מסע משם עד שם

(נובלטה ללא פואנטה, שסובלת גם מפירוט יתר של הבנאלי וגם מאזכורים תכופים מדי של זמר שלא מעניין אף אחד בארץ הזו. חוץ מאותי ועוד כמה משוגעים.)

(ועוד סוגריים. אל תכתבו סוגריים אחרי סוגריים. זה לא אפקטיבי. ספק גם אם זה מותר. אבל היי, לי מותר. וממילא לא רציתי להיות אפקטיבי. מה שכן, מי שיקרא עד הסוף יגיע לסצנת הסקס.)

1. מאז ומתמיד אהבתי לרוץ. איכשהו, הפעולה הזו הסתדרה לי עם הגפיים הארוכות מדי שלי והצורך האובססיבי למדוד, לחלק מספרים לגורמים, להציב מטרות ולהיכשל. לא שהייתי רץ מזהיר במיוחד, כן? בינוני פלוס. ארך גפיים כזה שמגיע חמישי-שישי מבין הבנים של הכיתה ואחר כך חמישי-שישי במחלקה. טוב מספיק.

הכישרון האמיתי בריצות ארוכות הלך לאחי דווקא, שירש את המהירות של אבי במקצים של 1,500 מטר ומעלה, אבל הוא אף פעם לא היה מי יודע כמה בעניין. כשהיה בן עשר זכה בכמה תחרויות בקלילות מטרידה, ואחרי חודשים אחדים הכריז שזה לא מעניין אותו ומשך את רגליו מהאתלטיקה.

אני המשכתי לגמוא קילומטרים. ביסודי ואחר כך בתיכון. בפנימיה הצבאית התמכרתי להקפות מסביב למגרש הכדורגל של הריאלי. אם אני זוכר נכון, המרחק היה קצת פחות משלוש מאות מטר להקפה. קשה לחישוב בכפולות גדולות, אבל בחשבון הייתי ילד פלא, אז הייתי גומא את המרחק וסופר ושב ומקיף ומבצע חישובים ארוכים ומטרידים ומקיף ומקיף. כל כך הרבה פעמים הקפתי, שרגע לפני שזרקו אותי מהריאלי, השלמתי ריצת מיני מרתון כמו שפנימיונים עושים לפעמים.

כמה טוב בחשבון, ככה מבריק במידה.

גם בצבא רצתי, אבל הפעם עם מרגמה על הגב, מה שהפך את הברכיים שלי לכדורים לא מתפקדים בעליל. את הפגם הגנטי המוזר של תנועתיות יתר במפרקים תרגמתי בשנים ההן למתיחות איומות במיני מיניסקוסים ורצועות צולבות, מה שהיה משבית אותי לשבועות אחדים מדי פעם, אבל לרוץ המשכתי לרוץ. יאצק תמיד נופל וכל זה.

עד שהפסקתי יום אחד, כמו שקורה לפעמים.

ולמה התחלתי מחדש? נכון, בגלל ברוס ספרינגסטין. אם הוא רץ חמישה מייל שלוש פעמים בשבוע, למה שסחבק יפרק האגן דאזים כשהוא מקשיב למוזיקה? הגיבור שלך עושה משהו? צא ולמד. אולי גם תאבד משהו מהכרס התופחת הזו.

2. את הריצות הראשונות הגבלתי לשלושה קילומטרים. רצתי מהר למדי. מהר מספיק כדי להתנשף כמו בן 42 אחרי 25 שנה של קופסא וחצי ביום. כמה זה מתנשף? כמו שרה נתניהו אחרי שגילתה שביבי קנה קרמבו על חשבונה.

אז הלכתי לחבר טוב שסובל מאיסוף מידע אובססיבי על הדברים שמעניינים אותו. והדברים שמעניינים אותו זה מרתון. אז הוא מבין. "סע לאט", אמר לי. "לאט וארוך". קילומטר בשבע דקות. עד חמישה-שישה קילומטרים. זה הכל.

שמעתי, אמרו לי, אני מבצע.

3. אבל יש בעיה. הבעיה היא אני. אני לא טיפוס סבלני. וכדי לרוץ לאט וארוך צריך סבלנות. מה עושים, אתם שואלים? סחבק עונה: מגייסים את הטכנולוגיה ואת ברוס. כלומר, איפשהו בסוף 2013, שמתי לראשונה מחיי קצת מוזיקה מגוונת על הטלפון.

כמה קצת? נגיד, סדר גודל של חמישים דיסקים.

כמה מגוונת? מאוד מגוונת. יש לי ספרינגסטין מהסבנטיז המוקדמות, ספרינגסטין מהסבנטיז המאוחרות, ספרינגסטין מהאייטיז, מהניינטיז, מהעשור הקודם מהשנה שעברה, משבוע שעבר. ספרינגסטין באולפן, ספרינגסטין בהופעה. מגוון בטירוף. ולא רק ספרינגסטין. יש לי גם איזה שניים-שלושה דיסקים של אומנים שונים שמבצעים שירים של ספרינגסטין.

וככה גייסתי אותו שיעביר לי את הריצות הארוכות האלה, וסוף סוף אף אחד לא אומר לי שאני אובססיבי, שאני קרציה, שהוא צרוד, שהוא גמד, שהוא אובר-רייטד וש"אם עוד פעם אחת אני שומעת את בורן טו ראן אני זורקת אותך מהבית" וכל הדברים האלה שאתם בטח מכירים מהיום יום הזוגי שלכם.

ויצאתי היום לריצה. היעד: שבעה קילומטרים, או מה שנקרא פעם בימים התמימים של התנועה "מסע משם עד שם".

4. שבעה קילומטר, שבע דקות לקילומטר. 49 דקות (סחבק מחשב), צפי לשישה עד שמונה שירים של ספרינגסטין. יש לי הרבה מאות על כאלה על הטלפון. רבים מהם מפורסמים פחות, מושמעים הרבה פחות. זו הזדמנות נפלאה בשבילי לחקור את הקריירה האינסופית של האיש הזה, שהפיל עלי את הרעיון של החמישה מייל, שלוש פעמים בשבוע.

לחצתי שאפל ויצאתי לדרך.

5. השיר הראשון היה The Price You Pay. בלדה נפלאה מתוך The River שאני אוהב עד עמקי נשמתי. לא בדיוק משיריו הנעלמים. לא תאמינו איזה חיוך התלבש לי על הפנים: שיר משגע ולא מהיר מדי, כזה שישאיר אותי בקצב ויזכיר לי את ההופעה ההיא שראיתי בניו יורק לפני ארבע שנים. מה עוד אדם יכול לבקש?

אבל, מעשה שטן, בקושי שש דקות אחורי זה, Just across the county line, האפליקציה שסופרת את הקילומטרים מספרת לי שעבר קילומטר. Merde! אני חושב לעצמי ומאט את הקצב. מה קילומטר בשש דקות מה? איפה לעזאזל האנשים הטובים של ניו ג'רסי כשצריך אותם? ככה עוזרים לחבר. ואני שר תוך כדי ריצה, כן? בקול רם!

6. נו, אולי בשיר הבא, חשבתי לעצמי, ואז מתחיל Dancing in the Dark. כן, אני יודע, אפילו אתם מכירים את השיר הזה. הבחור עם הג'ינס והבנדנה שהיה אחר כך רוס בחברים, או משהו כזה.

אבל אני סאקר של השיר הזה. מגיל 13. לא עבר לי. עדיין אני אוהב אותו כמו אז. אולי אפילו יותר. ואני יודע שהקצב לא טוב לי. במיוחד בהופעה, כשהא מנגן את זה יותר מהר. וככה התופים נותנים לי קצב, והלך על השבע דקות לקילומטר, ובטח תיכף אתמוטט, אבל מה נעשה? רצים. ושרים.

7. Kitty's Back הציל אותי, כרגיל. יצירה רוקית-ג'זית של 15-20 דקות, עם קטעים אינסטרומנטליים באורך של חשבון ההוצאות של משפחת נתניהו, ועם נערה מסתורית (זונה אולי?) וסקסית שהולכת וחוזרת ומאפשרת לי להוריד קצב בשקט. אחרי הרבה הרבה סקסופון וקטעי בס לא אופייניים וגיטרות וקלידים ושמחה וצהלה. וכמו שהיא חוזרת, 12 דקות אחר כך ואני כבר איזה שלושה וחצי קילומטר בתוך המסע הזה, ברוס לוחש את ה-Here she comes שלו רגע לפני הקרשצ'נדו ובום! Kitty's back in town oh-oh-ho!

וסחבק קולט שהוא ברמת גן.

8. אני לא בן אדם מיוחד. אפשר לתאר את החיים שלי כמסע של 42 שנה בניסיון להיחלץ מרמת גן. כמו כולנו. אבל ככה זה עם ברוס, אתה כל כך מקשיב לו, שעד שאתה מרים את הראש החרא מגיע לך לסנטר, ואתה הולך לאיבוד ברמת גן.

מה נעשה? הסתובבתי.

9. איך שאני מגיע בחזרה לאגם ליד הצפארי, אני שומע את המפוחית של The Promised Land ומחייך לעצמי שהיום, מה לעשות, לא יבואו שירים אלמונים וצנועים ולא מוכרים. היום הוא יום של להיטי כל הזמנים בכיכובו של ההוא. מזל שאני אוהב אותו.

וכמה זה הולם, שכמו שאני חוזר תל אביבה, מתחיל השיר על הארץ המובטחת. וכמה זה הולם שכשאני צועק Blow away the lies that leave you nothing but lost and broken-hearted, אני קולט שאולי אני בתל אביב, אבל בעצם, אני בבבלי.

שזה כמו לברוח ממחנה כליאה בצאלים ולהגיע לפתח תקוה.

10. נו, שוין, אני כבר איזה חמישה וחצי קילומטר בתוך הסיפור הזה, והשיר הקטן של המסע שלי מתחיל, אז אני שר בקול רם למרתוניסטים מזועזעים שחולפים מולי Hey bus driver keep the change, bless your children give them names, ונזכר שלשיר הזה קוראים Does this bus stop at 82st street, ואני עוד לא קרוב לגשר הירקון, מה שאומר ששבעה קילומטר אני אולי ארוץ, אבל להגיע לאנשהו? את זה אף אחד לא מבטיח.

(אני מעיף מבט לעבר מספר המילים ורואה שעברתי את האלף. באמת היתה ריצה ארוכה.)

11. ליד קיר הטיפוס מצפון לירקון, אני כבר שבעה וחצי קילומטר בתוך הברוך הזה. את הקצב הצלחתי להאט. אני יודע את זה כי אני חי, וזו אינדיקציה איכותית. ואז מתחיל סולו הפתיחה. אולי סולו הפתיחה הכי מפורסם ואפל של ברוס. ואני לא מצליח להתאפק ופורץ בצחוק מצלצל מאושר.

I've been working real hard trying to get my hands clean, tonight we'll drive that dusty road from Monroe to Angeline, הוא שר ואני שר שיר מסע אחרון בהחלט לערב הזה. והברכיים שלי? הברכיים שלי לא יודעות מה בדיוק עובר עליהן, אבל אני ממלמל לעצמי, You want it, you take it – you pay the price, וחוצה שוב את הגשר אל הגדה הדרומית של הירקון, והנה הנה, עוד 800 מטר אחרונים ואני בבית.

בסוף רצתי שעה בדיוק. 8.7 קילומטר. הרבה יותר מדי. אבל חשבתי איזה כישוף יש בה במוזיקה שהיא תמיד יודעת לכוון אותנו. לכוון אותנו לרגשות שלנו, לדרך שלנו, למקום שבו אנחנו נמצאים. אחר כך חשבתי שאולי אם ארוץ בפעם הבאה עם סיימון וגרפונקל, לא יהיו לי בעיות של מהירות יתר, אבל אז נזכרתי שאני אובססיבי לגמרי ויש לי עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה לשמוע מברוס וזמן קצר כל כך, שמוטב לוותר על השאיפה הזו לגיוון ולדבוק במי שאני וגם בו. גם בגיל 42 אנשים צריכים גיבורים.

וזה הרי הוא שרץ חמישה מייל שלוש פעמים בשבוע. אני בסך הכל מצטרף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ido2267  On 17 בדצמבר 2013 at 9:01

    איפה הסקס??

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: