החבר שלי מניו ג'רזי

החיפושים שלי אחרי השראה תמיד מצחיקים אותי, כי לחפש השראה זה קצת כמו לחפש תמימות בפוליטיקה. בטח יש אחת איפשהו במדינה נידחת במרכז אמריקה, אבל גם אותה יקנו בקרוב עם איזה מטע בננות.

אבל לי יש את החשודים המיידיים שלי. ז'ורז' אמאדו וגרסיה מרקס וג'ון אירווינג ומאיר שלו. ספרות לא אינטלקטואלית, אלא חושנית. אני שונא את המילה הזו "חושנית". אבל במהות זה עובד עלי, כנראה. וחוץ מהם יש מוזיקה. יש את דילן ופול סיימון ופרל ג'אם ומאיר אריאל ומתי כספי ואנני לנוקס ומארק קנופלר ובטח השמטתי רבים, לא רק את לנון ודייויד בואי. רבים רבים.

אבל החשוד האולטימטיבי שלי הוא ספרינגסטין. אני חופר עמוק עמוק במילים שלו ובמתודות שלו. באיך הוא עושה את זה. איך הוא הצליח לייצר יצירות כל כך שלמות. יש לפחות שבעה או שמונה תקליטים שלו שהם בעיני רומנים מושלמים. ממש כמו אהבה בימי כולירה והעולם על פי גארפ. כתובים לעילא. בית ספר גבוה באמת לכתיבה סינמטית, מקורית, נוגעת, רלוונטית. ועל זה יש עוד שכבה של מוזיקה שאני כל כך אוהב.

אז אני הולך כל פעם מחדש לראות את הסרטי מייקינג אוף של התקליטים שלו. הדי.וי.די פה מקולקל, אז אני יושב מול יוטיוב ורואה איך עשו את בורן טו ראן ואת דארקנס. שניים מהתקליטים האלה שהופכים אותו להיות מה שהוא. יושב ומחייך כמו דביל. למה כמו דביל? כי באמת אין לי מושג על מה הם מדברים שם.

באמת, להקשיב למוזיקאים מדברים על מוזיקה זה קצת כמו להיות במוסך. הם ידברו איתך על הריף הזה במינור או במז'ור, על תחושה אורבנית או כפרית, על תהודה ועל שכבות של הקלטה, על המיקסים, על זה שאתה חייב לוותר על אפקט קולי בכלי אחד כדי להשיג אפקט יעיל בכלי אחר. ואני יושב שם ומהנהן כאילו אני אלון מזרחי שמקשיב לישעיהו לייבוביץ'.

ובסוף, אחרי שספרינגסטין חופר (הבן אדם כל כך נפוח מחשיבות עצמית, שהסיבה היחידה שאני סולח לו זה שהוא מתנצל על זה מדי פעם) וג'ון לנדאו חופר וצ'אק פלוטקין מספר על המיקסים, מגיע סטיבן ון זנדט. כן כן, הקונסיליירי מהסופראנוס, ואומר "אני אוהב את זה" ו"אני לא אוהב את זה" ו"יש לי יש לי יש לי, תעשו את זה ככה!" ועושה קולות מוזרים של גיטרה ושל כלי נשיפה. ואתה מגלה שילד אשפתות זה ילד אשפתות. ולא משנה אם הוא מניו ג'רזי או מבאר שבע.

וככה גם נפתחת הצ'אקרה של הלכתוב. ועל הדרך אתה מגלה שאף אחד לא באמת יכול להבין (והרוב לא ממש מתעניינים) בתהליך היצירה. זאת התוצאה שמעניינת אותם. אז אני פשוט עובר לשמוע את בקסטריטס או את דה פרומיס כמו 7,000 פעם שעשיתי את זה בעבר, בהופעות הנפלאות במדיסון סקוור גארדן, וכל המילים פתאום כל כך מיותרות כשמגיע האינטרודקשן בפסנתר. הראש משתתק סוף סוף והנשמה מגרגרת כמו חתול מאושר על טלוויזיה פועלת.

אחר כך אני יושב לכתוב.

(בתמונה: בשבילי הוא תמיד יהיה מיאמי סטיב ו-brother man, אבל היום, מותר לו להיות קצת קצת סילביו דנטה, כי גם בזה הוא כל כך נפלא)

Image

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת  On 20 ביוני 2013 at 16:37

    אני גם נפעמתי מ "the promise"' יש עוד סרטים כאלה בדיוק?

    • tsoof  On 20 ביוני 2013 at 18:34

      חפשי את
      wings for wheels
      ביוטיוב.

      יש גם את המייקינג אוף בלאד בראדרס, אם אני זוכר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: