למה באמת רצחתי את רבין

בסוף החלטנו לרצוח את רבין. בכל זאת, הבן אדם בגד בכל היקר לנו. קרא לנו פרופלורים, הכניס לפה את ערפאת והערבים, נתן להם רובים, חילק את הארץ, הביא לפה את הרוסים שכולם יודעים שהם לא יהודים, בנה מחלפים במקום כבישים עוקפים, שר שיר לשלום. באלוהים, אם מירי אלוני זה לא סיבה לתג מחיר, אז אין סיבות ולא היו סיבות לתג מחיר.

אז אמרנו, חלאס. ניפטר ממנו. הרבנים אומרים רודף וצורר ובוגד, ביבי אומר מסכן את העתיד של כולנו. יאיר אמר שבכיף הוא ינחה את הטקס אחורי זה ושלמה ארצי תרם שיר. היתה הסכמה מקיר לקיר, אבל אף אחד לא התנדב. הבן אדם בן מוות – כולם מסכימים על זה – אבל אף אחד לא מוכן לתת את התחת, להקדיש איזה ערב או שניים ולגמור עם סיפור בשביל כולם ולתפארת ארץ ישראל.

לתלות וילונות בכיתה של הבת הקטנה? זה כן. להתנדב במשטרת התנועה ולעשות "קחחח קחחחח" עם המגאפון? לזה יש זמן. לתלות לאישה את המדפים, לבקר את סבא בבית חולים, להקים עמותות, להחתים תומכים, לגייס קולות? להכל יש זמן. אבל לרצוח את הרבין? משהו בקטנה בשביל הקבוצה? זיבי. זה יש לו מילואים וזאתי צריכה לגמור סמינריון באוניברסיטה וזה אבא שלו חזר אתמול מנופשון בטורקיה והוא צריך ללכת להביא ממנו את המרלבורו של הדיוטי. ככה כולם. "לא יכול השבוע. דבר אתי בדצמבר, כשירגע הלחץ".

"ומה אם ייתן להם את פתח תקוה?" אני שואל אותם.

"שייתן, אין דבר."

"ויפריד דת ממדינה?"

"שיפריד, נדביק אחורי זה," אומרת לי הזאתי, האשכנזיה עם הצמה והסמינריון.

"הוא יחלק את ירושלים", צרחתי.

"מצטער, אח שלו," אומר לי הבן דוד של זמביש. "אני יש לי תורנות כריתת עצי זית והרעלת בארות. קודם כל ארץ ישראל, אחר כך גויים ובוגדים וסמולנים."

ככה נשארתי לבד. אני, עם המעט מטראז' והחיוך המטומטם שעדינה המורה לתושב"ע מנסה למחוק לי מהאייטיז. וגם עבר לי החשק. מה, רק שלי הארץ ישראל הקדושה הזאת? אם אף אחד לא שם זין, אז למה דווקא אני? מה אני אין לי חיים? אין לי מה לעשות במוצאי שבת? שמרכז מפלגת העבודה ייפטר ממנו!

ואיך שיוצאת השבת, סחבק הולך לכיכר רבין – אז עוד לא קראו לה כיכר מלכי ישראל – לאכול שווארמה, ואתם לא מבינים מה קורה שם. איזה 400 ילדים אשכנזים מעצבנים שרים "זה אנחנו הצופים שבאנו" ו"הנוער העובר, עובד ולומד, עדיין לא הניח מידו את הכלים" ו"השריקה של התנועה" וכולם עומדים בתור לשווארמה, וזאתי רוצה בלי טחינה וזה שואל אם יש חצילים וכולם צועקים לדבוש "בלי חריף! בלי חריף!"

אני קולט שארבע שעות ייקח לי להגיע ללאפה, אז אני פונה לכיוון הכיכר להביא כאפות לחנבצים ולמשוך לבלונדיניות בשרוך האדום של החולצה הכחולה, וככה אני מתקרב לבמה, ואז ההיא מתחילה מלמעלה את התנו לשמש לעלות עם כל הפאתוס של אחת שעדיין תקועה בלהקת הנח"ל בתחילת הסבנטיז.

ואני מתכווץ כולי וכל השמאלנים מתחבקים כמו הומואים ובוכים ומדליקים נרות כאילו מת להם מישהו. ואני שומע אותם צורחים מהקצה של הכיכר בדאבוש "בלי חריף, בלי חריף!" ושמעון פרס מזייף ורבין מזייף והשב"כניקים מהסבל גם כן פותחים לי מסדרון שסחבק יעבור ויגמור עם הכאב של כולם. למען ארץ ישראל ולמען השכנים משדרות ח"ן עד ארלוזורוב ולמען עור התוף.

חשבתי לברוח משם, ללכת לנגב משהו אצל אמא בבית, אבל אתם יודעים איך זה כשבאים מאה אלף סמולנים לכיכר: אפס קליטה בסלקום. ועד שתפסתי את הבית אמא שלי גאולה צורחת משהו על זה שהיום היא ואבא מנסים מדליוני זוקיני במקום קובה ושעדיף שאחזור מאוחר כי אבא חרמן.

ולמרות כל המנחוס הזה לא חשבתי לרגע לעשות לכולם את הטובה ולהיפטר מהחרא בעצמי. שיתאמצו גם הם למען אדושם ואדמות יש"ע המקודשות. סחבק לא הפראייר של תעשיית השנאה. שמישהו אחר ידפוק אותו על קידוש השם. באמת, אמרתי נלך נישב על סושי בבאזל ונעשה קירוב לבבות עם ניגירי טונה הרבה ווסאבי באף, כי גם למהפכנים מגיעה לפעמים מנוחה.

ואז, כמו שרבין יורד במדרגות, אני שומע את איתן הבר מתאמן על הממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, ועפו לי כל הפיוזים. ככה לשקר לעמישראל? כשכולם יודעים שכבר חודשים אנחנו הולכים לדפוק את הוואחש, הוא הולך עכשיו למכור לכם את הבתדהמה בשנקל הזה?

עשיתי חישוב קר אחרון והבנתי שעם הסירנות והפינוי כבישים של השב"כ, תוך חמש דקות אני אוכל סנוויש עם אריסה באבו כביר, אז אמרתי נדחה את הסושי לשבת הבאה, הוצאתי את האקדח, אמרתי להבר שיתבייש שככה לא מספרים לציבור את האמת ודפקתי את רבין. ומה שהרגשתי בלב, יותר מזה שהצלתי את ארץ ישראל וקירבתי את ימות המשיח וקיבלתי מציצה מהשכינה, יותר מכל זה הרגשתי שאם היה צדק, לא היו מוכרים שווארמה בלי חריף בדבוש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On 13 באוקטובר 2013 at 22:16

    זה סופו של מאבק…בסרקזם שלאחריו תבוא האדישות והמאמר הבא כבר נושא את השם "כולכם לעזאזל,אני ממילא יורד בתחנה הבאה". קשה, כאשר גם אתה בנופלים. כאילו התכוונת ברצינות ל"גומרים הולכים". הנה גמרת ואתה הולך. כי הרי להרוג אפשר גם בדרכו של אוסקר ווילד, משהו
    כמו ,להרוג את אהובי אפשר בחרב, אפשר גם במילה("אותם ,שאנו אוהבים, אותם אנחנו הורגים…"). זה יפה יותר בבלדה מכלא רידינג.. אנא תן גם כמה מילים שיולדות ולא רק כאלה שהורגות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: