ברוס ספרינגסטין ברומא, 11 ביולי 2013

נתחיל מהסוף. בסוף שמתי את שתי הידיים על הגיטרה של ברוס ספרינגסטין ופרטתי על כל המיתרים משהו שנשמע כמו יבבה של ארמדיל על ערש דווי. אבל זה היה הסוף. והסוף, כדרכם של סופים, מגיע בסוף. לפני הסוף היתה דרך. דרך ארוכה ורבה. ובכן, ללא דיחוי, הנה מעט פרטים:

(זהירות, פוסט ארוך ולא ממוקד. אל תכתבו ככה. זה לא אפקטיבי. אבל לי מותר. גם לא אפקטיבי מותר לי. זה הבלוג שלי, אתם יודעים. לא מתאים לכם? לכו ל-ynet.)

אם יש דבר שלא מדברים עליו בהופעות של ברוס ספרינגסטין, הרי זה הכאב. כאב של אנשים שעומדים בתור שעות על גבי שעות, ואחר כך גם בהופעות ארוכות ארוכות של יותר משלוש שעות. הכאב הסטנדרטי שלי בהופעות האלה הוא זה שמרגישים במפרקת. מין עול של כל העולם כולו שמתיישב לך באחורי הצוואר. הכאב הזה הוא ביי פרודאקט של ההופעות של ספרינגסטין. בכל ההופעות, ובמיוחד באלה שבהן אתה נמצא מתחת לבמה.

אבל מועקת המפרקת היא רק כאב אחד. אתמול היו לה חברים רבים וטובים ומכוערים. כאבים מכל המינים והסוגים. אבל שוב אני מקדים את המאוחר. עוד הקדמה אחת אחרונה, ואז לסיפור:

ישראלים לא מבינים את העניין הזה של ספרינגסטין. אני לא יודע אם זה ככה גם עם מוזיקאים אחרים, כי לא נסעתי לראות אותם, אבל את ברוס ראיתי כבר בארבע מדינות, והעניין הזה עוצר נשימה. העובדה שכל פעם, כל כך הרבה עשרות אלפי אנשים מגיעים מכל כך הרבה מקומות, עם טי שרטים מהסבנטיז ומהאייטיז ומהניינטיז, אחרי שהם ראו אותו כל כך הרבה פעמים, ומצטופפים כמו אפרוחים לשחיטה כדי להשתתף בטקס הזה שהוא ההופעה שלו – זה יחיד ומיוחד.

נערים וצעירים ומשפחות וסבים וסבתות. מגיל אפס עד 90. עולים לרגל לכנסייה שלו. אפשר לכתוב על זה ספר. אגב, בעוד עשרה ימים יש הקרנה בסינמה סיטי של סרט שנקרא Bruce and I, שנוגע בתופעה הזו. בשביל אנשים כמוני שאוהבים אותו, זה נפלא. אבל תאמינו לי, מעבר למעריצים וקשקושים, זה קייס אנתרופולוגי באמת מרתק. לפעמים מצער אותי שאין את זה בישראל. מצד שני, זה לא כל כך נורא. זה הופך כל מפגש עם ישראלי שאוהב את ברוס למשהו מיוחד.

סיפור! אני שונא פוסטים של באתי, אכלתי, שתיתי, עמדתי בתור. אבל לפעמים אין ברירה. אז הנה. סיפור.

המטוס שלי נחת ברומא 22 שעות לפני ההופעה. כבר היה מאוחר ולא יכולתי לרוץ לאיצטדיון ולהשיג מספר בתור, אז כיוונתי שעון לחמש בבוקר, והתרסקתי. ואז השעון לא צלצל. בשבע בבוקר עפתי מהמיטה. אני לא יודע מה קרה בדיוק, אבל אני חושב שהלכתי לשירותים, צחצחתי שיניים והתלבשתי בתנועה רצופה אחת. קפה? איזה קפה? אם אתה רוצה להיות קרוב לבמה, היית צריך להיות בתור כבר שלשום.

ניסיתי לעצור מונית במקום שבו מוניות לא עוצרות. למזלי לבשתי חולצה של ברוס, אז הבחורה במונית אמרה לנהג שייקח אותי, כי אנחנו נוסעים לאותו מקום. הגעתי להיפודרום בשמונה בבוקר, עצוב, מיואש ומת לקפה. רק האלפיים הראשונים שמגיעים יכולים להיכנס לגולדן רינג, שזה האזור הקרוב לבמה. בהופעות של ברוס קוראים לזה "פיט", שזה בור באנגלית, וגם קיצור למילה האנגלית רחמים, כי באמת רחמים על הסבתות שנדרסות שם כמו חתולים בכביש הסרגל. אחרי שעה בתור קיבלתי את המספר הקדוש 1722. אני בפיט! חשבתי שאהיה 15 או 20 מטר מהבמה. לא טוב. לא נורא.

כאב

 

הכאב מגיע לאט לאט. מהשעות הארוכות-ארוכות בתור ובחום אימים (נחשו מי יצא מהבית בלי קרם הגנה ונראה כמו הצוואר של בייגה שוחט אחרי ארוחה של שמונה עשרה מנות ברפאל?). אבל כשנכנסנו פנימה להיפודרום שבו נערכה ההופעה, השעה היתה שלוש וחצי אחר הצהרים. סחבק היה שרוף כמו סטייק עין במסעדה כשרה למהדרין בפתח תקוה, עייף כמו צוף מצוות התגובות של יאיר לפיד ולא הרגיש את הרגליים. רק החוליה השביעית בצוואר שלחה לי איתותים שאני הולך לשלם על זה, ובגדול.

מצאתי לי מקום מצוין, עשרה מטר מהבמה, ממש מול הצדיק ברוך ספרינגסטין, והתיישבתי לחכות. אני והספר. היה צפוף, אבל לא נורא. אלפי אנשים רבצו שם את השעות הארוכות, עישנו כאילו האייטיז עוד פה ודיברו איטלקית שמזכירה נורא את הפורטוגזית שאמא שלי דיברה בבית. מצד אחד, זה נהדר שהשפה נשמעת כמו משהו שאתה מכיר כל כך טוב. מצד שני, אני לא יודע אף מילה בפורטוגזית.

ואז זה קרה. בשש בערב כולם קמו בבת אחת. אולי שמעו שספרינגסטין יוצא לתת שניים-שלושה שירים אקוסטיים (לא יצא) או סתם ללחוץ ידיים לכמה ממזרים בני מזל בקהל (לא לחץ). 2000 איש קמו והתחילו לרוץ קדימה באמוק. עכשיו, זה נשמע כמו רעיון נהדר, אבל אני מזכיר לכם שבחזית יש במה. וככה, כמו למינגים, נדחסנו בתנועה אקורדיונית חסרת שחר לחלוטין אל תוך הבמה. לבמה, אגב, כל זה לא הזיז, והיא נשארה נטועה במקומה, הפוסטמה.

באופן מוזר, מפתיע, מרתק, נפלא, משעשע ואיום ונורא – תפסתי גל. שעטתי ביחד עם כולם – אני ו-42 שנותי, דרכתי על סבתות, רמסתי אמהות צעירות, אולי רוצצתי איזו גולגולת של מתבגר בדרך, ובסוף של כל זה, עם תיק ביד אחת וקינדל ביד השנייה, מצאתי את עצמי שני מטר מהבמה. בדיוק במקום שבו ברוס עומד חלק ניכר מההופעה, בשורה השנייה או השלישית.

נהדר, חשבתי לעצמי. עכשיו רק צריך להחזיר את הקינדל לתיק. נשמע פשוט, נכון? ובכן, פשוט זה לא היה. הנהירה אל הבמה הותירו אותנו צפופים כמו בתור לביטוח לאומי ביום שבו מחלקים קיצבאות. לא יכולתי להניע רגל, לא כל שכן להעביר את תיק הגב, ובכן, לגב. בסוף הצלחתי. נדמה לי ששתי הכתפיים שלי יצאו ממקומן וייתכן מאוד שכליה שלי טיילה באזור לאציו במסגרת המאמץ, אבל הצלחתי. עכשיו נשארו רק שש שעות לעמוד בצפיפות הזו! מזל שרק 43 שרירים נתפסו לי.

לא אכביר מילים (כתב צפריר אחרי 900 מילה). שלוש השעות הבאות היו ארוכות-ארוכות. בסוף הוא עלה, ואז היה נפלא. ואז גם נהיה מכוער.

התברכתי במטראז' מספיק ובגוף חזק, אז עמדתי בפרץ, אבל האמינו לי, אי אפשר להמעיט בעוצמה של כוח רצון של גבר בן 50 בגובה מטר ארבעים וחמש מנאפולי שרוצה להגיע לבמה בהופעה של ברוס ספרינגסטין. כמו פלסטינאי במחסום, כמו מג"בניק בהפגנה ברוטשילד, כמו לוביסט של יצחק תשובה, יש לו כוונה, יש לו אמצעים והוא לא בוחל בדבר. הבוקר הוצאתי שתי אצבעות שלו מהטחול. והוא היה רק אחד.

היה באמת צפוף ומכאיב. הבחור שלפני לא הצליח להזיז את הידיים והחזיק לי את הביצים כל ההופעה. היה מטריד אבל נעים לפרקים. הבחורה מאחורי היתה קצת גמדה ובהתאם לכך ניסתה לטפס עלי במשך קרוב לשלוש וחצי שעות. מצד אחד השדיים שלה הרגישו נעים על הגב שלי. מצד שני הרגע שבו היא הוציאה לי עין עם ציפורניים מורכבות מבוטיק תקוה באור יהודה היה פחות נעים. לזכותה ייאמר שהיא אמרה "סקוזה" והחזירה לי את העין למקום.

בקיצור, האיטלקים יותר גרועים מאיתנו. ההבדל היחיד הוא שהם ממלמלים "סקוזה" כל פעם שהם כורתים לך איבר. הרגע הבאמת מרתק של ההופעה היה כשתלשו לי את יד שמאל. אמרתי לכם. כאב.

קצת הומו ארוטיקה לסיום

זה נחמד לשלוח ידיים כדי לגעת בגיבור שלך, אבל הרגע שבו הוא עשה תנועה קדימה עם האגן ממש מול היד שלי היה קצת יותר מדי. רגע כזה שבוחן את ההעדפות המגדריות שלך עד הקצה. ובכן, חברים (וברוס גם), סחבק יותר סטרייט מכביש הסרגל (איך סגרתי מעגל עם כביש הסרגל בפוסט הזה, הא? תן לה באמצעים הספרותיים!)

הוא היה נהדר ומרגש כמו שרק הוא יכול. היתה הצעת נישואין על הבמה והיו שירים נדירים ונהדרים והיתה האנרגיה הזאת שרק הוא יכול לייצר. מעולם לא הייתי כל כך קרוב אליו. יכולתי ממש להריח את הזיעה. מצד שני, תחשבו על שלושים אלף סרדינים שמרימים ידיים ביחד. כל מה שיכולתי להריח אתמול היה זיעה. כשהורדתי את החולצה בסוף והכנסתי אותה לתיק, התיק צרח והתעלף.

בסוף גם זכיתי בכיף ממנו ומג'ייק הסקסופוניסט הנפלא שלו, וגם בשתי ידיים על הצוואר של הגיטרה הזו ב-born to run, השיר הכי ברוס ספרינגסטיני בעולם. זה יעלה בפיזיותרפיה של כמה שנים, אבל אני לא בטוח שזה לא היה שווה את זה.

לחברים שאוהבים את ספרינגסטין: אכתוב לכם פוסט נפרד על ההופעה המבריקה והמוזרה של אתמול בערב. ועכשיו, תסלחו לי, אבל הגיע הזמן להפסיק לבלבל את המוח ולחזור לכתוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דורית  On 12 ביולי 2013 at 16:58

    היות ואני נשואה למישהו מהכוכב שלך, זה נשמע כמו תענוג צרוף. התברכת! ארבעה מדינות! מתלבטת באמת אם להראות לו את הפוסט שלך, הוא עוד עלול לבוא בדרישות שיגמרו באבדן של הטחול.

  • Tamar Guy  On 12 ביולי 2013 at 19:15

    גם אני רוצה….

    Sent from my iphone5.
    Sorry for typos.

  • עדו  On 13 ביולי 2013 at 14:46

    לי נשמע שסבלת. היית נהנה הרבה יותר אם היית יושב בבית ושומע את המוסיקה שלו במערכת משוכללת. עם או בלי קשר, לא הבנתי אף פעם מי צריך ואן גוך אמיתי בבית שלו כשאפשר לקבל בגרושים העתק שנראה בדיוק אותו דבר.

  • ברק  On 13 ביולי 2013 at 20:28

    תאור מדויק של החוויה המיסטית של הקוצרט של הבוס. מי שלא חווה את זה לא יבין זאת.

  • אורי  On 14 ביולי 2013 at 19:43

    הייתי בהופעה הקודמת שלו בסן סירו (לפני שנה וקצת). הברכיים עדיין כואבות לי…

  • אסף ברקת  On 14 ביולי 2013 at 23:33

    אדיר. נהניתי וצחקתי.

  • איילת  On 15 ביולי 2013 at 0:26

    נפלא. אתה כותב נפלא. ראיתי אותו באנגליה לפני 25 שנה. גם אז הוא היה נפלא.
    הצחקת אותי מאוד. תודה

  • תמר המר  On 16 ביולי 2013 at 20:18

    מצחיק, מריח ונהדר. לגמרי אוף סייד מעולה מכביש סרגל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: