מערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית

כבר כמה ימים אני יושב על מדוכת יאיר לפיד ומהרהר ומהרהר. להרהר זה פצצה של דבר, כי זה בעצם לא לעשות כלום באיצטלה מהורהרת, ואני, תאמינו לי, יש עלי פאסון מהורהר שחבל לכם על הזמן. אפילו על אשתי – כבר 15 שנה ביחד – העניין הזה עובד. "ששש! היא מהסה את הילדים. אבא מהרהר! לא להפריע! העם מחכה!"

ואני מהרהר בלפיד ושב ומהרהר. כבר כתבו כמעט כולם בסוף השבוע, על המכתם המאלף ששלח לעדתו, על הדיאט ספרייט והיין האדום (זה היה למברוסקו, יאיר. אף אחד לא באמת ערבב את החרא הזה ביחד), על הישבנו והדיברנו וההתחבקנו והלמדנו זה מזה. לעזאזל, עוד פעם בורחות לי כאן דמעות של התרגשות מכל האנושיות המעט דביקה מדי אך הו-כה-מתקתקה הזו.

אחר כך גם הרהרתי בתגובתו לאי מי, איך אמר שכל אדם שלא כיהן כחבר כנסת, שר, צאר או אדון היקום יכול לקום ולהקליד במקלדתו – ממש כמו שעבדכם המהרהר כאן מקליד זה עתה – ולומר את דעתו ולמתוח את ביקורתו. לעזאזל, כאילו יש כאן דמוקרטיה.

וככה, ככל שאני מהרהר ומהרהר בסוגיה שכולם כבר אמרו עליה הכל, נזכרתי בה. נזכרתי במערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית.

למי שפחות מתמצא בכתבי דאגלס אדאמס, אזכיר שאותה מערבולת פרספקטיבה טוטאלית היא תא קטן ודלפון, שכל אדם שנכנס בין קורותיו מבין לפתע כמה עצום היקום וכמה הוא עצמו קטן וחסר חשיבות לעומת כבירותו של אותו יקום. אנשים יוצאים ממערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית כשהם משרכים רגל, כתפיהם שמוטות וראשם בין ידיהם, ולעולם אינם שבים להיות מה שהיו בעבר. כי הם כבר הבינו שהחשיבות שלהם במערך הדברים הגדול והאוניברסלי קטנה לאין שיעור מהחשיבות שהם מקנים, נגיד, לנמלה.

אצל כולם זה ככה. אצל כולם למעט בודדים. בודדים נכנסים ומבינים כמה הם עצומים ורבים וחשובים ואין עוד כמותם, בעוד היקום כולו, על מיליארדי כוכבים וטריליוני תושביו, כולו כאן כדי לעשות להם נעים. הם נכנסים למערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית והופכים אותה על קודקודה. אלה הם שאין להם תחליף. והיקום? אפילו לא נמלה.

אז אתם מבינים, יאיר היה כבר בפנים. הוא יצא ממערבולת הפרספקטיבה הטוטאלית כשהוא מבין שאכן, נאומיו, וכתביו ויופיו הם הם דברי אלוהים חיים. ואנחנו? אנחנו בסך הכל יצורים חד תאיים במקרה הטוב, שנמצאים שם כדי לשרת את מי שהוא ומה שהוא.

אז אל תנסו להסביר ליאיר את המציאות. אל תנסו לבלבל אותו עם עובדות. מי מאיתנו מקשיב לנמלים שמצעקות תחת רגלינו? מי מאיתנו שומע להבל שמרשרשים העלים או לחול הנטחן בין אצבעות רגליו? זה מה שאנחנו עבורו. אבק. דק מן הדק.

היה היה

(בתמונה: לעזאזל, כמה שהוא היה יפה כשהיה צעיר.)

הערה מתודית: זה היה פוסט מספר 333 בבלוג גומרים הולכים. פוסט מספר שלוש היום (סליחה). 333 פוסטים בשלוש שנים ושלושה חודשים (אכן אכן. גם לי זה נשמע מעט מוזר.) תודה למי שהואיל וקרא את הפוסט הזה או אחרים. תודה גם לתורמים לקרן העיתונות המתה. אני אסיר תודה לאלה גם אלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טליה  On 4 באוגוסט 2013 at 15:40

    אהבתי והתבאסי,כרגיל.
    ברכות והמשך להרהר,זה טוב לבריאות ולקהל הקוראים.

  • אסף ברקת  On 4 באוגוסט 2013 at 15:48

    משהו כמו, מערבולת הפרספקטיבה הטוטלית של האחד היא האורגזמטרון של האחר?

    • tsoof  On 4 באוגוסט 2013 at 16:12

      אתה באמת חושב שמישהו נהנה מהשטויות האלה. כי אני נורא מרחם על המצביעים שלו.

      • אסף ברקת  On 4 באוגוסט 2013 at 16:21

        חלילה. רק עשיתי פראפראזה על המשל שהצגת בפוסט. יאיר לפיד נכנס לתא הזה שבשביל אחרים הוא מערבולת הפרספקטיבה הטוטלית, ובשבילו עצמו (לא בשביל בוחריו חלילה) זה אורגזמטרון (תא שנכנסים אליו כדי לקבל אורגזמה – עיין ערך ״ישנוני״, וודי אלן).

      • tsoof  On 4 באוגוסט 2013 at 16:39

        זוכר, זוכר את סליפי. 🙂

  • eliko  On 4 באוגוסט 2013 at 16:56

    יפה כרגיל
    מצרף את ההרהור שלי לאחר מעבר ליד מדף הבירות – http://promarketingwizard.blogspot.co.il/

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 15 באוגוסט 2013 at 21:23

    ושלושה ימים? ושלוש שעות? דקות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: