לקבלת סיכת תוספת שכר, המסדר יעבור לנוח

השריטה הכי עמוקה בחיים שלי היא הצבא. אולי זה בגלל השנים הראשונות לחיי, שבהן אבא שלי שירת בקבע. אולי כי קראתי יותר מדי על אריק ופעולות התגמול וה-101 וחשופים בצריח. אולי כי שמעתי יותר מדי שירים של חיים חפר ואלתרמן ונעמי שמר כשהייתי קטן. באמת, אני ציוני שחונך לחללות. וזה שלא נפלתי במערכות ישראל, זה רק כי לא הייתי טוב מספיק.

הלכתי לפנימיה צבאית (ועפתי משם כמו טיל מונחה), אחר כך לנח"ל ואחר כך לעשר שנות מילואים בסיירת, עד שפרשתי כשאבא שלי הפך אותי ליתום צה"ל גאה. לפני שנתיים חזרתי לשרת במילואים, והיום אני מלמד חיילים לכתוב. ג'ובניק, אבל בחזרה בצבא.

הארגון הזה הוא אשכרה חלק ממי שאני. אמרתי לכם, שריטה עמוקה.

ואולי בגלל זה כל כך כואבת לי ההתנהלות הזו של ראשי הצבא, שמתנהלים כמו אחרון הוועדים השיכורים מכוח, וסוחטים בלילות הסכמים שכוללים עליות שכר של 7.5% לחלק ממשרתי הקבע תוך השתקת המידע הזה והרחקתו מהציבור.

אני באמת ובתמים לא מבין כיצד האנשים שאמורים להיות אמונים על בטחון העם הזה לא מבינים שבמו תגרנותם הם הופכים לאיום של ממש על חלק ניכר מהישראלים. בדרישות האינסופיות שלהם, בפנסיות העצומות שמגיעות למיליוני דולרים, בתנאים המפליגים הללו, הם מביאים לפת לחם מאות אלפי ישראלים. אולי מיליונים.

כל שקל שמגיע לכיסם, אינו מופנה לילדים בסיכון, לנשים מוכות, למוסדות שיקום, לבתי חולים פסיכיאטרים, למוסדות לאוטיסטים ולמפגרים, לבתיהם של ניצולי שואה. למדינה יש רק חשבון בנק אחד. וכשקבוצת מחוברים שואבת ממנו שאיבת יתר – היא לוקחת מכל היתר. ואיפה הכי מרגישים את זה? איפה שהכי צריך את הכסף. איפה שבלי הכסף הזה, אנשים מושלכים ברחוב.

אנשי הקבע עושים לילות כימים למען בטחון ישראל, נכון. אבל הגיע הזמן שנתחיל להקשיב לדברים שאנחנו אומרים. למנטרות שאנחנו ממלמלים. ביטויים כמו "אין ספק ש", "אסור לפגוע בתקציב הביטחון", "הביטחון קודם לכל", "הם מסכנים את חייהם אז מגיע להם" וכל השיט הזה. אל תבלבלו לי את המוח עם הטענה ש"זה מתקציב הביטחון". מה שהולך לתקציב הביטחון לא הולך לתקציבי הרווחה והבריאות והחינוך.

החיים שלנו כפרטים, כמשפחות, כקבוצות, כעם וכאומה מבוססים תמיד על סדרי עדיפויות. לפעמים הם ערכיים ולעתים הם כלכליים. אבל סדר עדיפויות חייב להיות. למשל, במשפחה מקובל להגיד ש"הילדים לפני הכל". אבל האם זה אומר שנשלח את הילדים לדיסנילנד לפני שניתן אוכל להורים? אומרים גם ש"החינוך לפני הכל," אבל האם נקנה לילדים ספרי לימוד לפני שאנחנו מאכילים אותם?

במדינה הזאת, הביטחון לפני הכל, אבל בעניין הזה אין סדר עדיפויות. צה"ל הכי חזק. הכי חזק באוויר, הכי חזק במים, הכי חזק ביבשה, הכי חזק בהגנה מפני טילים (כיפת ברזל) והכי חזק בהוצאות שכר. כשהביטחון (והביטחון לכאורה) על השולחן, אין ניהול סיכונים ואין סדרי עדיפויות. ומה נשאר בסוף? אשתמש בדימוי של שר האוצר לשעבר, בנימין נתניהו: ציבור רזה שסוחב צבא שמן.

והכי מקומם שאנשי הצבא משמינים על חשבון האוכלוסיות החלשות. שעשרות אלפים מהם נהנים מפנסיות בשווי מיליוני דולרים, שמשולמות מגיל 42. תארו לעצמכם: שתי משכורות מגיל 42 ועד הפרישה מהמקצוע האזרחי. ואז? אז שתי פנסיות. היה שווה לא למות בקרב ולא להיהרג במשרד בקריה.

ומדובר על אנשים שהם חלק ממועדון הלקוחות החזק ביותר בישראל – מועדון חבר. אלה אנשים שעלויות המחיה שלהם נמוכות משלנו, כי הם קונים את הדירה הראשונה (ולא פעם גם את השנייה והשלישית) במבצע לאנשי חבר. וגם את האוטו הראשון והשני. ובגדים. ומזון. ודלק. ונסיעות ובילויים. יש להם מספיק כסף לנסיעות ובילויים. לא פלא, נכון?

הכוח שמעניק חבר לאנשי הקבע הוא כוח נפלא. אבל הוא אמור להספיק. לא ייתכן שבעולם שבו שכרם של מאות אלפי ישראלים שמצויים בשוק העבודה כשכירים ועצמאים נשחק משנה לשנה, סגני אלופים ואלופי משנה משמינים על משמרתם. העוול הרי צועק לשמיים. אם רבים כל כך בארץ הזו לא מסוגלים לשרוד במצב הנוכחי, למה לשם שמיים אנחנו צריכים את הצבא הזה בכלל? על מה הוא מגן? על הרעב הציוני?

אנשי הקבע שזכו להטבה הכספית האחרונה צריכים לשאת אותה כתג על מדיהם. כמו אותות היחידה, הצניחה, הצלילה והטייס. כמו עיטורי המלחמה והאומץ והעוז והגבורה. הם צריכים לשאת את סיכת תוספת השכר הזו על דש בגדם כאות לקלון, להיעדר סולידריות, לאדישות ולאטימות לסבל של אחיהם.

יאללה, עבדכם הנאמן חוזר מהר מהר לעבודה כדי להספיק את כל מה שיש להספיק. מחר יוצאים למילואים.

(בתמונה: חברי הוועד)

2011

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ido2267  On 26 במאי 2013 at 9:03

    מה שבאמת מקומם אותי הוא שחיילי סדיר עובדים חינם. למה בעצם? לדעתי כל חייל.סדיר צריך לקבל לפחות משכורת מינימום. להבדיל מאיש הקבע הוא לא בחר בחיים האלו.

  • אורלי נתנאל  On 28 במאי 2013 at 13:45

    אפשר לבנות מערכת יחסים חכמה עם הפלסטינאים שהדבר האחרון שהם ירצו זה לפגוע. בנו.

    זה בטוח יעלה הרבה יותר מתשלום למשפחה שהבן או האבא נהרג בה

    וכך גם כל היהודים בתפוצות פחות יחששו מהערבים סביבם.

  • שלמה מורד  On 29 במאי 2013 at 16:25

    חלוקת העוגה הלאומית והנטל הלאומי צריך להיעשות במידת ההתחשבות לחלש לדל לנכה לחסר היכולת המסכן. גם אם מעטים וערכיים נושאים בנטל ומגיע להם על המאמץ וההשקעה . ., בכל הם צרכים לתת דעתם לאחרים ,שפחות תורמים פחות נושאים בנטל , שגם להם מגיע כאזרחים וכבני אדם

    • ido2267  On 29 במאי 2013 at 16:35

      פחות תורמים? פחות נושאים בנטל? תעשה לי טובה. הפנסיה של אנשי הקבע נקבעה מתוך מחשבה על מג"ד קרבי שנמצא שבועות בשטח ולכן מגיע לו מה שלא מגיע לפקיד ממשלתי. בפועל אני מכיר אנשי קבע שסדר היום שלהם הוא כזה שאני רק יכול לחלום עליו . לא שאין רס"רים ביחידות עורפיות שעובדים קשה וקורעים את עצמם, זאת בדיוק הבעיה בצבא – הוא לא מבדיל בין משקיען לפרזיט. כל עוד איש הקבע תופס את המשבצת המתאימה ולא עולה על הכוונת בגלל פשלה לאף אחד לא אכפת אם הוא חרוץ או עצלן.
      אין לי את כל הנתונים אבל יש המון מקצועות כמו משפטן, רופא שיניים, טבח, שלם ועוד שאפשרבלהעביר למיקורבחוץ ובצריפין כבר ראיתי שהחלו להעביר את המטבח לקייטרינג אזרחי לשמחת החיילים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: