שירות לאומי

בבוקר אחד באביב 1987, לפני שהשמש פקחה עין ויצאה להסתער בחמת זעם על הגלבוע והכרמל, נאספה כיתה אחת של נערים ונערות בגבהי הכרמל. וככה, עודה מפהקת ומשפשפת עיניים ומשתאה על השעה המטרידה הזו, ערמה תרמיליה ושק"שיה וחלומותיה על טיולית – אז עוד היו כאלו – ושמה פעמיה אל ההר שבדרום עמק יזרעאל. ההר הארוך-ארוך ונמוך נמוך, ששמע אירוסיו יצא למרחוק, וביערותיו עוד נשתהה לעתים זכר קרניבורים גדולים שהיו ואינם.

הפנימיון הצעיר פיהק כיתר המפהקים ונרדם את הדרך הקצרה עד לקיבוץ שבמעלה הגלבוע. כשהגיעו שמה נשפך מהטיולית בכוח הזרם ההורמונלי של בני 16 בחופש יחסי של בוקר אייר חמים. הוא הביט סביב והריח משהו מריח הבקר המוכר של ילדותו, כיתף תרמילו כדרך שגברים צעירים ואמוני פוזה מכתפים תרמילים, ושם פעמיו אל החדרים שבהם יתארח בשבוע הקרוב.

סדרן העבודה הפתיע. הוא לא שלח אותו לבקר או לגד"ש, למטעים או למוסך. דווקא אל הפעוטון כיוונו אותו. אבל מה אכפת לו לפנימיון? מי תוקע לכפו חופש יחסי כזה של בוקר אביבי, הרחק מהמסדרים והמפקדים התמוהים, שצורחים בכל לב אל בני 16 לצעוד ולהימתח ולרוץ לשוב? שיהיה פעוטון. החופש, פנים רבות לו.

"אני רוצה תלפזים!" הפגיעה לעברו יפת מראה וזהובת שיער מיניאטורית אחת, ושבתה את לבו בהרף של החלטיות נשית זעומה וזועמת. "תלפזים תלפזים תלפזים!" הוא הביט בגננת בתימהון, וזו כיוונה אותו אל שקית דגני בוקר. תלפזים, מסתבר. אכן, הקורן פלקס, פנים ושמות רבים לו. נתן לה תלפזים ושפת לה חלב והסב עמה לשמוע אותה מכפתת בכפיתה ומגרגרת גרגוריה. לא עברו דקות וכבר היתה לילדה שאולי תהיה לו פעם, והוא אהב אותה כפי שרק אבות יכולים. אבות ופנימיונים בשירות לאומי.

הפנימיונים האחרים עיקמו את מבטם. לא יכלו לשאת את הבושה. אבל הוא כבר ידע שאלה לו החודשים האחרונים איתם, ובקרוב יילך בחזרה לבית הוריו, מקום שבו אין תור לשירותים והשניצלים חמים חמים מהמחבת. שיעקמו עין ואף, חשב. מה לו ולהם?

וככה בא לו האושר. בדמות נהורה של ילדונת דתייה זהובת מבט ונכוחת עין, שיש לה עוד שנים הרבה לפניה ושיעורים ארוכים ותקוות ואכזבות, אבל כאן ועכשיו היא כולה גבעול צהלולים וצווחות גיל ונאקות זעם ותמרורי צער שאין להם שיעור.

ורק בלילות, בקומזיץ, מוקף ידיים מטיילות ולשונות מתחככים ועור לבן לבן ומבטים סמוקים ולא ממדורה, ישב לו לבד ושב ונקרב אל כמיהתו, אחותו הטובה. כמיהה של אז ושל עכשיו ושל מחר ושל בעוד שלושים שנה. כמיהה שהיא תמיד תמיד של עכשיו שיש בו אין גדול וקרביים מדגדגים של תאווה להתרחשות, להיקרות, להתפרצות.

עברו מאז שנים הרבה. הוא אוהב לחשוב ששמע שם בלילה את המפוחית היקרה לליבו, ואת השורה של אחותה, הקוראת להם מעבר לגדר ושדה פתוח. הוא אוהב לדמיין שהאמין שיוכל לחצוב את עתידו עם גיטרות ותופים. אבל לעתי מעט, יכול הוא להבחין שתעתוע של דמיון הוא, עבר חליפי ומתקתק, ולאו דווקא עובדות מוצקות. לעזאזל, למה לתת לעובדות לקלקל סיפור טוב?

וכל שנשאר מאותו שירות שעשה ללאום ושהלאום עשה לו, הוא אור פניה של פצפונת אחת, והערגה הזו שנותרת תמיד עמוק עמוק בבטן, למשהו שיקרה, שיתרחש, שיתפרץ. והוא מחבק אותה, את הערגה. היא מספיקה. שום דבר לא צריך לקרות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: