פוסט לשבת: על קריאה, מייקל לואיס וחירותנים

כשהייתי קטן הייתי תולעת ספרים. אבל לא תולעת ספרים סטנדרטית. לא איזה משקפופר רזה וחיוור שלא יוצא מהחדר. לא מאלה. בעצם כן מאלה. משקפופר רזה וחיוור כן הייתי, רק שכל היום שיחקתי כדורגל. לפני הלימודים, בהפסקה, אחרי הלימודים, עד ששוקעת השמש. ואם היתה תאורה במגרש, אז גם אחר כך.

 

אבל אחרי הכדורגל, הייתי חוזר הביתה, מתקלח ואוכל – והולך לקרוא. ואז: תולעת ספרים סטנדרטית. לגמרי.

 

כל זה עבר מזמן. בעשורים האחרונים אני עדיין מרבה לקרוא, אבל לא תמיד. ויש לי שנים שבהן אני לא קורא כלל. לא כי אין לי זמן. סתם כי אין לי חשק. ואז, אחרי שנה, אני מחפש דרך לחזור ולקרוא, במיוחד לנוכח העובדה שזוגתי חופרת לי השכם והערב על הספרים שהיא קוראת. ובאמת, היא האדם הקורא פה בבית. אני סתם טרמפיסט.

 

אז אחרי שנה לקחתי ספר לידיים. ספר של מייקל לואיס שקוראים לו "Flash Boys – A Wal Street Revolt" (או בעברית רצוצה, "נערי ההבזק: התקוממות בוול סטריט". עברית רצוצה עד מאוד.)

 

בדרך כלל אני שונא ספרי עסקים וכל מה שאינו פנטזיה או רומנים, אבל זוגתי תרגמה את הספר הקודם של מייקל לואיס, "בומרנג", ואני ערכתי את התרגום. אז אני כבר יודע משהו על האיש הזה. מה שאני כן קורא בעשורים האחרונים הוא, שלא בטובתי, עיתונות כלכלית. קודם כי זאת היתה העבודה שלי, והיום, כי… אני כבר לא יודע למה. ומייקל לואיס הוא העיתונאי הכלכלי הכי טוב שקראתי מימי. וגם אחד שיודע לספר סיפור כמו שבאמת מעטים יודעים.

 

הספר הזה מספר איך וול סטריט מזיינת את העולם. אבל לא אותנו ישירות. אנחנו תמיד הקורבנות של פיגועים כלכליים, אבל הפעם לואיס כותב על איך חברות שהתמחו במסחר במהירות גבוהה (ואנחנו מדברים על מהירות של אלפיות שנייה וגם מהר הרבה יותר) ניצלו את העובדה שמניות נסחרות בבורסות מרובות כדי לעשות הון על כל פעולה בשוק ההון, גם כזו של משקיעים מוסדיים ענקיים שמנהלים כספים בהיקפים דמיוניים.

 

זה נורא נורא מסובך, אבל לואיס מנגיש את האינפורמציה הזו בכישרון נדיר, וכאמור, הוא מספר סיפורים בחסד. השורה התחתונה היא שחברות המסחר במהירות גבוהה עשו בשנים האחרונות איזה מאה מיליארד דולר על חשבון משקיעים קטנים וגדולים, וכמובן, המתווכים הקלאסיים של וול סטריט סייעו להם והצטרפו לחגיגה (אחרי שהבינו שהם לא יכולים לקחת את כל העוגה עבור עצמם).

 

מאז פורסם הספר נפתחו חקירות של הרשויות בארה"ב נגד החברות האלו, שלא עברו על החוק, אלא ניצלו את החורים ברגולציה כדי להרוויח מיליארדים ו(כמו תמיד) לדפוק את כל היתר.

 

לואיס גם כותב על האנשים שעשו מעשה והקימו בורסה שאת המסחר בה לא יוכלו חברות המסחר במהירות גבוהה לנצל בציניות. זה סיפור אופטימי. אבל דומה שמדובר פה במשחק הקלאסי של שוטרים וגנבים, וההיסטוריה מוכיחה שכל פעם שנמצאה דרך לסגור או לסרג חלון, הגנבים הפכו מתוחכמים יותר ומצאו דרכים חדשות אל הקופה – במיוחד נכונים הדברים שבקופה עוברים טריליונים של דולרים.

 

עוד דבר שאני קורא מעת לעת הוא פוסטים ומאמרים של חירותנים. אנשים שמאמינים שהכל הכל בידי האדם, והוא שולט בחייו. אנשים שחושבים שהמדינה צריכה להתערב פחות ואנחנו צריכים לעשות יותר כדי לשלוט בחיים שלנו ולהצליח. אגב, גרסאות פשטניות של התיאוריות שלהם (שאיני מצוי בהן במיוחד) אפשר למצוא בלא מעט פרקטיקות "אימון" וגילוי עצמי למיניהן. וגם ב"אבא עני, אבא עשיר", "הסוד" וכל החרא הזה שאין סיכוי שאקרא בגלגול הזה.

 

מעניין שחירותנים הם בדרך כלל אנשים אינטליגנטיים מאוד. רבים מהם כותבים מצוין והטיעונים שלהם חזקים. אבל כשאני קורא אותם, אנשים כמו "הסולידית" (שהיא בלוגרית פופולרית) ואחרים, בישראל ובחו"ל, אני בדרך כלל נתקף אי נוחות פיזית. עכשיו למשל, אחרי שעתיים של עיון בדברים שלהם, יש לי כאב ראש ובחילה. אמיתיים לגמרי.

 

אולי כי חירותנים הם נטולי חמלה לחלוטין. אולי כי הם מניחים שכל האנשים נולדו שווים ולא ממש מכירים במונח פריבילגיה. אולי כי הם טוענים נגד הורים ש"לא היו צריכים ללדת ילדים אם אינם יכולים לפרנס אותם". הטיעון הזה הוא כל כך טוב, כל כך קולע, שהוא גורם לי סחרחורת. ואני לא מתכוון לזה באופן פיגורטיבי. באמת. זו פשוט גישה איומה לחיים בעיני. חירותנים, למשל, ימחאו כפיים לסוחרים במהירות גבוהה: הם לא עברו על החוק, הם ניצלו פרצה – והם עשו למען עצמם. ואם כל העולם נדפק על הדרך – סה לה וי.

 

כמובן, טקסטים של אנשים כמו מייקל לואיס סותרים רבות מההנחות של חירותנים, ובמיוחד את זו לפיה יש לנו שליטה מוחלטת בחיים שלנו או בחסכונות שלנו. ההנחות האלה מופרכות לחלוטין. אבל זה לא מספיק לי. אני עדיין מחפש את הנקודה הספציפית בשיח עם החירותנים, את הנקודה שבין הצגת עובדות למסקנות, שהופכת את הגישה הזו לחיים למתועבת כל כך בעיני. עוד לא מצאתי. אולי כי אני סובל כל כך מכל ניסיון לקרוא אותם.

 

ואולי באמת אני פשוט צריך לנסות לוותר וללכת לקרוא עוד מייקל לואיס אחד. הרבה יותר נעים לקרוא אנשים שאתה מסכים איתם. במיוחד בערב שבת.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ido2267  On 25 באפריל 2014 at 22:01

    כל הרוחניות המזרחית (שהיא לא רוחניות אלא פשוט מיסטיקה) הפכה כל כך פופולרית לדעתי מאותה סיבה שבגללה המזרח נשאר נחשל לעומת המערב. במזרח היו אנשים חכמים לא פחות מאשר באירופה והישגים יפים. אבל אם הפילוסופיה היא שאתה צריך להיות מאושר במה שיש לך ולא להתמרמר על גורלך אז אתה לא תמרוד ולא תלך לחפש את מזלך במקום אחר בעוד שהאירופים עשו בדיוק את זה.
    אז היום יש ניו אייג' שמספר לי שאם פיטרו אותי בגיל חמישים מהעבודה אז זה הדבר הכי טוב שקרה לי. בשני המקרים יש שכבה שלטת שמרוויחה מהפילוסופיה הזאת.

    • hiladg  On 26 באפריל 2014 at 11:40

      עידו- כן ולא.
      בהרצאה ב ted ראיתי אדם הטוען כי הפער ביו מזרח ומערב אופייני למאות האחרונות בלבד והוא הולך ונסגר במהירות.
      והניו אייג׳ הא כולו לקחת תורה מזרחית ולהתאים אותה למערב, או לגורמים מסויימים אולטרה קפיטליסטיים בו.
      אולטרה קפיטליסטיים – כי הקפיטליזם של אחרי תקופת רייגן אינו דומה לקפיטליזם של לפני כן.

      אבל חמלה – הו, חמלה נעדרת מכל השיח הזה.

  • גד השדה  On 27 באפריל 2014 at 11:02

    אבל אתה כן קורא, אתה קורא בלוגים (לא את שלי…), אבל לא קורא לזה "קריאה". למה?

    • tsoof  On 27 באפריל 2014 at 11:22

      הרגלים ישנים. לא ספר – לא נחשב. וגם רוב הספרים לא מי יודע מה נחשבים בעיני. אני משתמש באליטיזם שלי כדי לרדת על עצמי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: