כל שנה אני תוהה מה עוד יש להוסיף ולהגיד על יום השואה ועל הזילות האיומה של השואה, וכל שנה מצליח בנימין מלכנו להפתיע אותי. כמו תוכי מקולקל ומורעל, האיש מצליח שוב ושוב ושוב להפוך את האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה של העם היהודי למטבע פוליטי. כל פעם שאתה חושב שיש גבול לציניות, הוא מצליח לפרוץ אותו.
"האיראנים מנסים להביא את השואה הבאה, חיזבאללה מנסה להביא את השואה הבאה." היום זה חמאס. ש"מנסה להביא שואה נוספת." פעם בשבוע-שבועיים, כמו שעון מקולקל, חוזר האיש הזה על המנטרות השחוקות שלו. פעם הוא מפחיד יהודים בארה"ב, פעם הוא מפחיד את הישראלים, פעם הוא מסית נגד העולם הערבי, פעם נגד ארה"ב ופעם נגד אירופה. וכמו הסבא ניצול השואה שלי שהלך לעולמו השנה ותמיד היתה לו סוכריה בשבילנו בכיס, כך גם נתניהו. תמיד יש לו איזו סוכריית שואה לשלוף ולכבד את סביבתו.
מסביב יהום הסער. קשישים בני שמונים ותשעים ויותר, נכים וחולים, נאבקים על מעט כבוד בימיהם האחרונים. את נתניהו, לפיד ועדתם כל זה לא ממש מעניין. הם שולפים את השואה לפי הצורך. זה ליחסי הציבור שלו והאחר לקידום האינטרסים האישיים שלו. האחד מבטיח תקציב פה והאחר זועק ש"לא ייתכן".
לא שוכחים ולא סולחים ולא רואים את האנשים האלה ממטר. 200 אלף שקופים שהערך היחיד שלהם הוא היותם נכס הסברתי יום או יומיים בשנה. וביתר הזמן? שיירקבו בבתיהם המתיישנים (במקרה הטוב) או בהוסטלים מצחינים. שידברו עם איזה עמותה. המרחק בין ההבטחות התקציביות לפיד למציאות דומה למרחק בין כל יתר ההבטחות שלו ליומיום שלנו. מה שהממשלה הזו נתנה לניצולי השואה עד עכשיו זה בעיקר שעון קיץ.
מסביב יהום הסער. לא נשכח ולא נסלח, וכל יום נכה איזה ערבי כי הוא ערבי. כל יום נהרוס בית ונגדע עץ. כל יום נחסום משפחה בוועדת הקבלה של היישוב, כי אין לה טלאי צהוב לנפנף בו. נדבר על הסתה בקרב האומות הערביות, הפלסטינים או המיעוט הערבי, ונסלח לעוד נער גבעות שמכה ערביה, לעוד כנופייה שמרעילה באר, לעוד רוצח שיורה בנער ערבי ומותיר אותו לדמם למוות. העיקר שלא נשכח ולא נסלח.
כתבתי פעם שהדרך מגזענות לשואה היא ארוכה. אין מה להשוות. בין גזענות לשואה יש תחנות רבות, ובהן גזענות ממוסדת, התרת דם, גירוש ומכונת רצח מכוונת ויעילה. כאן בישראל אין מכונת רצח מכוונת יעילה. אני לא מאמין שאי פעם תהיה כאן שואה. אבל את כל היתר יש גם יש, ואנחנו כבר מזמן לא הקורבן. גם אם נשלח ילדים בני שש לעוד הצגה על אנה פרנק ונדחוף לילדי היסודי את רשימת שינדלר בגרון. גם אם נטיס שמיניסטים לפולין כצאן לטמטמת – אנחנו כבר מזמן לא הקורבן.
וזו הסכנה האמיתית הרובצת לפתחנו. לא חמאס, לא חיזבאללה, לא אירן. דווקא נתניהו, ליברמן, בנט, לפיד ויתר המנהיגים דה לה שמעטה שאימצנו לנו. האנשים האלה שמסתובבים בעולם ויורים האשמות בפולין ובהונגריה, בגרמניה ובארצות הברית, שמאיימים, שמזלזלים, שסוחטים ומתקרבנים ומשווקים וסוחרים בזכר השואה כמו היה עוד מאגר גז טבעי. האנשים האלה שממסדים את הגזענות בתוך הארץ ובמיוחד ביהודה ושומרון. שמתירים ביזה, גזל, תקיפה ורצח, שמלבינים עוד ועוד פשע מזה כמעט חמישים שנה. הם הסכנה האמיתית לקיומו של העם היהודי.
רק הם עלולים להביא אותנו לפתחה של עוד שואה.
גומרים הולכים 
תגובות
עד הפוסט הזה תמכתי בזכות הדיבור.
ועכשיו את האמת, מי העביר לך עותק של נאום ראש הממשלה ביד ושם עוד לפני הטקס? כי זה בדיוק מה שהוא אמר שם…
התייחסתי לאמירה שלו על חמאס בבוקר, אבל באמת אין הפתעות אצל האיש הזה. אפשר לנבא במידה רבה של דיוק את כל מה שהוא יגיד מעתה ועד עולם.
לומר שהשואה היא האירוע החשוב ביותר בחייו של העם היהודי פירושה:
1. לכונן את הזהות היהודית על השואה ולא, למשל, על עשרת הדיברות או ספר התורה (בין אם אתה אדם מאמין או לא). בתור דור שלישי לשואה אני חושב שהשואה לא הייתה האירוע החשוב ביותר בחייה של סבתי, שאם לא כן, לא היו לה ילדים (למה צריך ילדים, מה כבר חשוב יותר מהשואה?).
2. לחיות על אותו המטבע שאתה מנסה לבקר – הרי אם השואה היא הדבר החשוב ביותר בהסטוריה של העם היהודי הגיוני שנעסוק בו כל הזמן ובכל צורה. זה גם אומר, דרך אגב, שהקמת מדינת ישראל היא פחות חשובה, או החייאת השפה העברית. וכו' וכו'.