי ושל אייפון. קרוע על המותגים האלה. אין, אני רק אפל ואייר ג'ורדן, רק! אין על המוצרים האלה, שווים את החיים של כל הילדים בני השמונה במלזיה ובסין ובבורמה תחתית שתפרו ככה את המסך לסוליה.

אני ממשיך למשרד ועובר מתחת לשלטים של זכותי ושל לבנת פורן. נהדר שיש אנשים כאלה, שחיים מלנצל את הבורות של המסכנים והאומללים והחולים והמפגרים, ועוזרים להורים של ילדים אוטיסטים לקבל את האלפיים שקל בחודש שמגיעים להם מהמדינה, ועל הדרך לוקחים להם תשלום חד פעמי של חמישים וארבעה אלף שקל וחוץ מזה עוד איזה רנטה חודשית. אנשים טובים, תאמינו לי. אנשים טובים. מזל שיש כאלה במדינה שלנו.

בכניסה לבניין משרדים אני רואה את סמי שלמד שכבה מתחתי והיה אלוף בית הספר בקשרים שהשתיקה יפה להם, מחנה את הב.מ.וו שלו בצבע סגול חציל. הוא קורץ לי וצועק בוקר טוב. בן אדם נשמה. פעם בשבוע הוא אומר לי תודה על המסים שאני משלם, שבלעדיהם בחיים הוא לא היה משיג את ההטבות מס לאינטל וקונה לעצמו וילה בהרצליה ורחוב במנהטן.

ובמעלית, אני רואה שגבי ממשרד הביטחון עצבני על החבר'ה ממשרד האוצר. הוא מתקשר לחברים שלו שהם בקושי בני 50 אבל כבר חמש שנים מקבלים פנסיה של 20 אלף שקל ממשרד הביטחון למרות שהם עובדים בתור קבלני עבדים בחברה של מוריס, שהיה לפני זה במשרד הדתות.

לפי הכעס של גבי על האנשים של משרד האוצר, ברור לי שמחר אנחנו מפגיזים איזה שיירת נשק בטהיטי או סוכן סמוי בקונגו או כור באיסלמבד או תחנת טלוויזיה במשק. ומחרתיים בטח נקנה איזה כיפת ברזל או טייסת חדשה או שתי צוללות. אין אפס. בביטחון אסור לחסוך.

אבל אני רגוע היום. סגרתי הלוואה של 30 אלף שקל מדיינרס. בקושי 14 אחוז ריבית בשנה, ויש לי מאיפה לממן את האייפון חמש והקזינו בבורגוס. שמה אולי אני סוף סוף אגמור הספר הזה, הסוד, ואחר כך את הנזיר עם הלמבורגיני, ואז גם אני אדע איך להביא את המכה ולקנות לי לקסוס וקוטג' בקיסריה. כל הסיכויים שאני מצליח בזה תוך שנה-שנתיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: