דפי צפריר

(יומן קריאה, הזקן השתגע)

אני טיפוס שלא קורא. כלומר, לא בדרך כלל. לפחות לא בשנה האחרונה. אני מניח שקראתי מעט בעבר, אבל איכשהו, בין המנורה השרופה בסלון, הפרנסה והילדים – אני לא מוצא הרבה מוטיבציה לפתוח ספר.

(טוב, בוא נודה על האמת. אני מניח שאני קורא יותר מהרוב, רק שאני עושה את זה בהבזקים קצרים ותכליתיים. עכשיו, למשל, אני כותב על ספר שרכשתי לפני שבע שעות. אני טיפוס טקטי, לא אסטרטגי.)

וכמובן, הסיבה שאני קורא עכשיו היא שאני צריך לכתוב, מה שלא כל כך עשיתי בחודשים הקרובים. ותיכף תיכף מתרגשת עלי נסיעת כתיבה של שבוע, ויש המון מילים לכתוב, עלילה להשלים, ואפילו סוף – לא עלינו – להעלות מאיזה אוב שאין כרגע בנמצא, ואולי יימצא ברומא.

אז אני קורא. קודם קראתי את השנים היפות בזבל (הצ'כי), שידידי ורעי יוד תחב בגרוני ולא הניח לי עד שסיימתיו, והיום הספיקותי לעיין ב"הזקן השתגע" של אביבית משמרי, מתחילתו ועד סופו. ואם אני כותב טיפה מתוחכם בשתי הפסקאות האחרונות, אתם יכולים להאשים אותה. אני בסך הכל זליג כתיבה סטנדרטי. מחקה את הטיפוס האחרון שנתקלתי בו.

איך הספר? ובכן, הוא כתוב בכישרון גדול ובחוכמה יתרה. אני אוהב את המשלב הגבוה של אביבית ואת חיבתה למקורות, גם אם אני מתקשה לעתים להתמצא בכתיבה המעגלית שלה וגם, ובכן, בנבכי המקורות. הייתי מעיד שהיא כותבת "בתנופה", אבל אני חושש שאני עלול לקבל סטירה בתנופה על משפט כזה. עזבו, היא כותבת נהדר, עם הרבה מיומנות והרבה חן ולא מעט זיקוקים.

ואם אני מרוצה מהצורה, הרי שהתוכן, בעיני, מעורר חלחלה בדיוקו. אני חושב שפגשתי את אביבית לפני שנה וחצי בבעלי מלאכה והיא סיפרה שהיא כותבת "דיסטופיה". בהיותי משכיל במידה, הלכתי לבדוק למה היא מתכוונת, אבל ברצינות, הדיסטופיה של אביבית, בעיני, היא היומיום שלנו. או המחר. ואם לא מחר, אז מחרתיים בליינד.

בקיצור, הקווים לדמות הישראליות מדויקים אצלה עד מאוד, והקטסטרופה שהיא מתארת נשמעת סבירה כאילו היא היסטוריונית שמסכמת את העתיד לדורות הקודמים. הטינה, השנאה, הבורות, הרדידות, הקטטוניה, הדטרמיניזם של הקטסטרופה, נשמעים לחלוטין כמו תיאור נאמן של מציאות שתיכף תיכף. ואם היא גם נשמעת לפעמים כמו עיתון כשהיא מתארת את זה, הרי שהיא תמיד היתה עיתונאית מצוינת.

ואם מישהו יאשים אותי בחוסר אובייקטיביות אחרי היכרות של 15 שנה עם הסופרת, עריכות הדדיות אינספור והפסקות סיגריה שנמשכו לעתים כל נובמבר – שיאשים. זה לא לוקח דבר מהלא מעט זיקוקים שהיא יורה בספר הזה, שהוא אולי קצר, אבל מלא כל טוב.

ומילה טובה אחרונה: העניין הזה שחברה שלך עם מטען תרבותי דומה (ושונה) כותבת ספר, משאיר לך אינספור נקודות השקה מחויכות. כי ספר הוא גם פריקת מטען תרבותי שכזה, שמאפשרת לך לרקוד לא מעט פולקה עם עצמך ועם כל החומרים שמהדהדים לך נכון כל כך. אז הידד על השירים העבריים, אביבוש, שחייכו לי את כל הדרך.

אה, שכחתי. הספר גם נורא מצחיק. כמו אביבית. היא לא חברה שלכם בפייסבוק? אז לכו לנסות. לא תתאכזבו.

זהו, אני חוזר להתבשל במיץ של עצמי. בעוד שבוע בדיוק אתיישב לכתוב אחרי כל החודשים האלה. לכם אולי נראה כאילו אני כותב, אבל על עצמי אני לא עובד. האצבעות קצת מדגדגות מרוב ציפייה, ולצידן עולה מפלס החרדה מעדנות ומשתין מהמקפצה. עוד שבוע. זה אומר לקרוא את קורמק מקארתי ולמצוא בבית עוד שניים-שלושה ספרים לפני שמקנחים את עידן הקריאה הקצרצר הזה עם מאיר שלו.

ואחר כך נכתוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avivitmishmari  On 5 ביולי 2013 at 8:30

    זו לא חוכמה להקליק "אהבתי" על הפוסט הזה, נכון? ובכל זאת 🙂
    תודה רבה, חמוד! שמחה מאוד ש"הזקן" דיבר אליך למרות נרגנותו הכללית.
    וכתיבה נעימה שתהיה… דווח מהשטח.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: