משל הסביח

משל הסביח

—————

בצהריים הייתי רעב. זה קורה לי לא פעם. אבל היום בצהריים מצאתי את עצמי רעב במפגש שבין רחוב הרכבת ויהודה הלוי, ברגע הגאוגרפי שבו הם נפרדים זה מזה כמו שתי גדותיו של רוכסן. מקום טוב להיות רעב בו.

התחלתי את המסע הקצר באלנבי פינת יהודה הלוי. דילגתי ממזנון מזרחי שמגיש המבורגרים (שזה כמו זברה עם חברבורות) לבין מזנון שווארמה בריח חתול מקולקל, וצעדתי הלאה, מוותר על החומוס (לאחרונה אני סבור שמוטב לשלול את כל רישיונות ייצור החומוס מבתי אוכל שאינם מצויים ביפו או בירושלים) ועל בתי הקפה המעוצבים שצצו בשנים האחרונות באזור גן החשמל.

צעדתי כשרגל אחת ביהודה הלוי והשנייה ברח' החשמל, תיכף תיכף מגיע לפגישה המתרגשת עלי, ויודע שאם לא אמצא שום דבר אחר בדרך, בצידו השני של יהודה הלוי מחכה לי, בקץ כל הקיצין, ארומה.

אני מהטיפוסים שלא צריכים שארומה ירצחו ציפורים כדי לתעב אותם. איש חכם אמר לי לא מזמן, לקול הנהוני המהדהד, שאם קרואסון של ארומה ראה חמאה, זה רק כי עברה לידו משאית של תנובה בדרך מהמפעל לאחת ממסעדות הרשת. אני מתעב את ארומה, גם ברמה העניינית וגם אידאולוגית. אבל הייתי רעב. וזה היה או זה, או חתול מקולקל.

הרהרתי ביני לביני בכריך שמחכה לי בבית הקפה המעוצב. החלטתי על סלמון מעושן. בלחם של ארומה – ואין זה משנה אם הוא לבן או שחור או חי, שהרי תמיד מת הוא – יש מהילה מחליאה במיוחד של בצק וסוכר ומלח, שתדביק אותו לפנים החיך כמו היה בזוקה מהאייטיז. והלעיסה היא הדרך היחידה להפריד בין פרוסת לחם וגבינה ועגבנייה תפלה ופרוסת סלמון מעושן שהוזמן במיוחד מבריכת דגים מדוכאים במזרח פתח תקוה. הסלמונים שם שוחים נגד הזרם בז'בוטינסקי, עם תקוה אחת בליבם: לא להגיע לראש העין.

באמת, גדול או קטן או בינוני או ענק, נסו פעם להחזיק כריך בארומה בקצה אחת הפרוסות, וראו זה פלא, כל הקונסטרוקציה נותרת בעינה. נדמה לי לפעמים שגם אם תדביקו אותו לצנטריפוגה אוהדת אמריקאים בנתנז – הסנדוויץ' של ארומה לא יתפרק. וזה נכון שהכריך נראה טוב, אבל אל תאמינו למה שאתם רואים: פיאט 600, אפילו אם תשימו עליה גלגלי מגנזיום וספוילרים ופרווה על הדשבורד ונורות צבעוניות ומערכת עם באסים שמרעידים את כל פתח תקוה, עדיין תישאר פיאט 600, בטעם של פח חלוד מ-76.

ובקיצור, יש ארבעה מצבי צבירה ידועים לאדם: גז, נוזל, מוצק וסנדוויץ' של ארומה.

עם המחשבות האלה בלב, רגע לפני שאני חוצה בדכדוך את יהודה הלוי לכיוון ארומה, נתגלתה לעיני הבשורה: בשורה עם טחינה ועמבה וחריף. ישועת השם כהרף עין. ככה באתי אצל מזנון סביח קטן שאיני יודע את שמו. היה בו בחור צעיר וסימפטי והיו בו העמבה הנכונה והפטרוזיליה, שמזמן היתה מוכתרת למלכת הירק אילולא הכוסברה, אחותה הטובה ממנה, והיו שם כף של חומוס והרבה הרבה טחינה למעלה, שיהיה מה לנזול.

ובתווך, בלב הפיתה המתפוצצת והמטפטפת, שכבו פיסות החציל המטוגן, שאולי הוא משמין, אבל כל כך טוב הוא לרוח האדם – שלא יכול להיות שלגוף רע הוא.

וכשלעסתי בזהירות וטפטפתי טחינה על הג'ינס והספסל והסטודנטית לצילום שישבה לידי, חשבתי לעצמי שהלוואי שהיינו קצת יותר כמו הסביח ב-18 שקל הזה, וקצת פחות כמו הסנדוויץ של ארומה.

הלוואי שהיינו עסוקים קצת פחות בברו וקצת יותר בתוכו. שהרי ההוא מארומה, כמה שהוא יפה ומהודק ורפרזנטטיבי, ככה יש לו טעם של חרא; והפיתה עם הסביח, על שמנוניותה ודחיסותה ודליפותיה, חמה היא כמו רות המואבייה בגורן.

הדירה שלנו, האוטו שלנו, האישה היפה שלנו, הילדים המצוירים יפה שלנו, עם השיער הגולש והציונים הנכונים והנוער שוחר מדע, המשכורת היפה שלנו והחופשה שלנו בתאילנד, מה כל אלה טובים אם הם לא מתפוצצים קצת לפעמים בפה כמו סביח שמן מדי? למה טובה כל האסתטיקה המהודרת והמכולכלת יפה הזו, אם הם לא מכתימים לפעמים את המכנסיים, ועושים איזה בושה או שתיים.

לראותם בלבד זה טוב לשבוע בשנה. יותר מזה זה כמו סנדוויץ' של ארומה: לראותו לראותו, אבל רק משוגע מכניס את זה לפה.

שימו איזה לוגו שלא תשימו על העבודה שלנו, על הטלפון שלנו, על הממשלה שלנו, על ההסברה שלנו, מה שיש בפנים הוא מה שחשוב. לא איך שזה נראה. אף ראש ממשלה דובר אנגלית אייוי ליגית לא יצליח לייפות את מה שמכוער כאן. אף הבטחה להלוואה של 50 אלף שקל לא תסתיר את הבור של גירעון של שנים בתקציב המשפחתי. בראיין אדאמס יכול להיות צרוד מכאן עד הירח, והוא לעולם לא יהיה ברוס ספרינגסטין.

ואחרי שהגעתי לכל המסקנות היפהפיות האלה, שינסתי מותניים והלכתי לשכנע את הלקוח בצדקתי. ולכו תדעו, אולי זה הצליח. כי עמוק בפנים, המנוע של האושר עם טנק הדלק של הסביח עשה קולות של פרארי.

למרות הטחינה על המכנסיים והדמעות מהחריף והפטרוזיליה בשיניים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • idit2013  On 3 באוקטובר 2013 at 22:42

    וואו! איך תיארת בדיוק מה שאני חוויתי היום בפלאפל בהוד השרון, חברתי המליצה על "הפלאפל" של הוד השרון, ואני זכרתי לטובה את האחר לידו, ובתור פשרה דגמנו את שניהם.
    עם טחינה עמבה וחריף – כל הפלאפלים מצויינים
    אה, כן , והיה גם חציל מטוגן , עם ים של שמן
    אבל למי איכפת, רק לא ארומה. תבוטל ארומה לאלתר, ויפה שעה אחת קודם

    • tsoof  On 3 באוקטובר 2013 at 22:43

      כיוונתי לדעת גדולות!

      • idit2013  On 3 באוקטובר 2013 at 22:45

        לא צריך להגזים עם הגדולות, כולה 1.60 (לצערי)

  • idit2013  On 3 באוקטובר 2013 at 22:51

    ואם כבר אנחנו פה בצוּתָא, אני רוצה להגיד שהגעתי לבלוג שלך במקרה והוא ממש אחלה!

  • אסף  On 3 באוקטובר 2013 at 23:38

    פעם הבאה שאתה באזור – הסביח בנחלת בנימין על אחד העם. אל תשכח.

  • מוטי סחראי  On 4 באוקטובר 2013 at 8:47

    צפריר יקירי, פגשתי אותך, וירטואלית, לפני זמן קצר והצלחת להפוך מיד לכותב החביב עלי.
    הפוסט נהדר! כל מילה בסלע. ובכל זאת יש כאן משפט אחד, שעשה לי את היום:
    ״בראיין אדאמס יכול להיות צרוד מכאן עד הירח, והוא לעולם לא יהיה ברוס ספרינגסטין״.
    ענק.

  • אסנת  On 4 באוקטובר 2013 at 8:51

    ולו היית מדרים לרחוב לבונטין 7, היית פוגש חומוס ופלאפל מצוינים ב"חזית העממית". באחריות!

  • idit2013  On 4 באוקטובר 2013 at 10:41

    אי אפשר שלא להיזכר בבדיחה שאפילו התולעים כבר לא מתקרבות אליה מרוב שהיא זקנה , על גבר שבא לכומר להתוודות על בגידה אך מסרב לחשוף את שמות הפרטנריות איתן קיים מצוות, הכומר מנסה לנחש ושואל האם זו סימה רימה או ימימה; הגבר ג'נטלמן ולא חושף שמות . הכומר משלח אותו בכעס בלי למחול לו; בחוץ שואל אותו החבר אם קיבל מחילה? "לא " אומר הגבר "אבל קיבלתי שלושה שמות חדשים"
    רשמתי לפני את ההמלצות המבורכות, תודה , אני כבר מרגישה שיש פה בסיס לחברות עולם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: