פוסט אחד ו-23 שירים

אני יכול ללהטט במילים מפה ועד טימבוקטו. יש לי הרבה מה להגיד. קראתי הרבה בזמן האחרון, הצלחתי קצת ונכשלתי פה ושם, אני עושה דברים ומגדל ילדים ומנסה לחסוך ואני קצת כמו כולם בדיוק, ויש לי הרבה מה להגיד על זה.

אבל לא מתחשק לי.

במקום זה, מכיוון שאני חי במקום באמת שחון ושכוח, עם חשיפה מינימלית לתרבות והבנה אומנותית מוגבלת, החלטתי להיות טוב אל הציבור שהצמיח אותי, ולכתוב כאן מדריך ספרינגסטין למתחילים. כזה בן אדם עוצר נשימה אני.

וכשאני אומר מדריך, אני לא מתכוון לאיזשהו כרך ארוך ומייגע. לא לא. בסך הכל מסע קצר של תחנות בזמן. טעימה קטנה אחת מכל תקליט של ספרינגסטין. ואם אתם חושבים שקל לעשות את זה, הרי שאתם טועים טעות מרה. לבחור שירים ספציפיים של ספרינגסטין זה כמו לבחור את מי מילדיך אתה יותר אוהב, או קלישאה אחרת כגון זו. ההבדל בין השירים של ספרינגסטין לילדים, זה שאת השירים לא צריך להאכיל, לשלוח למקלחת ולהעיר בבוקר. הם הרבה פחות מטרידים מילדים.

בקיצור, לא קל. אבל למה להכביר מילים כשאפשר להכביר שירים, ואני מתכוון לאכבר שירים. יאללה, לדרך:

תחנה 1: ההתחלה היא התקליט הראשון, Greetings from Asbury Park, N.J., שבקולומביה רקורדס קיוו שהוא מסמל את לידתו של דילן חדש. התקליט הזה נכשל כישלון מחפיר למדי בקופות, אבל בקולומביה לא נשברו, ונתנו לילד עוד זמן.

השיר שבחרתי הוא בעיני אחת מהיצירות הוורבליות העמוקות ביותר של ספרינגסטין, שנוגעת בוויטנאם, בגזענות ובייאוש, והכל על ציר שנע בין קירות הוותיקן הקודרים ושדרה ניו יורקית אלימה. הביצוע הוא מה-DVD שלו בניו יורק בשנת 2001, שהוא בעיני ההופעה המצולמת הטובה ביותר של ברוס (טוב, האמת היא שזה מכמה הופעות שנערכו במשך שבועיים, אבל בואו לא נרד לפרטים.) לשיר קוראים Lost in the Flood.

תחנה 2: התקליט השני של ספרינגסטין, גם הוא לא הצליח בשעתו, מכונה The Wild, The Innocent & the E Street Shuffle. זה תקליט חביב במיוחד על חובבי ספרינגסטין. לי יש איתו לא מעט עליות וירידות. לפעמים אני הכי אוהב אותו בעולם, ולפעמים הרבה פחות. את השיר שבחרתי, שאין לי דרך לכנות אותו חוץ מ"חגיגה", אני תמיד אוהב. הביצוע גם הוא מהופעה במדיסון סקוור גארדן, אבל הפעם מ-2009 – ההופעה היחידה בהיסטוריה שבה בוצע התקליט כולו.  זו הרצועה הראשונה בתקליט. קוראים לשיר The E Street Shuffle. בקהל: סחבק.

תחנה 3: התקליט השלישי של ברוס הוא Born to Run. בעיני רבים (ובעיני גם) זו פסגת היצירה של ספרינגסטין. יש בו שמונה שירים, שבעה מהם הם לא פחות מהמנונים. קשה נורא לבחור. בחרתי ב-Backstreets, מתוך ההופעה בגארדן ב-2001.

אפשר להכביר מילים על השיר הזה ועל התקליט הזה. כל מה שיש לי להגיד הוא, שאם מתחשק לכם לנסות קצת ספרינגסטין, תתחילו מהתקליט הזה, ותקשיבו לו מההתחלה עד הסוף. לי הספיק התו הראשון בתקליט כדי להבין שזה התקליט שהכי אוהב אי פעם.

תחנה 4: ב-78 ברוס הוציא את Darkness on the Edge of Town, עוד אחת מהתחנות המרכזיות במסע שלו. זה תקליט שמצד אחד ממשיך את קודמו, אבל מאידך מסמן קו קודר הרבה יותר (שנכח גם האלבומים המוקדמים, אבל היה פחות דומיננטי). זה אחד מתקליטי הצווארון הכחול החשובים של ברוס, וגם מתוכו קשה עד מאוד לבחור שיר. הלכתי עם Racing מתוך אלבום ההופעות החיות 75-85, גם כי זה שיר עם מילים שחורכות את הנשמה, וגם כי הוא אחד מרגעיו הנפלאים ביותר של רוי ביטן, הפסנתרן של הלהקה.

תחנה 5: התקליט הכפול The River יצא בשנת 1980. הוא כולל שיר שכולכם מכירים. חוץ מזה הוא כולל שתי שורות של שירים – אחת פופית למדי, שנעה כל הדרך מהאינפנטילי והשמח עד הגאוני והמדכדך; השנייה מינורית הרבה יותר, שכוללת בעצם את ההתחלה של האלבום הבא, נברסקה, שהוא מהמדכאים הידועים לאדם עלי אדמות. זה תקליט נפלא, שכולל גם את השיר המחורבן ביותר של ספרינגסטין המוקדם. בחרתי להשמיע The Price You Pay, מתוך הופעה שנערכה בניו יורק בנובמבר 2009. למה דווקא את השיר הזה? כי הוא מראה איך בשתי שורות בודדות, אפשר לכתוב חיים שלמים.

תחנה 6: את נברסקה ברוס הקליט לבד על טייפ פרימיטיבי. זה הראשון מבין שלושת התקליטים האישיים והאקוסטיים שלו. בשלב הזה כבר קראו לו הבוס, והוא היה רגע לפני ההפיכה למגה סטאר, אבל כמו שהוא עושה לאורך כל הקריירה, הוא החליט ללכת אחורה, ולהקליט את היצירה הכל כך מיוחדת הזאת.

התקליט הזה שונה מכל האחרים בעוד היבט אחד: זה התקליט הראשון של ספרינגסטין שאשתי ידעה את המילים שלו לפני. בדרך כלל הוא מכאיב לה באוזניים, אבל את התקליט הזה היא אהבה עוד לפני שהיא אהבה אותי. מה שומעים? את אטלנטיק סיטי. זה קצת מובן מאליו, אבל זה פשוט אחד השירים הכי נפלאים של האיש, והביצוע מניו יורק 2001, הוא אחד ויחיד.

תחנה 7: טוב נו, אתם מכירים את זה. בנדנה, ג'ינס, Born in the USA, איצטדיונים, קורטני קוקס, בריטני ספירס (מה?), Dancing in the Dark וכאלה. זה השיר הראשון של ספרינגסטין שהכרתי בנעורי, ועדיין אחד מאלה שישאירו אותי עם דמעות בעיניים בתשע מעשר פעמים שאני שומע אותו (ואני שומע אותו שבע פעמים ביום).

התקליט הזה הוא הנמכר ביותר של ספרינגסטין, וזה שהפך אותו לאייקון הכל אמריקאי. ממנו נגזרים אלף ואחד סיפורים, כולל ההצעה לקמפיין מקרייזלר (שברוס דחה) והאזכור של "הבחור הצעיר והפטריוט מניו ג'רזי" של רונלד רייגן. אנחנו שומעים את אחד השירים הבודדים בתקליט הזה שלא היה להיט. קוראים לו Downbound Train ואם מקשיבים למחזור הדם שלי ארבע או חמש דקות, בדרך כלל שומעים בדיוק אותו.

תחנה 8: ב-86 יצא התקליט המחומש Bruce Springsteen & The E Street Band  live 75-85, והביא לעולם את הבשורה של ההופעות החיות של ברוס. אומר זאת כך, שוש: הופעה של ברוס היא חיים בממד אחר. אני לא מומחה למוזיקה, אבל הייתי בכמה הופעות בחיים שלי. תאמינו לי, זה לא דומה לכלום. באופן כללי: החיים מתחלקים לשניים: החלק האחד הוא ההופעות של ספרינגסטין. החלק השני הוא בסך הכל ניסיון מתמשך לממן את החלק הראשון.

מה שומעים: את בובי ג'ין, שיר טיפוס המדרגות האולטימטיבי. אל תחפשו מדרגות במילים, אין שם. מה שכן, קראתי עכשיו 1,200 מילה של מורקאמי על הקירבה שבין דמויות רחוקות זו מזו, ונזכרתי בשיר הזה. אחריו יש בווידאו שישה שירים אחרים מהתקליט הזה. אין דבר.

תחנה 9: Tunnel of Love מ-87 הוא תקליט הדמדומים של האי סטריט באנד. למען האמת, הוא תקליט שכמעט כולו ברוס. כרגיל, אחרי תרועה, באה נסיגה לאישי, פרטי ומינורי. זה תקליט שמתאר לא מעט את הנישואים הראשונים, הקצרים והקלוקלים שלו, שהגיעו לקיצם שנה אחרי שהתקליט יצא. מה שומעים? Brilliant Disguise. שיר שאפילו אלה אוהבת.

תחנה 10: ב-92 ספרינגסטין הוציא שני תקליטים מחורבנים למדי, Lucky Town ו-Human Touch. הוא הקליט אותם ללא האי סטריט בנד, עם אוסף נגני אולפן חדש, והם נכשלו כישלון חרוץ. ככל שחולפות השנים, הם מתבררים כפחות גרועים. מה שומעים? שני שירים – שניהם מלאקי טאון, שניהם שירי משפחה צעירה, את שניהם אלה מאוד אוהבת. הראשון הוא Better days. אחריו: Living Proof.

(ובכלל, ברטרוספקטיבה, לאקי טאון הוא תקליט עצום, אבל נו, אתם יודעים איך זה, אני קצת קהל שבוי. אבל באמת, המוזיקאים הם לא ה-ESB, וזה תמיד מפריע לחובבי ספריגסטין, אבל השירים פשוט יוצאי דופן אחד אחד.)

תחנה 11: ב-1995 יצא אוסף ה-Greatest Hits של ספרינגסטין. זה אוסף שאני לא אוהב במיוחד, כי כל העניין הזה של שיר וחצי מכל תקליט הוא פשוט לא מספיק (אני יודע שזה טיפה קאונטר פרודקטיב, אפרופו הפוסט הזה, אבל לעזאזל, שמישהו אחר יבלבל לכם את המוח על כתיבה אפקטיבית).

אבל.

לאוסף הזה הוקלט מחדש אאוט טייק ישן של ברוס. אולי השיר שאני הכי אוהב בעולם. קוראים לו This Hard Land.

תחנה 12: The Ghost of tom Joad הוא השני מבין התקליטים האקוסטיים שברוס הקליט לבד. רק הוא, מפוחית, גיטרה ושמן מנועים (טוב, אני מגזים). שוב, זה תקליט עתיר טרגדיות גדולות של אנשים קטנים, ובית ספר גבוה לכתיבה. השיר שאני הכי אוהב בתקליט – כמו ספרינגסטינאים רבים אחרים – הוא Youngstown, שמספר את סיפורן של תעשיות הכרייה והפלדה בארה"ב. הביצוע מניו יורק 2001 הוא עם הלהקה כולה, רוקי הרבה יותר מהביצוע השקט והמינורי של התקליט המקורי. חובבי הז'אנר יתעכבו על הסולו הנהדר של נילס לופגרן בסוף השיר.

תחנה 13: את Tracks, אוסף האאוט טייקים הרחב (ארבעה דיסקים) שלו, ספרינגסטין הוציא ב-98. חובביו מחכים בקוצר רוח לשמוע בהופעות רבים מהשירים בתקליטים האלה, ואכן, הם מחזיקים בקלות שני אלבומים מאז'וריים למרות שברוס השאיר אותם מחוץ לתקליטיו הקודמים. אני אוהב מאוד את Don't Look Back, ובמיוחד את הביצוע מניו יורק 2001.

תחנה 14: תקליט ההופעה בניו יורק יצא כמו שכבר כתבתי פעם או שבע פעמים, בשנת 2001. זה בעצם אוסף של קטעים מסדרה של הופעות שנערכו במשך כשבועיים במדיסון סקוור גארדן. אולי שמונה הופעות, אולי טיפה יותר. אין לי חשק לבדוק. בעיני, מדובר בפסגת ההופעות המוקלטות הרשמיות של ספריגסטין. נשמע את Land of Hope and Dreams שהיה אז שיר חדש. השיר הזה, קצת כמו Thunder Road, הוא מהרגעים של ספרינגסטין שאתה יודע שישנו את חייך כבר כשאתה שומע את התו הראשון.

ובכלל, אולי יש טעם לציין את זה: ספרינגסטין בן 64, והוא עדיין מקליט שירים נפלאים. וזה עוד אחד מהמאפיינים הבולטים שלו. נכון שעברו כמעט 40 שנה מאז Born to run וכמעט 30 שנה מאז Born in the USA, שהיו פסגות ההצלחה שלו, אבל הוא לא מפסיק לכתוב שירים לפנתיאון. אין לו כמעט תקליטים רעים, והוא לא חי על תהילת עבר אפילו טיפ טיפונת.

תחנה 15: איך שהזמן רץ. ביולי 2002 הוציא ספרינגסטין את The Rising, תקליט פוסט 9/11 וגם תקליט האולפן הראשון שהוקלט עם הלהקה מאז האייטיז. זה גם התקליט שהחזיר אותו לקדמת הבמה. הוא עתיר להיטים, המנונים ורגעים נצחיים, והוא עוד אחד מהתקליטים שבאמת אי אפשר לבחור מה להשמיע מתוכם.

אז הלכתי עם Mary's Place מההופעה בברצלונה ב-2003, שבו הוא גם מציג את ה-E Street Band. ואלוהים יסלח לי על כל הדברים האחרים שלא נכנסים כאן.

תחנה 16: Devils and Dust הוא האחרון (לעת עתה) מבין התקליטים האקוסטיים הקטנים של ספרינגסטין. את התקליט הזה הוא הקליט לבד בתא טלפון. רק הוא, גיטרה, מפוחית וג'ריקן מיץ פטל. וכן, אנשים מדברים שטויות אחרים שהם כתבו 1,500 מילה. יש בתקליט הזה את אחד השירים שאני הכי אוהב. ואני מכיר עוד מישהו שמשוגע עליו. אז הנה, ביצוע מתוך הופעה בדאבלין ב-2006. עזבו אתכם מהכל, זה שיר שממלא את הלב כמו שמעטים אחרים עושים. קוראים לו Long Time Comin'.

תחנה 17: היא התחנה החביבה על המשפחה שלי. ספרינגסטין הקליט את We shall Overcome, תקליט המחווה לפיט סיגר ב-2006. אני זוכר שהייתי באיטליה באותו קיץ וראיתי פוסטרים של ההופעות שצפויות בסתיו ונקרע לי הלב לחתיכות.

בקיצור, זה תקליט לא רוקי, אלא פולקי לגמרי. לא ספרינגסטיני, אבל עם זאת, הכי ספרינגסטיני שיש. תקליט עם תזמורת נהדרת מלאה כלי נשיפה, כינורות והרבה הרבה בנג'ו. הילדים שלי משוגעים על זה. אנחנו שומעים את Mrs Mcgrath, שמספר על חייל אירי או סקוטי, שיוצא למלחמה אי שם וחוזר על אונייה שבע שנים אחר כך, עם שתי רגליים מעץ. וזה שיר נפלא גם בלי ללחוץ לי על הכפתור של רגליים קטועות, אז עם הכפתור הזה הוא בכלל משהו מיוחד במיוחד.

תחנה 18: ספרינגסטין לקח את הלהקה מהתחנה הקודמת להסתובב באמריקה וארה"ב. ב-2007 יצא Live in Dublin, תיעוד של אחת מההופעות הנהדרות האלו, שבהן גם שירים ישנים יותר או פחות של ספרינגסטין זכו לעיבודים חדשים. התקליט הזה היה מתחרה בקלות עם קודמו על אהבת המשפחה שלי, אם הוא לא היה שרוט ללא הכר. טחנוהו הבנות עד דק. מה שומעים? את Erie Canal, יען כי זה השיר הנהדר ביותר שנכתב אי פעם על פרד. בטוח.

תחנה 19: על Magic שיצא ב-2007 כבר כתבתי הרבה פעמים, כי הוא תקליט ששינה את חיי. אבל לא אבלבל לכם עכשיו את המוח עם ענייני הפרטיים. זה תקליט מחאה חריף נגד ממשל בוש, וגם יצירת מופת יחידה ומיוחדת. אני מכיר כל מיני טענות על כך שההפקה שלו נקייה מדי ומהודקת מדי. עזבו אתכם משטויות. מדובר במאסטרפיס.

מה שומעים? את השיר הכי קטן בתקליט הגדול הזה, ועוד אחד מהרגעים שהקתוליות של ברוס משתלטת עליו, ומולידה מילים יפות כל כך, שהלב פשוט מתקשה להכיל אותן. וכל זה יורד במדרגות עם לחן לא מורכב, אבל הכי מתאים בעולם. קוראים לזה I'll work for your love.

תחנה 20: Working on a Dream, שיצא ב-2009, היה, איך להגיד את זה בעדינות, ובכן, הממ, לא חשוב. בקיצור, חרא של תקליט. אבל היה סיבוב הופעות נהדר, באמת. הוא פשוט לא ביצע כמעט את השירים מהתקליט.

ובכל זאת, היה בו שיר אחד יחיד ומיוחד. קראו לו Outlaw Pete.

תחנה 21: ב-2010 יצא הסרט על הקלטת Darkness במסגרת חבילה מהודרת ומלאה באאוט טייקים ושמה The Promise. שיר הנושא נשאר מחוץ ל-Darkness במקור, והאמינו לי, אין לזה שום הסבר ראוי לשמו.

בלי  יותר מדי דבריטיס, הנה ביצוע מניו יורק 2001. זה שיר שאפשר לדבר עליו מפה ועד ניו ג'רזי. אבל לפעמים עדיף פשוט להקשיב.

תחנה 22: אחרי 1,900 מילה, אני מרגיש קצת בן 64 בעצמי. התחנה האחרונה עד עכשיו היא מ-2012, ושמה Wrecking Ball, תקליט פוסט-אפוקליפסה פיננסית. חכם, חזק, בועט, וכרגיל, זה לא הסטונז עם איינג'י מהסבנטיז ולא U2 עם וואן מהניינטיז. זה לא רוג'ר ווטרס עם שירים מהאייטיז ולא פול מקרטני עם פצצות מהסיקסטיז. השירים שהוא כתב לפני פחות משנתיים מביאים דמעות לעיניים. תמיד רלוונטי, תמיד מחדש, תמיד יוצר. בלי זרי דפנה וקשקושים, הבן אדם קם בבוקר והולך לעבוד ולעשות מוזיקה לכאן ועכשיו, וזה עובד.

תיכף, אני חושב (וקצת מתפלל), בטח עוד חודשיים או ארבעה, יהיה תקליט חדש. ואחריו יהיה עוד מסע הופעות באירופה. ותאמינו לי, אין הרבה סיבות יותר טובות להגיע לשנת 2014 מאשר ללכת לראות את ספרינגסטין.

מה שומעים? את Wrecking ball. למה לשמוע דברים אחרים? ביצוע מ-4 ביולי 2012.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On 2 באוקטובר 2013 at 7:46

    הקשר אתך הוא פרויקט. קריירה.22 תחנות,עם ספרינגסטין ואתך. אינם טיול,הם מסע. התגובה המידית,עוד לפני שפותחים, היא ,התקבלת. הבעיה היא שהתקבלת כבר מזמן. עכשיו צריך לשבת, לקרוא ולהאזין. אני מניח שגם לאחר כול אלה, עדיין תתקבל. מאיפה הכוחות? אנחנו (ה317) הרי משמשים מתווך בינך לבין עצמך.

    • tsoof  On 2 באוקטובר 2013 at 8:05

      אהלן שמעון, מה שלומך? תמסור לי שאכין קפה 🙂

  • כרמלה כ\ שלומי  On 2 באוקטובר 2013 at 8:16

    אם הייתי ברוס והיה לי מאזין כמוך הייתי מבינה שעשיתי את שלי בעולם. איזה פוסט צפוף מאהבה הרמת כאן לכבודו.

  • אלירז  On 2 באוקטובר 2013 at 8:54

    תמיד לפנק, לפנק, אי אפשר איתך ככה. רק איך נתחיל יום עבודה עכשיו, איך?

  • idit2013  On 3 באוקטובר 2013 at 7:14

    איך אפשר להנות כל כך כשאפילו לא מכירים ברוס אחד לרפואה? כשתהיה לי תשובה- אוציא פטנט
    ואם אתה כבר מכין קפה, אז לי תה לואיזה + 2 סוכר
    לואיזה מהגינה, בטח מהגינה

  • מומלצי הבלוגוספירה של א.  On 9 באוקטובר 2013 at 19:04

    פרוייקט פרוייקט. נהדר לי. מומלץ.

  • נרי  On 7 בינואר 2015 at 11:05

    כל הכבוד על הסקירה המעניינת והמרגשת..

    חסר את הדיסק האחרון.. HIGH HOPES..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: