פול סיימון ואני, תחנות

את סיימון וגרפונקל שמעתי בעריסה. או בבטן של אמא. המילים הראשונות שהכרתי לשירים בלעז היו של פול סיימון. אייד ראד'ר בי א האמר ד'ן א נייל, יס איי ווד, איף איי קוד, איי שוד בי גלוד.

I should be glued! אשכרה! טוב, הייתי בן שלוש.

אבל עוד קודם לכן היה הניי נה ניי של The Boxer. את הניי נה ניי בטח שרתי לפני שדיברתי. אני די משוכנע בזה. התחלתי לדבר רק בגיל שלוש, וגם אז היו לי דברים מאוד ספציפיים להגיד.  זה התחיל ב"אמא, תקלפי לי תפוז," המשיך ב"אמא, תשמכי אותי," (עם שמיכה) ונסגר ב"חייבים לצאת מהשטחים" איפשהו בגיל חמש.

ככה כשחושבים על זה, אני לא חושב שאמרתי הרבה דברים חדשים ב-37 השנים שעברו מאז. לא. לא הרבה. למדתי כמה שירים חדשים של פול סיימון, אבל זהו. "אם תחשבו על כל השטויות שלמדתי בתיכון", וכאלה. פול סיימון אמר את זה יפה. אני מקווה שגם במקרה שלי, היעדר החינוך פגע בי רק במידה.

הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה יחד עם ארט גרפונקל באיצטדיון רמת גן. זה היה ב-1983, אני חושב.

אם תבררו עם המורות שלי לאנגלית עד 88' בערך, הן כולן יגידו שלא ידעתי אף מילה באנגלית. וזה מוזר, כי את המילים של סיימון וגרפונקל דווקא היכרתי מצוין. אפילו בכיתי במקומות הנכונים. אגב, זה לא עבר. לא עם הגיל ולא עם השיפור באנגלית. אם תרצו, סביר להניח שזה אפילו החריף. אני כבר מזמן בוכה גם במקומות הלא נכונים.

פעם היה לי אבא. הוא נגמר לפני 14 שנה. ועדיין, לבי עוצר בקרבי כל פעם שאני נזכר בו משתנק כשהוא מהמהם את Sound of Silence. השיר הזה היה המפגש הבלתי אפשרי בין אחת מהפסגות המוזיקליות הכי נפלאות של כל הזמנים, לבין אדם שלא הצליח לשיר את "איפה העוגה" בלי לזייף. אבל להפוך לשלולית כשפול סיימון מתחיל את הפריטה המטרידה הזו? את זה הוא עשה בוירטואוזיות של קומפוזיטור.

הנה זיכרון: בגיל 14 הלכתי לפנימיה צבאית. אני עצמי, רזה כגבעול, הכי נמוך בכיתה, עם ביטחון עצמי של עלה נידף בליבו של טייפון, הצטרפתי לשורות צבא העם, והכל כדי להיות התגשמותו המחודשת של מאיר הר ציון כשאבשיל לגיוס, בתחילת הניינטיז.

כמו הרבה רעיונות טובים, גם הרעיון הזה לא הצליח מי יודע כמה.

בכל אופן, בבניין הפנימיה האיום היינו שומעים המון שירים. המזרחית של אז היתה של זהר וישי לוי ואבנר גדסי ולחנים של עוזי חיטמן. מחדרים רבים היו בוקעים השירים של חום יולי-אוגוסט. אני זוכר כמה הפתיע אותי שאיש מהפנימיונים לא בחר יום אחד לקצור את כל רעיו בנשק אוטומטי מעודף שלמה ארצי.

והיו גם שירים אחרים. אני שמעתי הרבה ביטלס ופוליס, השותפים שלי לחדר שמעו את אייר סופליי. ולפעמים יכולתם לשמוע את אלן פרסונס פרוג'קט, אבל גם המון חרא אייטיזי טהור, עד שגיליתי את הסמיתס. אולי שמעתי גם את דני רובס. אלוהים יסלח לי. זה לא אני.

והיה ילד אחד, שקראו לו רועי. לפעמים היה יוצא מהמקלחת, מגבת למותניו. הוא היה כהה ונמוך ונבון, והיה לו את העצב שיש לילדים רבים כל כך בעיניים, במיוחד אלה שרחוקים מהבית ושאינם בטוחים מדוע. וככה, חצי ערום, בדרך מהמקלחות לחדר, היתה נפלטת לו ממעמקי גרונו שורה קצרה:  Writing songs I can't believe!

וכמה צער היה בזעקה הזו. You really could not believe.

חזרתי הביתה ב-1986. אל אוסף המיקסים שהייתי מכין באותם ימים הצטרף ניסיון מוזר לאסוף וידאו קליפים על קלטת וידאו. אולי היא עדיין חיה. השיר הראשון על הקלטת הזו היה The boy in the bubble. עד היום, כשאני שומע את דפיקות הדוד שבפתיחה, אני מוצא את עצמי שרוע בסלון, חצי ערום, כשאחי מונחים על הספות האחרות, ומנסה לפענח את המילים המסתוריות.

את השיר שהכי אהבתי כשהייתי חייל, לפחות עד שפרל ג'אם הוציאו את התקליט הראשון שלהם, שרה אנני לנוקס. וזה המקרה הפרטי היחיד שבו אני מעדיף ביצוע אחר לשיר של פול סיימון. Something so right היה שיר הסקס שכל מי שטעמה ממני בשנות התשעים שמעה תוך כדי. ככה זה: גם כשאתה בן 25 צייד וחרמן, מוטב שיחשבו עליך שאתה בחור רגיש. וחוץ מזה, אם הבחורה לא עושה לך לבכות מאושר, עדיף שמישהו אחר יעשה את זה.

התקליט שהנערה שנישאתי לה השמיעה לי יותר מכל היה גרייסלנד. וזה משעשע, כי למרות אהבתי ל-boy in the bubble, מעולם לא הבנתי באמת כמה גדול התקליט הזה. והשיר הזה. ומכל הדברים שהיא נתנה לי, הבחורה הזו, שנתנה לי כל כך הרבה ממה שמגדיר אותי, התקליט הזה הוא אחד הנפלאים ביותר. כשהלכתי לשמוע את פול סיימון ברמת גן לפני שנתיים, לא יכולתי לחשוב על שותפה טובה ממנה. טוב, אבל זה סטנדרטי. היא ככל הנראה השותפה הטובה ביותר שמצאתי גם בכל היתר.

גם בספרינגסטין פול סיימון אשם. ב-2004 היה לי יותר מדי זמן ויותר מדי כסף, אז הלכתי לחפש לי תקליט של פול סיימון בהופעה. על הדרך קניתי גם את בורן טו ראן. שמעתי מאז את תקליט ההופעה ההוא פעמיים או שלוש. את בורן טו ראן טיפה יותר. ארבעת אלפים פעם נשמע כמו הערכה שמרנית.

השיר שאני הכי אוהב של פול סיימון הוא American Tune. כמה יפה לשמוע את המילים הכל כך צנועות של אחד הגאונים המוזיקליים והוורבליים החשובים ביותר במאה החולפת. זה כל כך הוא. כל כך פול סיימון. והוא גם כותב: מחר יהיה עוד יום עבודה, ואני רק צריך לנוח מעט. אז אולי הגיע הזמן לסיים.

מזל טוב ליומולדת פול, באיחור מה. אל תשתנה אפילו טיפה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה זמסקי  On 14 באוקטובר 2013 at 9:25

    bridge over troubled water היה התקליט שאני גדלתי איתו שהושמע עם מחט שורטת על המכשיר החשמלי הראשון שאמא שלי קנתה לעצמה בבגרותה, פטיפון ישן וחורק ועד היום הוא מצליח לרגש אותי עד דמעות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: