פינקי

לחברה הראשונה שלי היתה כלבה מיוחדת. זקנה נורא. כשהתחלנו לצאת, איפשהו בתחילת שנות התשעים, היא היתה בת חמישים ושש. וגם היה לה וואחד סיפור. היא היתה רועה גרמניה, ולמרות שהיתה גרמניה, היא לקחה את האבא של החברה שלי תחת חסותה כשהקצין שלה מהגסטאפו בא לקחת את ההורים שלו. גידלה אותו במינזר. כל השואה.

קראו לה פינקי. כל המלחמה היתה מבשלת לו קליפות של תפוחי אדמה וגונבת בשבילו לחם, ואחר כך גם הבריחה אותו לארץ בסוף המלחמה. וכל זה בשביל להביא אותו בסוף לבת ים. שם היא המשיכה לגדל אותו, ואחר כך את הילדים שלו אחריו.

בקיצור, כשהיכרתי אותה היא כבר היתה ענתיקה. כמו פסנתר שנפלו לו הקלידים והרקיב לו העץ. היו לה סרטן בטחול, תולעים בכיס מרה, קטרקט בעיניים ופסוריאזיס בזנב. זבובים היו מתיישבים עליה ומתים, מסכנה. אבל עדיין, כל פעם שהייתי עולה במדרגות עם הנעליים הצבאיות הכבדות, היא היתה דוחפת את כל המשפחה לטוחן אשפה. אני הייתי דופק ודופק בדלת עד שכמעט הייתי מתייאש, ובסוף נזכר וצועק לה "פינקי, זה אני! פרופסור אברבוך!"

לא שהיא היתה פותחת, כן? מסכנה, היתה חרשת כמו דלת. אבל החברה שלי היתה שומעת ובאה לפתוח לי.

היינו נוסעים הרבה. לכנרת ולגליל ולנגב. אהבה לטייל, החברה ההיא. וכל פעם שהיינו נוסעים, משהו נורא היה קורה לפינקי. פעם היא איבדה עין אחרי שנבחה על מקדחה. פעם אחרת הוציאו לה אונה אחרי שהתחזתה למלחיה. אחר כך התחילו לקטוע לה גפיים בגלל הסרטנים שהתפשטו לה. בסוף, אחרי שנה וחצי שהיינו ביחד, נשארו ממנה ארבע אצבעות וזנב. ועדיין החברה שלי אהבה אותה נורא.

ואז היא נכנסה למנסרה.

החברה שלי היתה מרוסקת. שבועות לא יצאה מהמיטה. לא רצתה לשמוע על טיולים, על לימודים, על אוכל. רק פינקי ופינקי. בסוף הבאתי לה גור של ויימראנר. שיזכיר לה משהו מהניחוח היקה של פינקי. קראנו לו הרצל. הוא היה מתוק כמו שרק גורים של ויימראנרים יכולים להיות מתוקים: כסוף ותמים וקופצני וטיפש כמו דני דנון, מסכן.

סבל מחרדה איומה מספות. כל פעם שהיה נכנס לסלון, היה נתקף אמוק, רץ בטירוף ומתנגש באיזה עציץ או חלון או בוואזה שהאחות שלי קנתה לנו כשרק עברנו לדירה ההיא. באמת היתה ואזה נהדרת עם אינסטינקטים בריאים. שרדה יותר נסיונות התנקשות מערפאת.

הרצל גדל והיה לכלב יפהפה, עצום ממדים ומטומטם כמו קופסא. רוב הזמן חשב שהוא קיפוד והיה מנשנש גזר על האי הקטן שהיה לנו במטבח. כשהיינו יוצאים לטייל הוא היה משנה את דעתו וחושב שהוא חתול גדול ואכזרי. אני נשבע לכם שפעם ראיתי אותו מטפס על עמוד חשמל. רק כשהגיע למעלה נזכר שהוא קיפוד והתחיל ליילל כי לא מצא את הגזר. סיפור אמיתי לגמרי. וכמו חתולים אכזריים אחרים, כשהיה שם את כפותיו על חתול, זה היה הסוף שלו. ראיתי אותו פעם מנסה לשבור מפרקת של סובארו נוסעת. ואם זו לא היתה ליאונה מהאייטיז, לא יודע איך זה היה נגמר.

אבל העיקר שהחברה שלי היתה משוגעת עליו. כל כך אהבה אותו, שהיתה מוכנה לחזור לחיים. וכשחזרה לחיים, היא נזכרה שהיא לא אוהבת אותי יותר – ונסעה לתאילנד לנהל הוסטל של סחים והתחתנה עם הסולן של אייר סופליי.

נשארתי סוליקו אול אאוט אוף לאב עם הרצל בדירה שלנו בגבעתיים, עד שהגיע זוג אחר שגאל אותי מהחוזה חודשיים לפני הסוף. הוא למד משפטים והיא תקשורת. שאלתי אותם אם הם רוצים את הרצל, אבל הם הרגישו שהם עדיין לא בשלים לכלב. בסוף שמתי אותו אצל אבא שלי, והם הסתדרו נהדר. אבי היה אופה ראשי שום על המנגל שלו בחצר באבן יהודה וזורק אותם להרצל, והכלב סוף סוף הגיע לנחלה.

בפעם האחרונה שראיתי אותם, את אבא והרצל, הם הכינו ביחד עגבניות תמר מיובשות על האי במטבח של אמא שלי באבן יהודה. עשו טינופת איומה, אבל סידרו את החצאים יפה: ארבע תבניות עגבניות בקצוות של האי, ובאמצע הרצל, מנשנש שום חי. הם נראו מאושרים.

אולי היה ברדיו שיר של אייר סופליי. לך תזכור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טליה  On 17 באפריל 2014 at 18:38

    מקסים.אתה גאון.

  • שמעון  On 17 באפריל 2014 at 19:32

    זהו. אנחנו בעולם ההזיות. בארץ שהמציאות שלה, היא כמו זו שלנו, נותר רק להיצמד אל הדמיון. מה שאני עושה מרחוק. אתה מכאן וכול כך אני מזדהה אתך. עצוב, שכבר אי אפשר לכתוב סטירה על ההתנחלויות,על הכיבוש,על הרכבת הקלה, על צ.ה.ל וכיפת ברזל. כל אלה הן כבר טרגדיות. ועל טרגדיות לא מתבדחים.
    מתי את לוקח את 311 העוקבים אחריך…למסע אמיתי,.אולי לגרעין. היו אחרים.התחילו עם פחות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: