רגשי אשמה

הבוקר, רגע אחרי שנפרדתי מילדתי החיננית עד מאוד בכניסה לבית ספר מפונפן בשכונה מפונפנת בצפונפון תל אביב, לקחתי את הטויוטה החבוטה שלי ונסעתי לפגישה. מרוצה מחיי המפונפנים בעליל, נתתי למכונית שהגיעה מימין להשתלב לפני ברחוב ויצמן.

 

בינתיים, הלקסוס המפונפנת שמאחורי עקפה אותי משמאל וניסתה להידחף לפני. לא נתתי לה. אני לא מתמסר בקלות, ויש לי רגשי נחיתות מובנים. אני מתכוון מובנים עם שווא מתחת לו"ו, כן? יעני, בילט אין, או בילד אין, כמו שאומרים בעברית מפונפנת. אבל עזבו אתכם מהתפלפלויות לשוניות מפונפנות. רגשי הנחיתות זה כי לכו תדעו, יש לו לקסוס. בטח יש לו הרבה יותר סיבות למהר מאשר לי. אני בסך הכל מיהרתי לסנוויש עם חצילים ופלפל קלוי בנחלת בנימין. והוא, הוא היה בלקסוס. אולי הוא מיהר לשחרר את גלעד שליט?

 

כשהתחליף הרמזור, התחלנו לנסוע יחד, הלקסוס ואני, כתף אל כתף, כמו במשל הארנב והתולעת. את כל מאודי נתתי בדוושת הגז הלא מפונפנת בעליל שלי. הטויוטה עשתה קולות של זמר מזרחי בתשאול של רשות המסים, אבל התרצתה, ולא נתנה ללקסוס שנדחפה מאחור להידחף גם מלפנים. 30 מטר מאוחר יותר, התייצבנו זה לצד זה מחכים לגל הבא של הרמזור.

 

הטויוטה עשתה קולות שעושה חסקה בקיבה של כריש, מתנשמת ומתנשפת, אבל גם נראתה מרוצה מעצמה. בצדק. גם טויוטה שנותנת להשתלב, יש לה גבולות. זורמת זורמת, אבל רוצה לקבל כבוד אחורי זה. אגב, זה אלף בית של טויוטות. ולא הייתי אומר לכם את זה אם לא הייתי באמת פצצה של בן אדם שככה חולק מטובו ורוצה בטובתכם.

 

המפונפן מהלקסוס המפונפן פתח חלון. פתחתי גם אני. החלון של הטויוטה צרח כאילו שוחטים לו את האמא, אבל נעתר וירד. ואז אני קולט שזה לא החלון שצורח, אלא ההוא מהלקסוס. "יה זבל," הוא צורח בעברית אשכנזית צחה (צחה בסגול, כן? רק אומר כי לאנשים יש נטייה לטעות בעניין הספציפי הזה), "יה ישראלי זבל! יה ישראלי!!! זבל! ישראלי! ישראלי! זבל!!!". ככה, כמו חחחחחחחחח בפייסבוק, רק טיפה יותר מגוון ברמה ההברתית.

 

סגרתי את החלון ונשמתי חזק לתוך הפנקריאס. גם כי זה טוב לנשום, וגם כי לך תדע מתי נשמו לתוכו בפעם האחרונה. רציתי נורא לפתוח שוב את החלון ולענות, ולהגיד לו כל מיני דברים איומים. אני יש לי פה, תאמינו לי, שפתיים יישקו. אני יכול לקלל בשלושים ושבע שפות, 48 ניבים ו-93 משלבים – והכל בעברית. וגם כן אני יודע לאתר את הנקודות תורפה של היריב, ולהשחיל לו שמה פונקט בין הרגליים. שיכאב.

 

אבל התאפקתי.  ונשמתי. ישר לפנקריאס. שייהנה. יום ראשון בבוקר, גם פנקריאס צריך אהבה.

 

וחשבתי שהוא צודק. באמת אני מאוד ישראלי. לא יודע לגבי הזבל, אבל ישראלי. אללה איסתור כמה ישראלי. וניסיתי להיעלב מהישראליות שלי. באמת שניסיתי. אפילו חשבתי לרגע מה יאיר לפיד היה אומר, והאם זה ישראלי בעיניו. ואז הפסקתי עם זה. בכל זאת, יום ראשון בבוקר. אני בן אדם חזק, אבל לא צריך לבחון את זה כל הזמן.

 

וקצת קצת הצטערתי. כי אני אולי אגיע בזמן לסנוויש חצילים ופלפל קלוי, אבל לכו תדעו, אולי ההוא המפונפן מהלקסוס יאחר, וגלעד שליט יישאר שבוי לנצח בבית ידיעות אחרונות? אלוהים יודע שאני לא צריך את זה על המצפון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף  On 27 באוקטובר 2013 at 22:22

    אז מיהרת לסנוויש או לפגישה? כי אם לסנוויש אז אני לגמרי אתך שם, בחצילים, אבל אם לפגישה, אז זה לבד מספיק כדי לעורר בי את הרגשי נחיתות הבילד אין שלי. כי אני לא ממש נוסע ל״פגישות״, אלא רק הולך בהפסקות הצהריים לסנוויש בנחלת בנימין, עם ספר טוב או מינימום עם אייפון, למרות שהיום דווקא הלכתי לפלאפל, ההוא ליד הסביח, ועוד פעם אני אומר לך, אתה חייב לנסות את הסביח הזה שם, הוא משהו.
    ולי אגב יש יונדאי אקסנט 2001 מלאה חבטות שכבר לא אתקן לעולם, כי רגשי הנחיתות עושים לי טוב לעור הפנים, אבל אם היא הייתה שם במקום הלקסוס היא הייתה משתלבת שמאלה יפה מאוד, תאמין לי.
    ואתה כותב מעולה.

  • Miranido  On 27 באוקטובר 2013 at 23:39

    אוי מעולה 🙂

    עידו

    >

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: