מרים ויעקב

בחצות הלילה נשמע קול נפץ עז ומה שהיה לפני רגע צוהר התרסק לרסיסים על רצפת המטבח. קולות כאלה העירו בה את העבר הקרוב קרוב. עבר של גטו ושל מצעד המוות, של אביה שנפל מת בצד הדרך. את הבריחות מהצעדה הארוכה מבודפשט בחורף האכזר של 1944. עבר של רדיפה ואימה ומוות ואבדון.

מרים הדליקה את האור במטבח, בוחנת בלב נרעד את הנזק. בלב ים הזכוכית המנופצת נחה אבן בגודל אגרוף, שאליה הודבק פתק קצר.

"עם אטם רוצים לברוך לארץ אישראל, טהיו מוחנים מכר בחצות", לחשו המילים מהפתק.

"טמפיטים," סיננה. "טמפיטים ואנאלפבתים." אף פעם לא היתה לה סבלנות לטפשות.

ובכל זאת צררה את כליה ואת אמה וחיכתה בליל המחר. באישון הליל דפק הבריון בדלת. ממרום המטר שמונים פלוס שלו הוא הביט אליה מטה, קטנה כציפור, ולחש "בואו." היא הביטה בו והיה לה כל כך הרבה בה לומר, אבל הוא שתק. רק כיתף את תרמיליה על כתפי הגנן הרחבות שלו, והוליך אותה אל דרכם הארוכה. בדרך היא תדבר. הוא יקשיב.

פעם כתבתי עליהם כמה בנאליים הם היו. כמה שאינם מיוחדים. ללא רעש וצלצולים ומרד בגטו וגדרות חשמליות, ללא הסתערויות במיתלה או בגבעה הצרפתית. שאלוהים יסלח להומור הרדוד שלי.

כמה גיבורים היו הגבוה והקטנה, שניטלטלו ברגליהם במשך שנתיים ארוכות במעלה ובמורד אירופה עד שעלו אל אותו סירת מעפילים קטנה שנתפסה בדרך ארצה. "לווייתן מוכה פרעושים," קרא הטייס הבריטי לסירה כשזיהה אותה בדרה לארץ ישראל. סירה קטנה באורך עשרים מטרים, ועל סיפונה 853 פליטים בדרך לארץ המובטחת.

אחרי שגררו אותם לחוף והעלו אותם על ספינה בדרך לקפריסין, בחן הרופא את בנם הבכור של השניים. דיזינטריה, פסק, והתיר להם להישאר בארץ. אנשי היישוב שלחו אותם לחיפה.

היו להם חיים ארוכים שם על הכרמל ואחר כך על החוף בקרית ים. היא מראשונות הפעילות הפמיניסטיות בישראל, והוא בצבא ובבני ברית. במשפחה שלנו לא מתגאים במיוחד בקריירות צבאיות, ולמרות זאת שני בניהם פנו ליחידות השדה. האחד נפצע כשחצה את התעלה. השני, אותו תינוק בכור עם דיזינטריה על החוף בעתלית, איבד את שתי רגליו לילה אחד בלבנון ב-1982.

כולם קראו לו גבי. אני קראתי לו אבא.

מרים ויעקב היו שם תמיד בשבילי. בשנות הפנימיה הצבאית, בדרך ללבנון ולרמה, לאימונים ולתעסוקה. עם החברה הראשונה ועם החברה האחרונה. מרים סבתי הנפלאה זכתה עוד לאהוב את זוגתי ולהושיב על ברכיה את אנה, הקטנה בילדינו, לפני שהלכה מעימנו לפני שלוש שנים.

והטמפיט שזרק את הפתק ההוא, הגנן המתמיד, האיש ועציו, סבא יעקב שלימד אותי לשתוק בשמונה שפות ושסיפר לי סיפורים על שמו של הירח בלטינית. אנאלפבית שכזה, היום הוא בן 90.

ואני אוהב אותו נורא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Yechiel Adar  On 11 ביוני 2013 at 11:09

    אלו בערך ההורים שלי. שניהם היו במחנות וב"ה לא נפצעו במלחמות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11 ביוני 2013 at 11:43

    אי אפשר לא להגיב, אך אין מה לכתוב. מזל טוב לסבא.

  • עדי  On 11 ביוני 2013 at 12:16

    מקסים לקרוא את סיפורי המשפחה שלך ושל רוני. כל אחד מכם מוכשר בדרכו, ואוהב בדרכו.

  • שלמה מורד  On 11 ביוני 2013 at 14:19

    אשריך שזכית .מזל טוב לסבא ובריאות טובה נחת ושמחת חיים

  • אנונימית  On 12 ביוני 2013 at 21:55

    ברכות לסבא. שיזכה לעוד המון שנים יפות בבריאות טובה. אמן

  • מרדכי ראובני  On 2 ביולי 2013 at 15:06

    מה אגיד – שמח, שבמשפחתי נמצאים בעלי כושר חשיבה וכתיבה, גם אם דעותיהם בנגוד מוחלט לדעותיי. אבל לא יכול להסכים לסיפורי "בובה-מייסעס" בנושא משפחתי.
    סיפור מרגש של "שבירת חלון באמצע ליל"… הממ…
    1. הדירה, בה גרו אמי ומרים אחותי, היתה בבית בן ארבע קומות בקומה השלישית, בין שתי חצרות, כשהכניסה מהחצר האחורית והחלון בחצר הקדמית. בכל קומה רמפה ברוחב כמטר, עם מעקה ברזל, ממנה יכלו להיכנס הדירות. בכל קומה 20 דירות, 12 בחר הקדמית, 8 באחורית. מאיפה נזרקה האבן? מהחצר? לגובה 12 מטר? בלילה? נו, באמת…
    2. עברית? לא! אפילו לא בשגיאות. מרים לפחות הכירה את האותיות (למדה בגימנסיה היהודית והיתה בחוגל הרב בנשופסקי), אבל לא הכירה כתב-יד. ויעקב גם לא היה בחוג של רב כלשהו.
    3. "טמפיט"? זו מילה ברומנית. מה לעשות, משפחת דיברה הונגרית וגרמנית. בבית- ספר למדנו גרמנית, לטינית, צרפתית. אבל רומנית? עוד נו, באמת…
    4. לא "טלטלו רגליהם במעלה ומורד אירופה". הם הובלו למורד אירופה, למפרץ טאראנטו, לחור,
    בשם Santa Maria di Leuca, שם נולד אביך. אולי כדאי להזכיר, שבכל התלאות היו גם אמי ודודתי, שנלקחו לקפריסין והגיעו אחרי הכרזת המדינה.
    אם עוד תרצה לכתוב על המשפחה, אבקש – בלי חופש לדמיון. רק עובדות. האמן לי, גם עובדות יכולות להיות מענינות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: