דברים שאנשים כותבים בגיל 25

(טקסט מהניינטיז, שמוכיח שגם אני כתבתי חרא כשהייתי קטן)

היא לא היתה גדולה עלי. בפירוש לא. לא אומר שהיתה קטנה, אבל גדולה היא לא היתה. פנים אל פנים לאורך הדרך, עד שהפנינו גב אל גב, ויצאנו אל הדו קרב שלנו, זה שאיש מעימנו לא השלים, לא סב אחור וירה. פשוט רחקנו זה מזה עד שמשהשבתי פני לא ניבטו לעיני לא העדים וודאי שלא היא. רק עיר עשנה, מאובקת, העיר שהיא שנאה כל כך, ושאני למדתי לשנוא.

המרחק הזה, הפער שרק הולך וגדל, מביא אותי אל פינות החיוך שלי. אל הלעג הקר, אל הנצחונות הקטנים, שהרי – ובאמת יש להודות – לא היו רבים כאלה. והאחד שתמיד ניבט לנגד עיני הוא הקנאה שלה. לא, לא באחרת, מעולם לא היתה אחרת, לא בכלב, לא בעבודה. היא קינאה בי, ביכולת שלי לקרוא, להתענג על ספר באמת, לשאוב אותו אלי עד הקתרזים, כמו סם שנשאף ומעבע עד שהוא נופל במפץ קטן, והריאות מתמלאות בו באחת.

היתה מביטה בי נאנח בעונג, שואלת, מתעניינת, בונה לה קן קטן של קנאה, שגדל עם השנים והפך לטירה, שלבסוף ננעלה בפני. ואני, בעוורוני, הייתי עונה, מספר, מעניין, דוחף, מעודד. כמו שצריך להיות.

"כמו שצריך להיות". "אתה הולך והופך למאצ'ו", אומרת לי אמא, זו שגידלה אותי להיות הגבר של חלומותיה. אולי היא אומרת את זה כי אני סוטה היום לפעמים מהתוואי בו "צריך ללכת". לך תסביר לה שהיא טועה. שאין דרך בה צריך ללכת. שהנכון שלה אינו הנכון של אחרות.

אני חושב מיד על זו שרצתה שאחבק אותה חזק חזק, מעבר לכוחותי. זו שרצתה שהאחיזה שלי תהיה לפיתה. גבר, היא חיפשה, לא אדם שחושב על דברים הנכונים. ואני – במגעי הרך, הנוגע לא נוגע, המלטף – השתאיתי, התבלבלתי ולבסוף נסתי מפניה. "זה לא נכון", חשבתי.

ובעבר האחר יש את זו שעד היום חושבת שאני הגבר המושלם. שאני המצאתי את המגע. אבל היא מכינה לי קפה בבוקר. "זה לא נכון", אני חושב תמיד כשאני לוגם אותו ומגרש קורים אחרונים. זה לא נכון. והמאבק איהו? היא מסכימה אתי, יודעת שאני צודק. אלוהים, אשה, למה לעולם אינך אומרת לי מה לעשות? "זה הרי כל כך נכון".

וכך הופך אני ב"נכון" וב"לא נכון". והרי זה זמן רב שהופך אני בו, ואלא סממנים של אי-אהבה. שהרי באהבה אין "נכון" ו"לא נכון".

והאי-אהבה, ממש כמו העבר האחר, היא טוטאלית. היא מלאה, היא שגרה, היא אולי – אפילו – אושר. אבל לא לי. לא לי, לא מכיוון שאין זה נכון בשבילי. רק לא לי.

וכך, בשני משפטים, אני משלים את התאווה למושלם, למוחלט. והרי הוכחתי, יש לי משהו מן המוחלט. לא מה שרציתי, אולי לא מה שנכון, אבל מוחלט בהחלט. וגם זה משהו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On 13 ביוני 2013 at 0:46

    זה חזק – "היא קינאה בי, ביכולת שלי לקרוא, להתענג על ספר באמת, לשאוב אותו אלי עד הקתרזים, כמו סם שנשאף ומעבע עד שהוא נופל במפץ קטן, והריאות מתמלאות בו באחתהיא קינאה בי, ביכולת שלי לקרוא, להתענג על ספר באמת, לשאוב אותו אלי עד הקתרזים, כמו סם שנשאף ומעבע עד שהוא נופל במפץ קטן, והריאות מתמלאות בו באחת".

    אישה אחת עזבתי ב-1989, כי היא לא יכלה לפרגן לי את העונג העצום שלי מספרים ומוזיקה.

  • שמעון  On 16 ביוני 2013 at 5:00

    לא עזבה אותי אישה,בשל אהבת המוזיקה והספרים. פשוט לא חברתי לכאלה. האמן לי, המבחר נותר עצום. כשהן אוהבות, מוזיקה ,ספרים,או אותך, הן אוהבות באמת. אנחנו לומדים,או לא,לאהוב. הן נולדות עם היכולת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: