תוגת הפרי לאנסר

צפי ההכנסות שלי לחודש הבא הוא אפס. היום כבר ה-18 בחודש, אבל נכון לעכשיו, אני לא יודע דבר על מה שיקרה בחודש הבא, אז אפס. עד לפני שנה היה לי איזה עניין קבוע שהכניס 5,000 שקל בחודש, כולל מע"מ, אבל הוא נפל, כמו שדברים נופלים בעידן הזה. "אין תקציב", "מקצצים" וכאלה.

גם בחודש שעבר זה היה ככה, אבל משום מקום צץ לקוח שביקש תסריט ומשום מקום צץ לקוח אחר שביקש טקסט לברושור, ולפתע החודש הפך מקטסטרופה לבסדר גמור. אפילו לא רע. האמת היא שזה קורה כמעט כל חודש, שהם צצים משום מקום. לפעמים צצות עבודות גדולות. בדרך כלל צצות עבודות קטנות יותר. כאלה שצריך לקושש עשר או חמש עשרה מהן כדי להתפרנס כראוי. פרי לאנסר לא אומר לא לאף עבודה. 500 שקל? 1,000 שקל? 1,500 שקל? הכל הולך.

כלומר, זה יכול להיות יותר גרוע. אני יודע שמסתובבות אין ספור לכתיבת "מאמרים" של 300-400 מילה בחמישים או מאה שקל לחתיכה. אז אולי הפרי-לאנסר שלפניכם כן אומר לא לפעמים. שנאמר, זונה זונה, אבל לא נכנס למיטה עם נשאים.

ואני לא מי יודע מה מיוחד, כן? יש עוד עשרות אלפי פרי לאנסרים כאן בסביבה. עורכים וכותבים ומתרגמים ומשכתבים, צלמים ומאיירים, עורכי וידאו וכל מיני אנשים שקוראים לעצמם "מנהלי תוכן". מה שזה לא יהיה.

לפני כמה חודשים ישבתי עם איזה בעל חברה. כאלה אנחנו, הפרי לאנסרים. אנחנו טובלים באור יקרות ומסבים על כוס אספרסו מהבילה במשרדים של מיני מנכ"לים ובעלי הון, ואחר כך רצים הביתה כדי לעבוד תמורת שניים-שלושה זוזים. ההוא, פיננסייר שלפעמים אני כותב בשמו מאמרים שמנתחים את המצב במשק, אמר לי את המשפט הנפלא: "אתה יודע מה הבעיה פה במדינה? יש פה יותר מדי תחרות. יותר מדי אנשים פותחים כאן עסקים ומנסים להתפרנס. וכשיש כזו תחרות, אז אף אחד לא מצליח להתפרנס."

"תוציא את הראש מהתחת," אמרתי לו.

בעצם, לא אמרתי לו את זה. בכל זאת, הבן אדם צריך להתפרנס, אז ויתרתי על המשפט הראשון.

"אתה יודע למה אנשים פותחים עסק קטן שמרוויח 5,000 או 10,000 שקל בחודש לפני מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי, ללא ביטחון סוציאלי, הפרשות לפנסיה, ימי חופשה, ימי מחלה או דמי אבטלה? הם עושים את זה כי אין להם אפשרות אחרת. החלופה היחידה היא להיות מלצרים וברמניות וחדרנים. במשרות זמניות בשכר מינימום ומטה."

"וואלה," אמר לי ההוא וביקש מהמזכירה שלו עוד אספרסו. "אתה חייב לראות את המכונת קפה החדשה שקנינו."

בעוד שנה וחצי הכל יהיה בסדר. ובעוד חמש או עשר שנים יירדו מחירי הדיור, בזכות אורי אריאל ויאיר לפיד וביבי נתניהו. אבל אתמול בבוקר, עוד אדם שרף את עצמו באקט אחרון של ייאוש ממצבו הכלכלי. זה לא היה בכותרות. בכותרות יש גרעין איראני ואנס מזמר ותחרות האישה הסקסית. אנשים ששורפים את עצמם זה לא סקסי.

בטח מחר או בעוד שבוע מישהו יענה על אחד האימיילים שלי, או שלקוח חדש ירים טלפון. בטח יגיעו כמה פרויקטים מהלקוחות הקיימים. זה קורא אצלי כמעט תמיד. ואז אני אנשום רגע לרווחה ואתחיל לדאוג בחזרה רק לקראת ינואר.

ו-1000 המפוטרים מבז"ן, 800 המפוטרים מאופיס דיפו, לכו-תדעו-כמה מפוטרים מטבע? הם וכל היתר? אולי הם יסתדרו במשהו חדש. אולי הם יהפכו לפרי לאנסרים. אולי הם יידעו איך ייראו ההכנסות שלהם בחודש הבא. אולי לא.

ואולי אולי אחד מהם הוא הלפיד האנושי הבא. איך אמר לי הפיננסייר? יש פה יותר מדי תחרות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On 18 בנובמבר 2013 at 20:21

    חייב להגיב, אבל אין בזה נחמה ולא סעד. כי אין. 313 איש אתך, אבל בישראל זה איננו מספיק למימון ארוחה. חוסר האונים שלי, הורג אותי. אני יודע ,שלומר לך ,שאני אתך, פשוט לא מספיק. אבל זה כול מה שיש לי.

  • נועה זמסקי  On 18 בנובמבר 2013 at 21:35

    זה לא מה שרצינו…? כמו באמריקה?

  • אליהו  On 19 בנובמבר 2013 at 8:33

    אכן, יש תחושב של התייבשות הביצה בחודשים האחרונים, לא שהיה כאן בוננזה אבל שפל כזה לא היה. זה לא משפיע על השוטרים , על עובדי הממשלה, על אנשי הקבע ושאר הלא יצרנים כי להם יש רנטה קבועה. המאמץ הוא קשה יותר ויותר
    לפחות יצרני כדורי האנטי דיכאון חוגגים

  • Mosheshy  On 20 בנובמבר 2013 at 5:35

    על התחרות.
    בכלכלת שוק ,התחרות היא חובה.
    תחרות היא מעין מלחמת אזרחים באמצעים מוגבלים. המטרה שלך היא למקסם רווחים, ע"י כרסום מקסימאלי במרחב של הזולת.כגון: ספקים ,עובדים, קונים, מעסיקים, מוכרים. שדה הקרב הוא המו"מ. ואת האמל"ח הבסיסי, מספקת כלכלת השוק .במובן של : אם לא תיתן לי את התנאים שאני דורש, אלך למישהו אחר. (לא בסתירה לאינטרס ההדדי של הצדדים בעסקה. גם אם שני הצדדים נהנים מהעסקה, מו"מ ,הוא בד"כ משחק סכום 0).מלחמת התחרות הזו יכולה להיות אתגרית ומגניבה, ובוודאי רווחית, לחלק מהאנשים, חלק מהזמן.

    אבל זה אתגר מתמיד, ונכפה.

    זוהי דרגת אי החופש שבקפיטליזם.

    השאלה עד כמה התחרות החופשית הזו היא מלחמה, ועד כמה היא ספורט ,תלויה במידה רבה במחיר ההפסד. מה קורה למי שמפסיד? האם הוא נאלץ לחיות בצנעה? או, האם הוא נאלץ לפנות את ביתו, ולגווע ברעב ?או ,הוא ויוצאי חלציו נידונים לחיי עבדות ועוני .מלכודת הרסנית ,המנציחה דורות עתידיים של מצוקה ועוני.

    הערות על כשל התחרותיות.

    http://arielrubinstein.tau.ac.il/articles/sigsug.pdf

  • Mosheshy  On 20 בנובמבר 2013 at 5:41

    "בעוד שנה וחצי הכל יהיה בסדר. ובעוד חמש או עשר שנים יירדו מחירי הדיור, בזכות אורי אריאל ויאיר לפיד וביבי נתניהו."

    In The Long Run We’re All Dead.

    John Maynard Keynes
    But this long run is a misleading guide to current affairs. In the long run we are all dead. Economists set themselves too easy, too useless a task if in tempestuous seasons they can only tell us that when the storm is long past the ocean is flat again.

  • Mosheshy  On 20 בנובמבר 2013 at 5:43

    "ו-1000 המפוטרים מבז"ן, 800 המפוטרים מאופיס דיפו, לכו-תדעו-כמה מפוטרים מטבע? הם וכל היתר? אולי הם יסתדרו במשהו חדש. אולי הם יהפכו לפרי לאנסרים. אולי הם יידעו איך ייראו ההכנסות שלהם בחודש הבא. אולי לא."

    מעניין אותי באיזו השקפה חברתית-כלכלית בחרו המפוטרים בבואם לקלפי.
    במי ,ובמה .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: